דוד פוגל – בקרון החתום/ שחור מקצה לקצה

בקרון החתום

פרשת חייו, נדודיו ומותו של המשורר דוד פוגל

דן לאור

עם עובד, ספריית אופקים, תשפ"ג | 516 עמ'

שחור מקצה לקצה

קריאה ביצירות הפרוזה של דוד פוגל

שי כחלני

פרדס, תשפ"ג | 325 עמ'

העדנה שדוד פוגל זכה לה שנים לאחר שחי כסופר ומשורר צדדי למדי ולאחר שנספה בשואה – כבר אינה חידוש. ובכל זאת, בשנה החולפת ראו אור שני כרכי עיון שעתידים להיזכר כאבן דרך בתולדות חייו-השנִיים, חיי הרפאים, של המשורר והסופר. שניהם, בעצם, תוצרים של ה"ידוענות" של פוגל בקרב קהל הקוראים, ושל המסתורין הקורן עימה משירתו העדינה, מהפרוזה נושאת תג הזרות שלו, מדמותו הנחבאת אל הכלים ומהיעלמותו, כפי שנתפס הדבר תחילה, בימי השואה. שכן אלמלא נתגדל פוגל כל כך במעלות סופרים ומשוררים ובדמיון הקיבוצי, לא היה אותו ביוגרף שנושאי הביוגרפיות המקיפות הקודמות שכתב היו עגנון ואלתרמן מקדיש שנים להתחקות אחריו. ואלמלא התפתחה כל כך "תרבות פוגל" של סקרנות רכילאית, של הוצאה לאור של יומנים שמחברם שנספה היה נחרד לוּ ידע שיַד כול ממששת בהם במנוחה, של חשיפה ופרסום של טיוטות חלקיות של ספרים שאולי לא התכוון לפרסם, ובמקביל "תרבות פוגל" בשדה הפרשנות והביקורת המפקיעה את משמעות יצירותיו, כמעט בדווקנות, מן ההקשר ההיסטורי והיהודי הבוער בהם, עד כדי הצגתו כ"סופר אירופי שכתב עברית" – אלמלא התפתחה תרבות כפולת-פנים זו, והרגיזה את חוקר הספרות שי כחלני, ספק אם היו לו אנרגיות-כעס רבות כל כך כמו אלו שהספיקו לו כדי לאחוז ביצירות הפרוזה של פוגל ולנער בהן כל כיס וכל חוט ולהראות איך כולן אחוזות בהוויית הזמן, מתפלמסות ברמזים עבים עם יצירות עבריות אחרות, שרויות בעומק הדיון הפנים-יהודי, ומבטאות עמדות מובהקות בסוגיות אקטואליות ובסוגיות ערכיות בעשרות על עשרות אזכורים וסמלים שרבים מהם היטשטשו, לדעתו, בעריכות שלאחר-מות.

דן לאור הלך לעולמו זמן קצר לפני שהביוגרפיה הגדולה שכתב על פוגל ראתה אור. חלק נכבד מן המידע שחשף במסעותיו שהתחקו אחר פוגל ברחבי אירופה ובמעמקי ארכיונים הוא הספיק לשחרר במאמרים לאורך השנים האחרונות. ההבדל בין מה שפרסם לאור בפרסומים מקדימים לבין מה שמוסיף עליהם הכרך השלם ניכר קצת בספרו של כחלני – המרבה להסתמך על מידע שגילה לאור בחייו כדי להבין את הרקע לכתיבת טקסטים כאלה ואחרים של פוגל, אך ספרו נשלם ונדפס עוד לפני שהמידע המשלים הופיע בביוגרפיה השלמה. כחלני כאמור מסויג מפרשנות רכילאית מדי לסיפוריו של פוגל, ומנגד ידיעת פרטי קורותיו של המחבר חשובה בעיניו כדי להבין הקשרים רעיוניים. שני הספרים, הביוגרפיה מאת לאור וספר המחקר מאת כחלני, יכולים ללמד כמה רגיש היה פוגל לרוחות הזמן, כיצד היטיב לזהות את החבל המתקרב לצווארם של היהודים. אצל כחלני בולט, ואף מוכח בצורה מרשימה ועקבית, מוטיב פוליטי חשוב אחר השוזר את סיפוריו של פוגל, והוא תפיסה של היהודיות כהוויה רוחנית עדינה, ושל היהודים כעם הספר, תוך הסתייגות מתמדת מאחיזה במה שירד מהשמיים כרוך עִם הספר: בסיף. בתשתית סיפוריו חושף כחלני ויכוח כמעט גלוי עם אתוס המאבק הצבאי והחזרה אל החומריות שבלט אז בציונות, כגון אצל טשרניחובסקי ששירו המיליטנטי 'לנוכח הים' מתגלה אצל כחלני כמושׂא הפירוק והניגוח בנובלה של פוגל הנקראת לא במקרה 'נוכח הים'.

הביוגרפיה של לאור מתמקדת כמובן בפוגל האיש, אף כי כדרכו הברוכה בקודש מציע לאור גם העמקת מה ביצירות עצמן, ובפרט בשירים; ואילו ספר המחקר של כחלני כולו "קריאה ביצירות", כתחילת כותרת המשנה שלו. ספרו של לאור עונה על סקרנותם הטבעית של רבים, אותם רבים שפוגש מי שמזדמן להרצאות על ספרות לציבור הרחב: הקהל מתעניין בידוען הספרותי, ופחות מכך במה שכתב, אף כי רק בזכות מה שכתב הוא נעשה ידוען. ואילו ספרו של כחלני, מטבע הדברים, פונה למעטים, ועוסק בעיון דקדקני בטקסט – אף כי הוא מייחד, בכמה שמורות מתוחמות, פתוס רב עד עסיסי להבעת זעם על אופייה של "תרבות פוגל" ועל עורכי כתביו הלא-שלמים שלא טרחו להצביע במהדורות שלהם על חילופי נוסחאות ויצרו פוגל שטוח בהרבה מזה המקורי. לאור הביוגרף בחר לכנות את גיבורו, בכותרת המשנה של הספר, "המשורר", לא "המשורר והסופר", ובכך אולי רמז באיזה שׂדה רבּה יותר השפעתו הספרותית של הסופר-והמשורר; כחלני מתמקד בפרוזה של פוגל בלבד, אף כי הצבע ה"שחור מקצה לקצה" שכותרת, הלקוח מאחד מספרי הפרוזה, מיטיב עוד יותר מכך לאפיין את שירי פוגל. אבל עם כל ההבדלים האלה, שחלקם מתבקשים מהשוני הז'אנרי הבסיסי בין הספרים, משותף להם המאמץ להציג את אמן המילים האהוב והמיוסר כפי שהוא, גם היכן שלא בהכרח נוח – ולעשות זאת מתוך כבוד והוקרה ניכרים.

וכך, ההיבט הטרגי בחייו של פוגל, לכידתו בצרפת ושליחתו לאושוויץ, מכווץ את הלב, ועשוי להאפיל על חייו; דן לאור מכנה את ספרו כאמור "פרשת חייו, נדודיו ומותו של המשורר דוד פוגל", ומציב אותו, בציטוט משירו הידוע של דן פגיס, "בקרון החתום"; ללמדנו שביוגרפיה, "כתיבת חיים", נאלצת לפעמים להיות גם מורטוגרפיה. אך פוגל מתגלה בספר גם בחולשותיו שבחייו, בפרט כמי שבחר להיסמך על שולחן אחרים ולרדוף אחר נדבות ותמיכות, לצד שכר-סופרים, ובלבד שלא לעבוד במלאכה אחרת המפרנסת את בעליה, והתעקש לחלק את ימיו בין כתיבה לבין הסתופפות מתמשכת בין סופרים ואמנים בבתי קפה. כחלני, מצידו, מבקש לשנות את דימויו של פוגל ולהציגו כסופר עברי יהודי, לא "עברי אירופי", שיצירתו יונקת מאדמתה המרובדת של התרבות היהודית הרבה יותר מכפי שנדמה היה – ויותר מכך, מסיט את פוגל לחלוטין ממשבצת הסופר ה"פסיכולוגי" ומעבירו אל מעמד של סופר שענייני הנפש והאהבים, על כל עומקם, הם אצלו כמפה בלבד על גב שולחן כבד של השקפת עולם פוליטית-מוסרית. ברי כי ספרו של לאור ייקרא בידי רבים לאין ערוך מספרו של כחלני, ויותר ממנו ישמש מעתה כמקור מידע חיוני לכל כותב על פוגל; ועדיין, מפינתו הצנועה כספר מחקרי למתקדמים, נראה כי גם על ספרו של כחלני לא יוכלו פרשניו הבאים של פוגל לדלג.