דמוקרטיה של העם

את הדיון על עקרונותיה החוקתיים של ישראל יש להעביר מקבוצות מומחים מקצועיים אל הציבור הרחב. מודל הדמוקרטיה הדיונית משיב את האמון הציבורי במערכת הפוליטית תוך חיזוק הסובלנות בחברה

לפני כחמש שנים, בשלהי עבודתי בשירות המדינה, התחלתי לעקוב אחַר הקולות שהגיעו מהאיחוד האירופי וממדינות נוספות וללמוד על שילוב הליכים דיוניים (דליברטיביים) במוסדות הממשל. כוונתי להליכים שבהם חתך סטטיסטי מייצג של הציבור נבחר לתקופה מוגבלת, כדי לדון בסוגיות יסוד העומדות על הפרק ולהגיע להסכמות – שהן בגדר המלצות למחוקק או למעצבי המדיניות.[1]

בזמנו, בחנתי את היתכנותו של יישום תהליך כזה בישראל ביחס לסוגיות חוקתיות מהותיות הנתונות במחלוקת ציבורית עמוקה; וזאת בשל הצורך, לשיטתי, לבסס תהליכים משמעותיים על שיתוף הציבור והאזנה לו. אחד הפוליטיקאים לשעבר שעימו שהתייעצתי אמר לי כי לא יתחולל כל שינוי באופן קבלת ההחלטות, משום שגם אם מדובר במנגנון מייעץ, הפוליטיקאים לא יחלקו את כוחם עם אף גורם אחר – אילו לא יהיו מוכרחים לעשות כן. "רק משבר חוקתי משמעותי יוביל את מקבלי ההחלטה לחשיבה חדשנית", הוסיף אותו פוליטיקאי לשעבר. עם ההכרזה על הבחירות השלישיות במרץ 2020, התקשרתי אליו ואמרתי: "הִנה, המשבר החוקתי שיאפשר שינוי הגיע". "עוד לא", הוא השיב, "יש עוד לאן לרדת".

***

עתה, משהגיעה ישראל למשבר חוקתי חריף במיוחד, ודאי בשלה העת לקדם (שוב) את רעיון הדמוקרטיה הדיונית. רעיון זה נועד להשיב את האמון הציבורי למערכת הדמוקרטית והוא מתאים במיוחד לדיון עקרוני על עצם חוקי המשחק. בשלב זה אדגיש כי אכן בחודשים האחרונים מתקיימים בישראל דיונים רבים ביחס לפתרון הפער החוקתי שנוצר ובית הנשיא פּרס את חסותו על יוזמות של קבוצות וארגונים רבים שחתרו למפגשים בלתי אמצעיים, אך רובם ככולן נעשו בקרב קבוצות מומחים למיניהם (יוזמת פרידמן-אלבשן, יוזמת פרופ' ידידיה שטרן ועוד). לעומת זאת, דמוקרטיה דיונית מציעה הליך שונה, סדור ומובנה שלו יתרונות רבים ביחס למצב הנוכחי כפי שאפרט להלן.

התיאוריה הדיונית התפתחה בשני העשורים האחרונים על רקע הניסיון להוביל מעורבות אזרחית גדולה יותר – לנוכח משבר האמון ההולך ומתחזק במדינות מערביות רבות, לנוכח התחושה שרבים מנציגי הציבור משרתים קבוצות כוח מסוימות ולאו דווקא את הציבור הבוחר (בעיית הנציג) ובעקבות תופעות הלוואי של הרשתות החברתיות.

בימיו הראשונים של האינטרנט, ולאחר מכן בימיהן הראשונים של הרשתות החברתיות, נדמה היה שגלומה בו ובהן הבטחה דמוקרטית גדולה. כלים אלו יאפשרו – כך קיווינו – לכל אחד להשמיע את קולו ולקיים דיון עם אנשים שלא היה נפגש בהם אלמלא הרשת. קיווינו לגיוון דעות שיבטיח התחשבות בציבור רחב יותר ומענה לו. כיכר העיר החדשה. השיא היה, כך נדמה, בתפיסה החיובית של תפקיד הרשתות החברתיות ב"אביב הערבי" של 2011; רווחה התחושה שאלמלא הרשתות, שוק הדעות במדיניות טוטליטריות לא היה נפרץ והיכולת של הציבור דורש השינוי להתאגד ולהתארגן הייתה נחסמת.

יש להודות ביושר כי הרשתות החברתיות קיימו הבטחה זו בחלקה. קולות חדשים קיבלו במה והחלו להישמע, ומרחב הדעות והעמדות שהוצגו בזירה הציבורית הורחב. אולם, לצד תרומה חיובית זו, נרשמו גם תופעות מטרידות יותר ובהן בין השאר העצמת השיח הקיצוני ויצירת תיבת תהודה מועצמת לעמדות ודעות שהאדם חשוף להן ממילא.

לאור כל זאת התגבשה התובנה כי לצד העובדה שדמוקרטיה מערבית-ליברלית מופעלת על ידי נציגיו הנבחרים של הציבור, יש חשיבות לבניית מוסדות חלופיים לרשתות החברתיות – מוסדות שיאפשרו להתכנס לכיכר העיר, לקיים שם את שוק הדעות ולקבל הכרעות משותפות.

***

ה-OECD הגדיר את ארבעת הרכיבים הדרושים להליך דיוני: (1) בחירה אקראית מקרב הציבור הרחב על פי חתך סטטיסטי מייצג בלבד; (2) תהליך למידה מעמיק טרם ההתדיינות; (3) התדיינות וגיבוש המלצות; (4) דיווח לנבחרי הציבור או עובדי הציבור הרלבנטיים אילו המלצות יקודמו ואילו ייגנזו ומדוע.

ואכן, במדינות רבות הולך ומצטבר ניסיון בהליכים דיוניים. לדוגמה: אפשרות לסיום חייו של אדם בבחירתו האישית (צרפת); ביטול האיסור על הפלות (אירלנד); סוגיות אתיות-חברתיות בנושאי מדע וטכנולוגיה (דנמרק); דיונים על עתיד ארמניה ועוד.

נוסף לתהליכים אלה שצמחו מלמטה, ההליכים הדיוניים מתחילים להתמסד באופן מובנה בשיטת הממשל. בבלגיה נחקק לאחרונה (פברואר 2023) חוק המסדיר שילוב אזרחים בוועדות הפרלמנט; אירלנד, המובילה בתחום ופועלת מכוח החלטות ממשלה בנושא, עיגנה בחקיקה את האפשרות להשתמש במרשם לצורכי בחירות לצורך בחירת אזרחים לאסֵפה; בבונדסטג, בית המחוקקים הגרמני, הוחלט על שילוב שלושה הליכים דיוניים בשנה הקרובה במימון הפרלמנט; ובהמלצות ההולכות ומתגבשות למדינות החברות באיחוד האירופי כלולה ההמלצה לעגן את המסגרת של תהליכים דיוניים כתהליך מוסדי, תוך הגדרת העקרונות המנחים.

***

להליך דיוני כמתואר כמה יתרונות על התדיינות והכרעה בדרכים אחרות. הראשון, הכללת ציבור רחב ומגוון באופן שנועד להשמיע קולות מגוונים יותר, במיוחד של קבוצות שקולן לא נשמע בהכרח מסביב לשולחן. השני, יצירת תמיכה והסכמה רחבות יותר לפתרון שיוצע, גם בגין תהליך הלימוד והליבון המעמיק, גם בשל הנציגים שממילא קל להזדהות איתם בהיותם "השכן ממול" וגם מחמת רמת השקיפות הגבוהה הקיימת בהליכים אלו. ולבסוף, התהליך מחזק את המעורבות האזרחית על ידי שיתוף ישיר של האזרחים בתהליכי גיבוש מדיניות. העובדה שכל אחד יכול לעלות בגורל ולשבת בפורום כזה מגבירה את תחושת השייכות והמחויבות להמלצות שיתגבשו; זהו רכיב חשוב במרקם החיים של חברה דמוקרטית.

לשימוש בתהליכים דיוניים יתרונות נוספים מעבר לפתרון הנקודתי, ויש בהם גם כדי לחזק את היכולת לנהל שיח בין קבוצות "יריבות" על נושאים מעוררי מחלוקת.

בניסוי שנערך בארה"ב בספטמבר 2019, שהוכתר בשם America in One Room, נבחרו 523 אמריקנים על פי חתך סטטיסטי מייצג, לדיון בן ארבעה ימים בטקסס, על סוגיות יסוד שחצו את החברה האמריקנית באותה עת (הגירה, כלכלה, בריאות, מדיניות חוץ וסביבה).[2] מטרת הניסוי הייתה לבחון אם מדגם מייצג של האוכלוסייה יכול להגיע להסכמות מושכלות בנושאים המפצלים את החברה האמריקנית. במסגרת הניסוי נבחנה גם קבוצת ביקורת שלא עברה את תהליך הלמידה הדיוני וכן נבחנו עמדות המשתתפים לפני תחילת הניסוי, בסיומו ושנה לאחר מכן. בניסוי התגלה בין היתר כי ההשתתפות הובילה להגברת ההבנה והאמפתיה כלפי אנשים בעלי השקפות פוליטיות שונות וחוללה שינוי בעמדות המדיניות שהוצגו באופן שאִפשר הגעה להסכמות. ההבנה והאמפתיה נשמרו גם לאחר שנה מתום הניסוי.

***

בימים אלו שומה עלינו לבחון את דרכי הריפוי של מדינת ישראל מהמשבר הנוכחי. במקום שבו נכשלו מנהיגינו להוביל שיח, מוטב שנתַרגל שיטות המאפשרות קיום דיונים מושכלים והגעה להסכמות, תוך הגברת האמון בפתרונות שיונחו על השולחן וחיזוק תחושת האמפתיה הציבורית לקבוצות "יריבות". הגיעה העת שמתוך השבר שבו אנו מצויים, נצמיח ונטמיע שיטות דמוקרטיות חדשניות יותר, הנותנות ביטוי לרצונותיו של הציבור – שגווניו השונים אינם משתקפים באופן מספק בפתק מפלגתי אחד.

"הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום"; כך אמר וינסטון צ'רצ'יל. אולי הגיעה העת להצטרף למגמות עולמיות בניסיון להפוך את השיטה הדמוקרטית לגרועה קצת פחות.

עו"ד רבקי דב"ש היא יועצת ומרצה בתחום השקיפות, הממשל והחברה; כיהנה בעבר כראש היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים.

תמונה ראשית: kasto/BigStock.

[1] להרחבה ולהעמקה ניתן לקרוא את מאמרי "אספות עם לסוגיות חוקתיות", שפורסם בגיליון 22 של כתב עת זה וכן להאזין לפרק 3 בהסכת "שיחת השילוח".

[2] לסקירה על אודות הניסוי ראו "America in One Room", Helena Magazine. זמין במרשתת.