מי שופט את השופטים?

ספרה החדש של דפנה ברק-ארז מכיל לקט מחשבות על מלאכת השפיטה והדילמות הנלוות אליה. כמה מן המחשבות מציפות שאלות חשובות על מגבלותיה של השיטה ועל יכולתו של הציבור לנקוט לגביהן עמדה

מחשבות על שפיטה

דפנה ברק-ארז

כרמל, תשפ"ג | 268 עמ'

שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת ה-25, בזמן שנדמה היה אז כסוער ונתפס היום כשקט שלפני הסערה, פרסמה דפנה ברק-ארז, מן הבולטות שבשופטי בית המשפט העליון, ספר ובו אוסף מאמרים עצמאיים, הנוגעים כולם בטיב המלאכה שהיא עוסקת בה כבר שנים לא מעטות – שפיטה. הספר מאיר, מנקודת מבטה של מי שידיה מלאות מזה למעלה מעשור בעבודה היומיומית של קריאת טיעונים וכתיבת פסקי דין, שאלות כלליות על אודות הפרקטיקה השיפוטית: כיצד כותבים וכיצד מנמקים, מהו היחס הראוי בין כלל וחריגיו, כיצד יש לראות את חילוקי הדעות בין שופטים ומה משמעותם באשר לערכים שהמשפט נועד לקדם, ועוד.

חלק גדול מן העניין בספר הזה נובע מכך שכתיבתו משלבת בין יכולות ההפשטה וההכללה של חוקרת מיומנת מצד אחד לבין הניסיון הרב, המיוחד לשופטים, מן הצד השני. שופטים עוסקים כל זמנם בתזקיק של העשייה המשפטית: הדיון בבית המשפט, קריאת כתבי בית-הדין וכתיבת פסקי הדין. יש להניח שדפנה ברק-ארז נכחה בשנה האחרונה ביותר דיונים שיפוטיים משהספיקו עורכי הדין הידועים רם כספי ופנחס רובין יחדיו בכל שנות הקריירות שלהם עד עתה. כשהיא כותבת על הדילמות של כתיבה שיפוטית, למשל, ניכר שהיא יודעת מה היא סחה, משום שהניתוח השיטתי של הנושא נובע מהתנסותה הישירה, שרק חלקה מתועד ונגיש למי שאיננו עוסק בה למעשה.

הספר ועריכתו

חיבורים הנושאים את הכותרת "מחשבות על…" משתייכים לאחת משתי סוגות של ספרות עיונית. סוגה אחת היא של מסות ביקורתיות, שבהן המחבר מבקש להביע בפרוטרוט דעה ביקורתית, או מכל מקום שיפוטית, על מושא ה"מחשבות". כזה הוא, למשל, ספרו של אדמנד ברק משנת 1790, מחשבות על המהפכה בצרפת, או החיבור הרהורים על הגיליוטינה של אלבר קאמי משנת 1957. אומנם, רכיב מרכזי במסות מסוג זה הוא טיעון; אולם בדרך כלל הטיעון איננו מנומק באופן שיטתי, ישיר וסדור כבמאמר, כי אם נכלל או מובלע במסה בעלת איכויות פואטיות, המרחיבה בדימויים, פורסת יריעה תרבותית או היסטורית רחבה, או משעשעת את הקוראים בגיחות אל מחוץ לתחומי הטיעון, כדי למקמו במסגרת הקשר רחב יותר מן העניין הישיר שהוא מושא ה"מחשבות". סוגה אחרת, שונה לגמרי, של ספרי "מחשבות על…" היא חיבורים המלקטים מגוון בלתי-אחוד של רפלקציות על נושא מסוים, תחום עיון או טקסט קנוני כלשהו. רפלקציות אלו עשויות לכלול תגובות של המחבר להיבטים שונים של מושא ה"מחשבות", או לקט דברי פרשנות או הערות, ולעיתים קרובות הן מהוות אסופת כתבים שחוברו בזמנים שונים ולצרכים שונים, ואשר כל אחד מהם הוא מאמר ממש, כלומר, טקסט טיעון מובנה וקצר-יחסית, המקפיד על איפוק סגנוני.

ספרה של ברק-ארז משתייך לסוגה השנייה. הספר מיועד, על פי הצהרת המחברת, להציע "נקודות מבט מגוונות ביחס לפרקטיקה של השפיטה ולאתגרים שהיא מציבה" ולפתוח "צוהר לדילמות המיוחדות לעבודת השפיטה ולהתמודדות עמן". מדובר, אם כן, בלקט מחשבות על שפיטה שאין ביניהן קשר הכרחי: נושאים שונים שהפרקטיקה השיפוטית מעוררת, ולא הערכה כוללת שלה או פריסת תיאוריה לכידה על אודותיה. ברק-ארז איננה מבקשת לאפיין את מהות הפרקטיקה השיפוטית ואיננה מבקרת אותה בכללותה, אף שהיא מצביעה על כמה קשיים ביישומה; עם זאת היא גם איננה מלמדת עליה סנגוריה באופן כולל או מופשט, ואיננה מציגה אותה באופן אפולוגטי. כמקובל בסוגה השנייה של ספרי "מחשבות על…", כל אחד מפרקי הספר מציג במישרין הבחנה או טענה לגבי היבט מסוים וחלקי של מושא המחש

בות, ללא ניסיון לקשט את הצגת הדברים ולשוות להם אסתטיקה של פרוזה.

ברי אפוא כי פרקי הספר "מחשבות על שפיטה" נכתבו בזמנים שונים ולצרכים שונים. נדמה שמשוקעים בהם רעיונות עצמאיים לגבי היבטים של הפרקטיקה השיפוטית והבעיות האופייניות לה, אשר נֶהֱגו לצורך מאמרים או הרצאות קודמות ואשר המהדיר כרך אותם יחדיו לאחר מעשה. גם עריכת הספר ניחנה באופי לקטני: אין בו היררכיה של חשיבות, פרקי מבוא ובעקבותיהם פרקי פיתוח ומסקנות, ואין יחסי נביעה בין הרעיונות המופיעים בפרקים השונים. הקורא לא יוכל ללמוד מן הספר מסקנה כוללת לגבי תפיסתה של המחברת על מלאכת השפיטה, למעט הבחנות כלליות מאוד: שזוהי מלאכה מאתגרת וחשובה, שהיא מצריכה מאמץ רב וכרוכה באיזון בין שיקולים נוגדים ובפישור בין ערכים שונים וכיוצא בזה.

עיקר תועלתו של הספר מצויה, אם כן, ברעיונות הפרטניים המובעים בנפרד בכל אחד מפרקיו. חלק מן הפרקים מתארים, בלשון נגישה ובצירוף המחשה מועילה, דיונים פילוסופיים מוכרים שלא נס ליחם: מהו צדק, האם הוא עניין הליכי או תוצאתי, מה היחס בין הנמקה ומסקנה ועוד. בכולם מוסיפה המחברת הדגמות המותירות את הקורא ער לכך שהפתרונות, אם הם ישנם בנמצא, כרוכים תמיד בוויתורים כואבים על ערכים חשובים.

הפרק השני עוסק בשאלה הנצחית-כמעט של היחס בין כללים וחריגיהם, ועל כן – בשאלת הלגיטימיות של הפעלת שיקול דעת. היחס בין כללים לחריגיהם העסיק את אפלטון, כאשר החליף את אמונתו במלך-פילוסוף באמונה בכוחם של חוקים, ואף את רבי יוחנן כשהסביר, אגב הדיון בחיוב נשים בהקהל, ש"אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ". נהרות של דיו הוסיפו ונשפכו בשאלה הזאת. הפרמטרים הכלליים שלה ידועים, אך המתח בסוגיות היישומיות עודנו מוסיף להתקיים.

ברק-ארז בוודאי איננה מתיימרת להתיר באבחת חרב יחידה את קשרה הגורדי של הסוגיה הזאת. הצדק עמה; הרי מדובר במטלה בלתי אפשרית: ניסיון לקבוע מראש כללים שיכסו באופן המיטבי את מכלול ההתנהגויות האנושיות האפשריות כמוהו כניסיון למדוד את אורכו של פְרַקטָל – ככל שהרזולוציה גבוהה יותר מתברר חוסר הדיוק של המדידה שבה נעשה שימוש קודם לכן. כל שנותר אפוא לעשות הוא לעמוד על כך שהקושי הזה הוא מאפיין מהותי של תחום הדיון: "המשפט כולו, וכך גם עבודת השפיטה, מתנהלים בתווך שבין החשש מחריגים לבין הכרה בחיוניותם" (עמוד 35). הפרק השישי העוסק בפרשנות ואף הפרק השמיני, שכותרתו "לשים את האדם במרכז", קשורים בזיקה לוגית הדוקה לשאלה הבלתי פתורה הזאת. הפרשנות איננה אלא ניסיון לגשר בין כלל מופשט ובין מקרה נקודתי, וייחודו של כל אדם ושל כל עניין אנושי הוא הסיבה לתסכול מחוסר היכולת למצוא פתרון כללי לקשיי היישום של כללים.

מפרקי הספר השונים בחרתי להתמקד בפרק השלישי, שכותרתו "כתיבה שיפוטית", ובפרק הרביעי, שכותרתו "ההנמקה השיפוטית". פרקים אלה, והנושאים שבהם הם עוסקים, מעוררים את שאלת מעמדה של השפיטה והיכולת להעריך אותה. בשאלה זו אבקש להעמיק כעת.

ההליך השיפוטי

הרי לכם סיטואציה המוכרת היטב לכל מי שהופיע כעורך דין בבתי משפט. אתם מתייצבים בפני שופטת בערכאת דיון, בבית משפט מחוזי, למשל. במזוודות שאיתכם אלפי עמודי הנייר שבהם אסמכתאות לפרטי המקרה; אתם מכירים את הטיעונים והאסמכתאות לא רע, וכך גם עורכי הדין של הצד שמולכם. כולכם יודעים היטב, שהשופטת לא תגיע לעולם למדרגה דומה של היכרות. השופטת מתחילה את הדיון בהכרזה חגיגית שהיא קראה את כל כתבי הטענות והנספחים, וכי לפיכך אין טעם לחזור על דברים שכבר מופיעים בהם. היא לא מדייקת. ברור לכל הנוכחים שהיא לא קוראת את כל החומר בכל התיקים שבפניה. שום בן אנוש איננו יכול לעשות זאת, גם בהנחה שהוא מתלמידי חכמים, שעליהם אומר המדרש ש"אינם פוסקים מדברי תורה לא ביום ולא בלילה לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".

ברק-ארז, בזכות ההיכרות הישירה שיש לה עם סביבות העבודה האקדמית והשיפוטית גם יחד, מודעת לגמרי לחיסרון הניכר של השנייה בהשוואה לראשונה. "מאפיין מרכזי של תנאי העבודה של שופטים הוא מגבלות הזמן החמורות שלהן כפופה מלאכת הכתיבה השיפוטית" (עמ' 44). ואומנם, על פי הנתונים שפרסמה הנהלת בתי המשפט בשנת 2021,[1] משך הזמן המוקדש בממוצע לטיפול בערעור אזרחי בבית משפט מחוזי הוא שבע שעות ו-44 דקות, ש-22 אחוז מתוכו – כלומר, כשעתיים – מהווים זמן הכנה כולל לכל הישיבות שבתיק. חומר הקריאה בערעור אזרחי מכיל בדרך-כלל עשרות או מאות עמודים, המחולקים ליותר ממסמך אחד, שנכתבו בידי מחברים שונים שערכו אותם באופן שונה ובלתי עקבי. הקריאה בהם איננה קריאה חווייתית רצופה, אלא שלובה בהפניות שיש לחפשן, השוואות טקסטים, הצלבות, וידוא פרטים, וניסיונות להאחדת המינוח ולארגון השאלות שיש לדון בהן. השופטים לא עושים כל זאת בשעתיים בלבד, בוודאי לא בכל התיקים שבפניהם ומדי יום ביומו במשך כל שנות הקריירה השיפוטית שלהם. הם עושים כמיטב יכולתם: מעיינים בחופזה במסמכים הנראים בהצצה מהירה כחשובים, קוראים תחילה כותרות וטקסטים מודגשים, נעזרים בעבודתם של עוזרים משפטיים ומתמחים, ומחליטים על מה לדלג והיכן להתעמק.

נשוב אפוא לאותה סיטואציה בנלית, החוזרת על עצמה מדי יום בבתי המשפט. אם כן, שניכם, אתם והצד השני, מכירים היטב את המנגנון השיפוטי ומנצלים אותו לטובת שולחיכם במידת המותר. שניכם מציגים את הדברים באופן מעוות במקצת: מדגישים את הפרטים המיטיבים עם הלקוח, מצניעים את הקשיים שבעמדתו, ומקווים שהשופטת תהיה ערנית פחות כשהצד השני יבליט אותם, או לפחות שתיזקק להם רק לאחר שתאמץ את התפיסה הנוחה לכם ותפרש אותם על רקע תפיסה זו.

אין זה מתפקידו של אף אחד מכם להציג את הדברים באופן מאוזן ושלם. אדרבה, עורך דין המשים עצמו שופט מועל בתפקידו כשליחו של הלקוח וכבורג יציב במכונת בירור האמת. בכפוף לאיסור על אמירת דבר שקר, מתפקידכם להאיר מנקודת ראות אינטרסנטית היבטים מסוימים של המציאות, כך שלאחר שעמיתכם יאיר היבטים אחרים, יוכל מקבל החלטות אובייקטיבי לבחון את המציאות מכל היבטיה. אלא שהכול יודעים שקבלת ההחלטות גוזלת זמן רב, וכי משך הזמן המושקע בה משפיע על תוכנה. משום כך, מתעוררת השאלה עד כמה תפקידו של כל אחד מכם כרכיב בלתי-מאוזן במנגנון מאוזן של בירור האמת, מתיר לו לנצל את מגבלות המנגנון כדי להטות את הכף לטובת העמדה שהוא מייצג. בחיי המעשה, כאשר הטיעון של הלקוח חזק – אתה תבקש למקד את הדיון בעיקרו של דבר, ואילו כאשר הטיעון חלש – תנסה לסבך אותו, להסיח את הדעת בטיעוני אווירה כלליים או להיטרד בשאלות טפלות וצדדיות בתקווה להקטין את הסיכוי שהשופט ייכנס בעובי הקורה ויבין את טיעוניו החזקים של הצד השני.

כלכלת הזמן

ארגון העבודה השיפוטית מבוסס על כלכלת הזמן העומד לרשות השופטת, אשר נמצא במחסור חריף. "כל התהליכים של ההתייעצויות ושל הדיון הפנימי כפופים לאילוצי זמן חמורים בשל החובה להכריע בתוך זמן סביר ובשל תשומת הלב שתובעים תיקים אחרים, שאף בהם יש להכריע", מסבירה ברק-ארז (עמ' 45), ומוסיפה: "מגבלות אלה גם מגדילות את הסיכון לטעות" (הערת שוליים 82 בעמ' 181).

כלל השופטים בישראל – אם נאמין לטענת הנהלת בתי המשפט בדו"ח שפרסמה בשנה שעברה – עובדים בממוצע 45.61 שעות נטו (לא כולל נסיעות לעבודה וממנה והפסקות בזמן העבודה), ויותר מ-50 שעות עבודה שבועיות כולל הפסקות. זהו הנתון החשוב ביותר הקובע את איכות ההחלטות השיפוטיות. הזמן השיפוטי נטו הוא גורם הייצור שעל פיו משורטט קו התקציב, שעל סמכו יש למָרֵב את התועלת מן העבודה השיפוטית.

השופטת הבודדת איננה משפיעה על התקצוב והתקינה של מערכת בתי המשפט – גובה האגרות (כלומר, היקף הסבסוד של השירותים השיפוטיים), מדיניות הטלת הוצאות משפט, מידת האקטיביזם השיפוטי, מידת הוודאות של הדין ועוד – ואף לא על עומס העבודה של המערכת, הנובע מהחלטות של המחוקק ומחוקק המשנה או ממדיניות הנקבעת באופן מבוזר על ידי כלל השופטים. כל שנותר לה לעשות הוא לחתור לתיעדוף מיטבי של מכסת שעות העבודה שביכולתה להשקיע. גם אם היא משוכנעת שתוספת של שעות עבודה שיפוטית הייתה משפרת את איכות קבלת ההחלטות, כך שהרווחה החברתית הכוללת הייתה עולה באופן שהיה מצדיק את ההשקעה הנוספת, או אם נדמה לה שמערכת המשפט יכלה לוותר עוד יותר על התעמקות בפרטי התיקים מבלי לפגוע יתר על המידה בתועלת החברתית של תוצרי הפעילות שלה – אין ביכולתה להשפיע על קבלת שינויים כאלה. משום כך, השופטת עשויה להימצא במצב שבו היא מבינה, למשל, ששעת עבודה נוספת שלה הייתה עשויה לחסוך למדינה מיליוני שקלים, אולם לבחור להשקיע את שעת העבודה הזאת בעניין אחר, הנראה באותה שעה דחוף או חשוב עוד יותר.

המצבים האלה אינם נדירים כלל, לא בעבודה השיפוטית, ואף לא בעבודתם של מנהלים, רופאים, קציני צבא, או מנהיגים פוליטיים. אני מניח שאנשים לא מעטים קיפחו את חייהם משום שהתור שנקבע להם במכון הדימות היה מאוחר או משום שהרופאה המתמחה הייתה עייפה מדי; שמהלכים צבאיים הוחמצו משום שלרשות המצביא לא עמד הזמן הנחוץ לתכנון המבצע לפרטיו; שהשקעות ירדו לטמיון בשל בדיקת נאוֹתוּת (Due diligence) שנעשתה עם משאבים מוגבלים ובזמן קצר, וכן הלאה. לכן, אל לנו להיות מופתעים, למשל, מכך שמדינת ישראל שילמה פיצויים בגובה מאות מיליוני שקלים ליזם שזכה במכרז להפרטת בית סוהר, בשל תקופה של שנים אחדות שבה שאלת החוקתיות של ההפרטה הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט העליון (והדיון בה נדחה פעמים אחדות בהסכמת הפרקליטות). ברור שמאות מיליוני השקלים הללו יכלו לממן מספר רב של תקנים במערכת בתי המשפט ובמחלקת הבג"צים, אבל בשעת מעשה, המשאבים שהוקצו לקבלת החלטות משפטיות כבר היו נתונים וקבועים.

מנקודת ראותו של מקבל ההחלטות הבודד – הרופאה, הקצין, השופטת והמנהל – זהו מצב אכזרי. קשה להשלים עם הידיעה שכל דקת עבודה שתשקיע תניב ערך, שאתה עצמך מתמחר אותו מונים רבים יותר מאשר דקת העבודה שלך, ושאף על פי כן יכולתך להגדיל את זמן העבודה שלך מוגבלת מאד. למרות החסינות השיפוטית הנתונה ל"מומחה לבית דין", כרבי טרפון בשעתו, בסופו של דבר חש השופט כמי שנושא באחריות מוסרית לתוצרי פעילותו, ודינא דגרמי בכלל זה.

ברם, מנקודת המבט של התלויים בקבלת ההחלטות המצב גרוע עוד יותר. המטופל בבית החולים או המתדיין בבית המשפט חשים חסרי אונים. הנה האדם, שבו תלוי גורלו, איננו מסכים להקדיש לבעיה שלו את הזמן הדרוש כדי לפתור אותה באופן מיטבי. אילו רק היה מאזין מעט יותר, קורא עוד, מתעמק בבדיקות, התוצאה הייתה עשויה להשתנות לטובה. אולם הוא מחלק את זמנו בין המקרה הזה ובין כלל המקרים שהוא מצפה לטפל בהם, ועל כורחו איננו חוקר ודורש ושואל היטב.

שטחיות הדיון הציבורי

לא רק הרופא, הקצינה והשופט כלואים תחת אותה "רציונליות חסומה", אלא גם הציבור הרחב הבוחן את פעולתם בכלים העומדים לרשותו. משפחות זועמות בחדר המיון אינן מתפנות לראות את התמונה הכללית של עומס המטופלים ביחס למשאבים המוקצים לטיפול, ובעלי דין אינם מתפנים ממצוקותיהם כדי להבין את קשיי מלאכת השיפוט. וכך, מֵהָאוֹכֵל יָצָא מַאֲכָל. לפתע נתקלים נותני השירות, להפתעתם, בשיפוט בלתי הוגן של עבודתם, הנובע בדיוק מאותן מגבלות המוטלות על איכות השירות שלהם עצמם – חוסר היכולת לעבד את הנתונים הרלבנטיים.

הביקורת הציבורית נגד תוצרי פעילותם של בתי המשפט נובעת ממקורות מגוונים ומכוונת להיבטים שונים של הפעילות השיפוטית. חלקה נוגעת לאיכות השירות, חלקה להיקף השתרעותו הרחב של השיפוט בעניינים פוליטיים, חלקה להשלכות המשקיות של הפסיקה ולהשפעתה על הוודאות העסקית, חלקה להשפעתה החברתית החלוקתית, ועוד. למותחי הביקורת השונים, שעימם אני נמנה לא אחת, יש לפעמים שיקולים זרים: רבים מהם בוודאי כנים וענייניים, אך יש גם המבקשים ללבות את המחלוקת ולנצלה לצרכים פוליטיים חיצוניים ויש המשליכים עליה שנאות ישנות או אינטרסים חדשים. בין כך ובין כך, המבקרים מסוגלים ורוצים להקדיש למלאכת הביקורת מאמצים מוגבלים.

לעיתים קרובות המבקרים מתארים שלא כהלכה פסקי דין, שתוצאתם הסופית או האופן שבו תוארו בידיעה עיתונאית משכו את תשומת ליבם. לא תמיד הם מתעמתים עם הנמקת פסק הדין, לאחר שקראו והבינו אותה. לפעמים הם מגלים בורות בעקרונות יסוד ולעיתים אינם קוראים נכון את התמונה הכוללת. התופעה הזאת מעוררת השתאות וכעס אצל מושאי הביקורת. כיצד ניתן לומר את הדברים האלה, הם שואלים, כאשר כל מה שנדרש הוא קריאה פשוטה של הטקסטים הרלבנטיים – ובכך הם מהדהדים את צעקתם של חלק מן המתדיינים היוצאים מאולמות בתי המשפט כשבליבם על השופט ועל פסקו.

אכן, משתתפי הדיון הציבורי מכל הצדדים לוקים בדמגוגיה. כך, המבקרים החריפים של מערכת המשפט אינם שופטים את תוצריה בהגינות, ואילו התומכים מסתירים את חריגות הכוח שהיא צוברת בהשוואה למקובל במדינות הדמוקרטיות. בדומה למתרחש באולמות הדיונים, הדמגוגיה נשענת על חוסר היכולת של הצופה האובייקטיבי לנתח את כמויות המידע הרבות הצריכות להחלטתו.

גם ברמת המיקרו, כשמדובר בביקורת על פסק דין ספציפי, היא עשויה להתגלות כנמהרת. ברק-ארז מגלה בספרה תסכול לא מועט מחוסר היכולת של שופטים להתמודד עם ביקורת שטחית או בלתי עניינית. נקודת המוצא היא ש"לשופטים יש הזדמנות אחת להביע את עמדתם בנוגע לתיק שבפניהם – במסגרת ההחלטה או פסק הדין שהם נותנים. יתכן שזהו הטקסט היחיד שאותו יוכלו לפרסם על אותו מקרה – ללא הסברים מלווים או אחרים" (עמ' 45). "ככלל, שופטים אינם מתראיינים לכלי התקשורת ואף אינם מתייחסים לפסקי דין ולהחלטות שנתנו" (עמ' 66). הבעיה מוחמרת משום שחרף נגישותם של פסקי הדין, הקוראים, רובם ככולם, אינם קוראים אותם עד תום, בין השאר משום ש"פסקי הדין התארכו ואילו הדיווחים עליהם התקצרו ונהיו מיידיים יותר" (עמ' 67). בשוק התקשורת הנוכחי, מתלוננת ברק-ארז, "התמריץ לדיווח מיידי, על רקע התחרות בין כלי התקשורת האלקטרוניים, גורם לניסוח התגובה הראשונית לפסק הדין בלי שלכותבים תהא שהות להקדיש לקריאת פסק הדין יותר מדקות ספורות. יש בכל אלה כדי להעצים את המשקל הניתן לתוצאה על פני ההנמקה … הזמן, שכלי התקשורת מקדישים בפועל לקריאת ההנמקה השיפוטית מצטמצם כאשר פסק הדין מפורסם ביום שבו תשומת לבם של כתבי המשפט 'מתפזרת' על פני כמה אירועים שאותם יש לסקר" (עמ' 65). "התוצאה היא שלא אחת נמתחת ביקורת בכלי התקשורת או בקרב הציבור על מה שמוצג כ'נימוקים' של פסק הדין, גם כאשר יש בסיס של ממש לטעון שלא אלה היו טעמיו, או למצער לא כל טעמיו" (עמ' 66).

מבעד לניסוחים הלמדניים והמתונים, אי אפשר שלא לחוש במרירות, אולי אף בעלבון. פסקי הדין והנמקותיהם אינם זוכים, מסבירה ברק-ארז, ל"יחס מכבד". "יחס מכבד אין פירושו הסכמה. יחס מכבד פירושו תגובה המבוססת על קריאה" (עמ' 67). לא חסרות דוגמאות לביקורת שאינה עומדת בקריטריון הזה, ולמרבה הצער מייצגת חלק ניכר מהדיון הציבורי בשאלות פוליטיות, כלכליות ואחרות.

אם כן, שפיטה וביקורת על שפיטה, שהיא בתורה מין שפיטה מסדר שני, סובלות מאותה בעיה ממש. הזמן העומד לרשות השופטים מצומצם וליכולותיהם יש גבול, והמשאבים שהציבור נוטה להשקיע בקריאת פסקי דין ובהבנתם מוגבלים אף הם. השופטים, וביתר שאת הציבור הרחב, חשופים למניפולציות של אנשים המודעים היטב למגבלות הללו. אין לי, לצערי, הצעת פתרון למצב הזה, חוץ מהצעה לצניעות. כמו שופטים ודיינים, עלינו לעשות כמיטב יכולנו לברר את העובדות לפני חריצת הדין ב"כיכר השוק". עלינו מוטלת האחריות (מדיני שמיים בלבד) להימנע מביקורת בלתי מבוססת, אף שאין לנו אלא מה שעינינו רואות.

פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס.

תמונה ראשית: "משפט שלמה", מאת ניקולא פוסן, 1649. באדיבות ויקימדיה.

[1] ד"ר גלי אביב ועו"ד דליה ארנטל, "עומס העבודה השיפוטית במערכת בתי המשפט בישראל", מחלקת המחקר של הרשות השופטת, יולי 2021 (זמין במרשתת).