המועמד המפתיע: אריק זמור

בבחירות הקרובות לנשיאות צרפת, מי שיישא את הדגל הריאקציוני של הרפובליקה הוא יהודי מסורתי ממוצא אלג'ירי

באפריל הקרוב ייערכו הבחירות לנשיאות צרפת. הנשיא הנוכחי, עמנואל מקרון, מעוניין להמשיך לכהונה נוספת ונכון למועד כתיבת שורות אלו גם מוביל בכל הסקרים. השמאל מרוסק ועדיין לא התאושש מכישלונו המוחלט של הנשיא הסוציאליסטי פרנסואה הולנד בשנים 2012–2017. כל מועמדי השמאל גם יחד, מהשמאל הקיצוני ועד למרכז-שמאל, מגרדים בקושי 25% מהקולות על פי הסקרים. אמון הציבור עבר לצידה הימני של המפה הפוליטית, ונע בין מקרון, שמיצב את עצמו במרכז-ימין, לבין שאר מועמדי הימין, וביניהם אחד שמשגע את המערכת הפוליטית וטורף את כל הקלפים – הפובליציסט היהודי אריק זֵמוּר.

״Reconquete״ הוא השם הצרפתי של הרקונקיסטה, המסע בן מאות השנים של הנוצרים לכיבוש מחודש של ספרד מידי המוסלמים. זהו גם השם שזמור בחר למפלגתו החדשה. "צרפת אינה צרפת יותר. כולנו מרגישים זרים במדינה שלנו, ושצרפת שבה גדלנו כבר אינה קיימת". במילים הללו פתח זמור את נאום הכרזת המועמדות שלו. בכנס הפוליטי הראשון שלו, מול קהל ענק של 15 אלף איש שחלק גדול מהם צעירים מלאי אמונה, הוא חזר על אותם מסרים של געגועים לצרפת של פעם. זמור, חשוב לציין, הוא יהודי מסורתי ממוצא צפון-אפריקני.

*

איך הפך יהודי כזה למניף דגל הלאומיות, אולי אף הלאומנות, הצרפתית – ושל הכמיהה לחזרתה של צרפת אל עברה המפואר והקתולי של ימי המלוכה, נפוליאון והאימפריאליזם?

שורשי התופעה נטועים עמוק באידאולוגיה הרפובליקנית הצרפתית. בעיני מוסדות השלטון הצרפתיים, על אדמת צרפת אין לאום מלבד הלאום הצרפתי. לכן שללה המועצה החוקתית של צרפת, המקבילה לבית משפט עליון לחוקה, את קיומו של "עם קורסיקאי" בפסיקה מכוננת מ-1991. כמו שאין עם קורסיקאי, אין גם עם יהודי, אלא רק צרפתים בני דת משה. אין מיעוטים לאומיים, ואין קהילות. קיימים רק אזרחים צרפתים וזרים. לפחות בתיאוריה.

הבעיה היא שהמציאות לא תמיד מסכימה להתיישר עם תפיסה זו. בעשורים האחרונים, בעקבות גלי ההגירה ממדינות מוסלמיות ואפריקניות, גוברת תופעת ה"קהילתיות", כלומר קבוצות אנשים המסרבים להיטמע ולוותר על תרבותם, ומערערת את הקונצנזוס הרפובליקני. אריק זמור הוא רק האחרון בשורה של פוליטיקאים משמאל ומימין שניסו להחזיר את השד לבקבוק. הוא פשוט הרדיקלי והבוטה ביותר מביניהם.

אריק זמור נולד ב-1958 בפרבר של פריז להורים יהודים יוצאי אלג'יריה. הוא למד בבית ספר יהודי ובמכון היוקרתי של פריז למדעי המדינה. הוא החל לעבוד כעיתונאי ב-1986 במקומון פריזאי גדול, ולאחר סגירתו עבר ב-1996 לעיתון הימני הגדול 'לה פיגרו' כפרשן פוליטי. לתודעת הציבור העממי פרץ ב-2006 בזכות הופעותיו בתוכנית הלֵייט-נייט המשפיעה On n'est pas couché ("לא הולכים לישון"). הוא זכה לתהודה רבה בגין אמירותיו הפרובוקטיביות ועמדותיו הלא שגרתיות, שבלטו במיוחד בשידור הציבורי המוטה באופן מסורתי שמאלה.

בעשור הקודם הוא הופיע בשלל תוכניות בטלוויזיה וברדיו. התרחיש חזר בכל תוכנית: הופעותיו היו מזניקות  את הרייטינג של התוכנית, אך בשלב מסוים היה מפוטר ממנה בגלל אמירות קיצוניות מדי. ב-2019 הוא הצטרף לערוץ C-News, ערוץ חדשות של השמאל הבורגני שהתקשה לעמוד בתחרות העזה ועבר באותה עת מיתוג מחדש כערוץ בעל אוריינטציה ימנית בסגנון פוקס ניוז. התוכנית של זמור שברה את שיאי הרייטינג, ובאופן כללי C-News הכפיל את הרייטינג שלו והתייצב בראש רשימת ערוצי החדשות של צרפת. במילים פשוטות, אריק זמור הוא כוכב תקשורתי גדול וכל הניסיונות להשתיק אותו עד כה כשלו.

אך זמור אינו רק דמות תקשורתית. הוא גם בנה לעצמו תדמית של אינטלקטואל ציבורי כפי שרק בצרפת עדיין יודעים לייצר. הוא פרסם ספרים רבים, כולל שלושה רומנים שהופיעו בשנות האלפיים ואחד מהם עסק באנטישמיות המוסלמית הגואה. ספרו עב-הכרס 'גורל צרפתי', המגולל את תפיסתו הפוליטית והרעיונית, נמכר ביותר מחצי מיליון עותקים ב-2014 בלבד, מספר כמעט חסר תקדים לספר מסוג זה. ספרו האחרון שיצא לפני כמה חודשים, 'צרפת לא אמרה את מילתה האחרונה', נמכר גם הוא כבר באלפיו.

עמדותיו של זמור אינן שמרניות אלא ריאקציונריות. הוא בפירוש רוצה לשוב לעבר. לחזור לתקופה שקדמה להגירה המסיבית, לפמיניזם, למתן הזכויות להומוסקסואלים ואף לאיחוד האירופי. הוא סולד מסחר חופשי אך גם מסוציאליזם. הוא רוצה לתעש את צרפת מחדש לא מסיבות כלכליות או סוציאליות, אלא בעיקר מסיבות של עוצמה לאומית וכוח גיאופוליטי. הוא רואה את הכלכלה ככלי המשרת את הפוליטיקה ואת עוצמתה של המדינה, ולא את רווחת האזרחים. הוא נשמע כמו פוליטיקאי מחציה הראשון של המאה ה-20, וזה סוד קסמו. זמור שואב את אהדתו מהגעגועים החזקים לעבר המפואר של המדינה. התרבות הצרפתית העכשווית עסוקה מאוד בנוסטלגיה לעידן הזהב של שנות החמישים והשישים, לפני זעזועי ההגירה ההמונית והמשבר הכלכלי של שנות השבעים שעד היום לא לגמרי נפתר (כבר ארבעים שנה שהאבטלה לא ירדה מתחת ל-7% מהאוכלוסייה).

יהדותו של זמור ממלאת תפקיד חשוב במסע "הכיבוש מחדש". ז׳אן מארי לה-פן, המנהיג ההיסטורי של הימין הקיצוני הצרפתי, הביע תמיכה בזמור אף על פי שבתו שלו, מארין, מתמודדת גם היא בבחירות. "היותו יהודי מאפשרת לו להגיד דברים שלא יכולתי לומר״, הסביר לה פן האב.

אך אריק זמור מייצג גם מסורת יהודית צרפתית ישנה. "היֵה יהודי בביתך וצרפתי בצאתך" – במשך דורות המוטו הזה נחקק בתודעתם של יהודי צרפת, וגם של יהודי אלג'יריה. צרפת שלטה בארצות נוספות בצפון אפריקה – מרוקו ותוניסיה – אבל רק לאלג'ירים העניקה אזרחות צרפתית בצורה גורפת כבר בשנת 1870. הם עברו צרפתיזציה עמוקה ומתקדמת. כשנאלצו לעזוב את אלג'יריה עם הסתלקות צרפת ממנה ב-1962, כמעט כולם בחרו לעבור לצרפת ולא עלו לישראל.

כיהודי ממוצא אלג'ירי, אריק זמור ינק את התפיסות הצרפתיות-רפובליקניות הללו מסביבתו הקרובה. כדי כך שהוא מנסה להחיות מודל רפובליקני שבעיני רבים עבר זמנו ואינו מתאים למציאות, אם בכלל אי פעם התאים לה. הפרדוקס הוא שזמור בעצמו אינו יהודי מתבולל אלא יהודי גאה שלמד בבית ספר דתי, נישא ליהודייה ושומר מסורת גם כיום.

בתוך ההקשר הזה, זמור בחר בשנים האחרונות להשמיע דברים שבפיו של כל אדם אחר היו נחשבים לאנטישמיים – ואכן הרב הראשי של צרפת כינה אותו אנטישמי. זמור טוען שמשטר וישי הגן על היהודים אזרחי צרפת והקריב "רק" את היהודים הזרים, טענה שאינה נתמכת על ידי מרבית ההיסטוריונים. הוא פקפק בזהות הצרפתית של קורבנות הפיגועים הנוראים בטולוז ב-2012 מכיוון שהמשפחות בחרו לקבור את יקיריהן בישראל. הוא אף רמז שאלפרד דרייפוס היה "אולי" אשם. מצד שני הוא ממעט לדבר על ישראל, אם כי לאחרונה גינה את ההצבעה של צרפת באו"ם אשר שללה קשר בין הר הבית ליהדות ולנצרות.

זמור אינו משאיר אף אחד אדיש. אוהבים אותו או שונאים אותו. הוא כמובן שנוא במיוחד בקרב הקהילה המוסלמית של צרפת, ואפשר להניח שיהדותו היא עוד קיסם למדורה הבוערת בעוז גם כך.

*

והערה בשולי הדברים: בכל 74 שנות קיומה של מדינת ישראל, יהודי ממוצא ספרדי או בן עדות המזרח מעולם לא הצליח להיבחר לתפקיד ראש הממשלה. כרגע אין אפילו מועמד ריאלי אחד לא אשכנזי לתפקיד זה. אולם בצרפת מועמדותו של זמור נתפסת כטבעית לחלוטין ואף זוכה לתמיכה של הלאומנים ביותר. זמור אינו רק יהודי מזרחי, הוא גם אינטלקטואל, עוד שילוב שקשה לדמיין בפוליטיקה הישראלית שבה מתחרים בעיקר אנשים המתגאים ב"עממיות" שלהם. צרפת, לעומת זאת, כבר ידעה ראשי ממשלה יהודים (לפני שהפכה למשטר נשיאותי) ואף ראש ממשלה יהודי-ספרדי (פייר מנדס פרנס, מקהילה פורטוגזית של בני אנוסים). מנקודת מבט זו, אם ייבחר זמור בצרפת יהיה הדבר חדשני פחות מאשר אם בן דמותו ייבחר בישראל.

בנימין לאשקר שימש שליח קרן היסוד בצרפת וחיבר את הספר 'מדוע היהודים עוזבים את צרפת' (בצרפתית). מנהל חברה למיתוג ולעיצוב גרפי.

תמונה ראשית: אריק זמור, 2021. צילום: IllianDerex באדיבות: ויקימדיה. CC 4.0.