מוסקבה על ציר הרשע

Getting your Trinity Audio player ready...

מוסרית ואסטרטגית גם יחד, המערב ממשיך להיות האלטרנטיבה החיונית לנבלים שהרגו את נבלני. מוטב שהימין האמריקני, וממשלת ישראל, יפנימו זאת 

"אימפריית הרשע", כך כינה הנשיא האמריקני רונלד רייגן את ברית המועצות בעיצומה של המלחמה הקרה. יותר מקודמיו, רייגן התעקש על בהירות מוסרית במדיניות חוץ. למאבק הבין-מעצמתי היו כמובן היבטים "ארציים" המאפיינים קונפליקטים בזירה הבינלאומית, אך העימות עם ברית המועצות לא היה בגדר עוד קונפליקט אחד מני רבים 

לרייגן היה ברור שרוסיה הסובייטית גילמה באידיאולוגיה שלה את היפוכו של המערב. בשדה הכלכלי היא ביקשה למגר את הקפיטליזם. בשדה הדתי הייתה זו מעצמה אתאיסטית שראתה בדת הנוצרית כוח ריאקציונרי. בשדה הפוליטי, דיקטטורה של מפלגה עמדה בניגוד חד לדמוקרטיה החופשית האמריקנית. בכל מקום שבו עלה הקומוניזם קניין פרטי הוחרם, כלכלות שקעו, כנסיות נסגרו ונרדפו, אזרחים נכלאו ומתנגדים פוליטיים חוסלו או הוגלו. ברית המועצות הייתה אימפריה מרושעת. 

המלחמה הקרה תמה והקומוניזם הוא היום היסטוריה. ואולם החופש הפוליטי טרם עשה דרכו לרוסיה. רציחתו בחודש האחרון בכלא של אלכסיי נָבַלני, מנהיג האופוזיציה לשלטונו של ולדימיר פוטין, היווה תזכורת מצערת למציאות העגומה שעדיין אוחזת במדינה הגדולה בעולם. הקרמלין אומנם כבר לא מעלה על נס את כתביהם של קרל מרקס וולדימיר לנין, אך הוא עדיין לא סובל אף קריאת תיגר על שלטונו. נבלני, שבדומה לגולים אחרים יכול היה לנהל את מאבקו בפוטין בנוחות יחסית באחת מבירות המערב, הפגין אומץ יוצא דופן כאשר חזר לרוסיה לאחר ניסיון התנקשות בו. חמוש באהבה עזה לרוסיה, לעמה ולדמוקרטיה, הוא לא הפגין חולשה או פחד מול שלטון אימים שאינו בוחל באמצעים. הוא ידע שהוא צועד לקראת מותו והוא צעד בכל זאת.   

במשטרים שאינם דמוקרטים, דיכוי פוליטי פנימי הולך לאאחת יד ביד עם מעשי דיכוי המופנים כלפי חוץ. ההיסטוריה מלמדת שממשלים שביד קלה שוללים זכויות וחירויות מאזרחיהם שלהם אינם מהססים לפגוע בזכויות וחירויות של אזרחי מדינות אחרות. כשם שפוטין שלל את זכויותיו של נבלני, כך הפלישה הרוסית לאוקראינה ביקשה לשים קץ לחירותם הפוליטית של אזרחיה של מדינה שכנה. את נבלני כלאו עד שמסר את נשמתו לבורא. באוקראינה, לעומת זאת, ניסו הרוסים להקים ממשלת בובות, ומשכשל הניסיון, ניסו לחסל את ולדימיר זלנסקי כחלק מפלישה צבאית נרחבת. לפוטין לא מתנגדים; ואם מתנגדים משלמים על כך.  

לנוכח היותה של רוסיה מדינה המפעילה דיכוי מבית ופשעי מלחמה כלפי מדינה שכנה שוחרת שלום, מאכזב לגלות כי דווקא בימין האמריקני יש מי שמגלים אהדה כלפי פוטין ושלטונו. תופעה מוזרה ומטרידה זו קיבלה ביטוי נרחב בביקורו של כוכב הטלוויזיה הפופולרי עד מאוד טאקר קרלסון במוסקבה, שכלל ראיון ייחודי שהעניק לו הנשיא הרוסי. התקשורת הממוסדת, לפי קרלסון, מסתירה מפני הציבור האמריקני מידע חיוני על רוסיה, מייצרת דמוניזציה של פוטין ומסכלת דיון ציבורי חופשי בדבר האינטרס האמריקני במלחמתה של זו עם אוקראינה. קרלסון, טוענים מצדדיו, ביקש להעשיר את השיח הציבורי האמריקני. אחרי הכול, גם לפוטין מגיע להשמיע את דעתו.  

ואולם הרטוריקה העיתונאית אינה צריכה לטשטש את התמונה האמיתית שעומדת מאחוריה. רוסיה של פוטין קורצת לקרלסון ותומכיו שכן להבנתם היא היפוכה הרדיקלי של ארצות הברית הפרוגרסיבית הנמצאת בדעיכה. בכל הנוגע לדמות המנהיג, פוטין מפגין עוצמה, ביטחון ורהיטות, בעוד ביידן נתפס כקשיש מבולבל המקרין חולשה. בשדה החברתי והדתי, פוטין דוגל בשמרנות חברתית שבמרכזה הכנסייה האורתודוקסית, בשעה שמגמות פרוגרסיביות קיצוניות מחוללות מהפכה מינית ומגדרית בחברה האמריקנית. בכל הנוגע ללאומיות, פוטין מעלה על נס את ייחודה של רוסיה כאומה בעלת היסטוריה מפוארת ועתיד מזהיר, זאת בשעה שבארצות הברית אליטות פרוגרסיביות רואות בהיסטוריה האמריקנית שרשרת של עוולות, ובפטריוטיות מידה מגונה.   

החברה האמריקנית סובלת כמובן מבעיות שאין להקל בהן ראש. כמו כן, דיון ער צריך להתקיים בדבר התגובה האמריקנית ההולמת למלחמת רוסיה-אוקראינה. כך למשל, יש מן האמת בטענה שלפיה הממשל הדמוקרטי מוטרד יותר מפלישת חיילים רוסים לגבולה של אוקראינה מאשר מפלישת מהגרים לא חוקיים למדינת טקסס. ואולם בין זה ובין בליעת התעמולה של הקרמלין, או אידיאליזציה מגוחכת של פוטין, המרחק רב עד מאוד. שמרנות אינה עולה בקנה אחד עם משטרים סמכותניים ודכאניים או עם מדינות משטרה. פוטין ומשטרו אינם חלק מאף פתרון. הם חלק מרכזי מהבעיה. בהתאם לכך, כתבים בכירים שהיו נוסעים לקרמלין כדי לראיין את ניקיטה חרושצ'וב או ליאוניד ברז'נייב תך שהם מתעלמים ממתנגדי המשטר הקומוניסטי וממדיניותה התוקפנית של ברה"מ היו זוכים למתקפות ארסיות על ידי שמרנים בני-זמנם. התגובה כיום כלפי הניסיונות להלבין את פוטין, שהינו פושע מלחמה, רק בגלל סלידה ממגמות פרוגרסיביות, אינה צריכה להיות שונה. 

ויש מקום גם לזווית ישראלית. ממשלו של פוטין תומך בצורה מלאה וגלויה באויביה הגרועים ביותר של מדינת היהודים. כך למשל, לאחר שבעה באוקטובר, לא רק שהרוסים לא הצטרפו לקריאות למגר את ארגון הטרור חמאס, הם אירחו את ראשי הארגון במוסקבה. בדומה לתקופת המלחמה הקרה, גם עתה רוסיה היא חלק מציר רשע אנטי-ציוני שכולל את איראן, סין וקוריאה הצפונית. לאור זאת, המדיניות המגמגמת של ישראל כלפי אוקראינה ושתיקתה הרועמת לנוכח רצח נבלני ראויה לבחינה מחודשת. המדיניות הדיפלומטית הישראלית שעיקרה התעלמות, התחמקות ואמירות מרוככות לא הרשימה איש במוסקבה ולא הניעה את רוסיה לשנות את מדיניותה העוינת כלפינו. היא כן, לעומת זאת, הרחיקה מאיתנו את האוקראינים ואת ידידיהם במערב.  

רונלד רייגן ידע מהי בהירות מוסרית. טוב לוּ נלמד גם אנחנו בישראל מהי.  


תמונה: AntonBr,  באדיבות BIGSTOCK


ד"ר שגיא ברמק הוא העורך הנכנס של השילוח. 

  

   

 

עוד ב'השילוח'

יובל של יתמות ספרותית
הסיפור המוזר על יהודים ולאומיות
מי ישמור על העבר שלנו?

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *