סיבות לאופטימיות שמרנית

ל'נעורות' יש מתנגדת עיקרית אחת: המציאות. ברגעי משבר האחרונה מעירה את הראשונה

כשמרן, אני רגיל להיות אנדרדוג. איני יודע אם זה חלק מהותי מלהיות שמרן, או עניין תקופתי. אולי זה מצב שהתפתח מאז אירוע מסוים – נפילת הבסטיליה אולי, או וודסטוק – אבל בכל מקרה, בשלב כלשהו הפכו השמרנים לאלה שעומדים בצד, מביטים בצעדה חסרת המעצורים של הקִדמה ומנסים לומר: "לא לשם!", ו"לא כל כך מהר!" ו"חכו, שכחתם משהו מאחור!". דבריהם נופלים לא אחת על אוזניים ערלות, אבל ככה זה להיות שמרן; היום, בכל אופן. אז בנפשי כבר התכוננתי לחיים של ויכוחים מעמדת מגננה בנושאים תרבותיים, כלכליים, פוליטיים וכדומה. אולי זה אפילו חלק מהכיף של להיות שמרן. וזה עשוי להסביר את תחושותיי המבולבלות, מעין תחושת ניצחון מהולה במבוכה, כשלאחרונה למדתי כיצד האג'נדה הפרוגרסיבית חטפה מהלומות קטנות בשתי חזיתות תרבותיות-פוליטיות משמעותיות – זו של התפשטות תפיסת ה"נעוֹרות" (או במקור הלועזי “Wokeness”) בהוליווד ובתרבות הפופולרית (ומשם אל התרבות כולה); וזו של סוגיית האקלים (סוגיה מדעית לכאורה, אך תרבותית-פוליטית בפועל).

בנושא האקלים, גם בארה"ב וגם בגרמניה ישנם סימנים של התפכחות מסוימת מתקוות השווא שנתלו באנרגיות הרוח והשמש – תקוות שטופחו במשך שנים על ידי עיתונאים וארגונים שלא נתנו למציאות, דהיינו למגבלות של אותם משאבי אנרגיה ירוקים, לקלקל את חזון האפס-פליטות שלהם, ושסימנו כ"מכחיש מדע" את כל מי שהעז להצביע על הפגמים והחורים בבגדי המלך החדשים והמתקדמים – ומתן אמון מחודש, "פניית פרסה" של ממש במדיניות, באנרגיה הגרעינית המושמצת ובאיכותה כמקור אנרגיה נקי ובטוח.

בהוליווד,  שני הסרטים המצליחים ביותר מאז שיבת בתי הקולנוע לפעילות רגילה אחרי מגפת הקורונה הם "ספיידרמן: אין דרך הביתה" – סרט גיבורי-על נטול מסרים "נעוֹרים", במיוחד בהשוואה לשאר הסרטים בסוגה זו – ו"אהבה בשחקים: מאווריק", סרט אקשן פשוט שכולו מחווה להוליווד הישנה, המספר על חבורת טייסים אמריקנים שיוצאים להפציץ כור גרעיני של מדינת אויב המאיימת על בנות בריתה של ארה"ב (כן, כן). אפשר כמעט לומר שזה סרט שמרני. חובבי הקולנוע בעולם נהרו בהמוניהם לצפות בשני הסרטים הללו. בינתיים, הפרויקטים עתירי המסרים הנעוֹרים של שאר החברות בהוליווד, ובראשן האימפריה של "דיסני", מדשדשים מאחור מבחינת הביקורות וההכנסות גם יחד. חברת מארוול, שסרטי גיבורי העל שלה מהשנים האחרונות היו מהרווחיים בהיסטוריה של התעשייה, אומנם מתגאה בשנתיים האחרונות בגיוון חסר תקדים על המסך עם גיבורי על להט"בים, דמות ראשית ראשונה ממוצא אסייתי, הרבה נשים גיבורות-על וכמעט אך ורק גברים לבנים בתפקיד הנבלים – אבל לא מצליחה לתרגם את האג'נדה הפוליטית להצלחה בקופות. השיא הגיע לפני כמה שבועות עם הודעה חריגה ביותר, חסרת תקדים אולי: אולפני "וורנר ברוס" ביטלו את שחרור סרטם החדש "Batgirl" שכבר היה עמוק בשלב ה"פוסט-הפקה" וכמעט מוכן לצאת לאקרנים. כלומר, האולפנים הגיעו למסקנה שעדיף לספוג את ההפסדים, לא להרוויח אף סנט ממכירת כרטיסים, ורק לא לחשוף בפני הצופים את הסרט החדש של "אשת העטלף".

אבל יש כאן אלמנט נוסף. הרי האנרגיות הירוקות אינן מוכיחות את עצמן כבר זמן מה, ועדיין המגמה בארה"ב ובאירופה הייתה להציב עוד טורבינות רוח ולוחות סולריים, ולסגור את התחנות הגרעיניות שעוד נותרו; גם בהוליווד מעולם לא זוהה קשר הדוק בין עודף במסרים פוליטיים לבין הצלחה קופתית, ועדיין סוכני הנעוֹרות רק הלכו והתרבו. אני אישית התחלתי לחשוב שהתעשייה קיבלה החלטה מודעת להתפשר על הרווחים לזמן מה ולהפוך את סרטיה מיצירות אמנות או בידור, ליצירות תעמולה פרוגרסיבית.

אם כן, מה נשתנה? מה גרם לממשלות גרמניה וארה"ב לחזור לפלרטט עם הגרעין, ומה גרם ל"וורנר ברוס" לגנוז את "באטמן: הגרסה הנעוֹרה?" מה שקרה הוא שהתפיסה הפרוגרסיבית התנגשה עם מה שאנו, השמרנים, תמיד הזהרנו אותה מפניו: המציאות.

המציאות בסוגיית האקלים הגיעה בדמות הפלישה הרוסית לאוקראינה, שפגעה באספקת הגז לאירופה וניפצה את האשליה של חיים עתירי אנרגיה ללא דלקים מאובנים וללא גרעין. בהוליווד, סימניו המאיימים של משבר כלכלי המתרגש לבוא הכניסו את ענקיות הבידור ללחץ והזכירו להן שיותר משהן אוהבות להטיף, הן אוהבות להרוויח כסף, והצופים, מה לעשות, רוצים סיפורים טובים ומרגשים, ולא תעמולה – פרוגרסיבית, פמיניסטית או אחרת.

האמת המתגלה לאור שינויי המדיניות הללו היא אמת שנאמרה לא אחת: סדר יום פרוגרסיבי מתאפשר כשהכול הולך חלק. אין זה מקרה שתנועת האקלים נולדה וצברה תאוצה בעשורים האחרונים ובמדינות המערב העשירות. רק אחרי שתרבות המערב כרתה יערות, שרפה מאובנים וזיהמה את דרכה אל חיי השפע, הנוחוּת, הקִדמה הטכנולוגית, הבריאות והרווחה, היא יכלה להרשות לעצמה להתחיל לחוש נקיפות מצפון על הדרך שבה היא קנתה את כל אלה. נקיפות המצפון תלויות אפוא בתחושת הנוחות, וברגע שזו החלה להתערער, ברגע שהמציאות דפקה שוב על דלתן של מדינות אירופה, האשליות הירוקות, שנראו בלתי מנוצחות בשנים האחרונות, התערערו גם הן. הסיפור ההוליוודי אינו שונה: ההקצנה בהטפה הפוליטית הגיעה אחרי שנים שבהן תעשיית הסרטים נחה על הררי כסף, הערצה והשפעה, שבזכותם היא יכלה להרשות לעצמה להפסיק לתהות מה הקהל רוצה לראות, ולהתמקד במה שלדעתה הוא צריך לראות.

אין כאן 'שינוי כיוון' של רוח הזמן, ובכלל, משברים הם דבר רע גם כשהם פוקחים עיניים; אבל אחרי ההסתייגויות הללו, יש בהתפתחויות הסמליות הללו משום בשורה לשמרנים, לאנדרדוגים של השיח: ראשית, לטענותינו יש ערך. במוקדם או במאוחר, מצעד הקִדמה מבין שהוא הלך רחוק מדי, או התקדם מהר מדי, ונאלץ לסגת לאחור; ומאחור נמצאים השמרנים עם פתרונות, עצות, מחשבה ישנה-חדשה (ואולי עם חיוך קליל של "אמרנו לכם"). שנית, גם לשמרנים מותר לחוש אופטימיות: רוב הזמן נדמה שאנו מנהלים קרב מאסף, בעיקר בסוגיות כמו מדיניות האקלים ומה שנקרא "מלחמת התרבות" במערב; אבל הנה לכם שני ניצחונות קטנים, ומי יודע, אולי אלו סימניו הראשונים של שינוי קָרֵב.


 

תמונה ראשית: שלט הכניסה להוליווד,צילום: Sörn,  באדיבות ויקימדיה.

עוד ב'השילוח'

הרע, המכוער והטוב
קדנציה של שיקום
נאו־שמרנות ישראלית: קווי היסוד

ביקורת

ללמוד מתורה עתיקה
יוסף יצחק ליפשיץ
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.