הפיל שבלשכת הגיוס

סוגיית השוויון בנטל הגיוס היא סוגיה ציבורית מובהקת שצריכה להתלבן במערכת הפוליטית. התערבותו של בג"ץ יצרה תגובת שרשרת הרסנית שאנו עדיין בתוכה

חוק הגיוס, שאפשר את דחיית שירותם של חרדים בשמונה השנים האחרונות, צפוי להתבטל ביולי הקרוב על פי פסיקת בג"ץ (וזאת אחרי הארכות חוזרות שניתנו בשש השנים האחרונות). בדיוק מהסיבה הזאת נקבע בהסכמים הקואליציוניים כי חוק גיוס חדש חייב לעבור עד סוף מאי – כלומר, בטרם העברת תקציב המדינה. כדי למנוע את פסילתו על ידי בג"ץ הוסכם כי החוק יעבור עם פסקת התגברות או כחוק יסוד. בשעת כתיבת שורות אלו, קשה לדעת מה מהתוכניות הללו יתבצע ומה לא; אבל סביר להניח שמדובר במתכון לפיצוץ: אם הקואליציה תעביר את החוק ופסקת ההתגברות, הדבר יעורר מחלוקת אדירה בתוך המשבר החוקתי הגועש גם ככה; ואם הקואליציה לא תצליח להעביר את החוק, אפשר שהיא תכריז על פיזור הכנסת, וכך ניכנס למערכת בחירות נוספת ומקוטבת במיוחד.

לא מקרי הוא שהוויכוח המר סביב סוגיית השוויון בנטל חוזר אלינו פעם אחר פעם. לרגע נדמה שאנחנו במקום אחר, ואז מתברר שחזרנו בדיוק לאותה נקודה, על גבי ספירלה המסתחררת בקצב הולך וגובר. סופה זו, המאיימת עלינו כבר שנים ארוכות, מערערת מוסדות ציבור חיוניים בזה אחר זה. צריף הכנסת הרעוע ניתק כבר מזמן ממקומו, מבני הממשלה נפגעו קשות, יסודות בית המשפט העליון טולטלו והוא עומד על בלימה, ולאחרונה אפילו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו התבקשו (והסכימו) חברי כנסת חרדים שלא להשתתף בטקסים רשמיים, איבד משהו מקדושתו.

פנים רבות למשבר החוקתי והפוליטי-חברתי שהתפרץ בעקבות הרפורמה המשפטית, והררי מילים לסיבותיו נכתבו על גבי הבמות השונות. בשורות הבאות אני מבקשת להאיר ולחדד את הקשר – הלא מוכר מספיק ולא מובן מספיק – שבין בג"ץ "השוויון בנטל", על גלגוליו המשפטיים והפוליטיים הרבים, לבין המשבר הנוכחי.

קשר זה מנקז אליו את כל המוגלה של המחלוקת הקשה הזאת, והוא כולל בתוכו שאלות ערכיות מהותיות, נוסף על שאלות נוקבות לא פחות על הצורה – כלומר על דרך ההכרעה הצודקת בשאלה הערכית. אין זה מקרה כי הרפורמה המשפטית כרוכה ומלופפת בחוק הגיוס, והקשר הסבוך הזה הוא חלק ממה שמקשה על הגעה להסכמות.

אפתח בהסתייגויות הנדרשות. אין ברצוני למסגר את המהלכים שיתוארו להלן כחלק מקונספירציה להשתלטות בג"ץ על מוקדי הכוח של מדינת ישראל. המאבק סביב סוגיות ערכיות והשקפות עולם הוא לגיטימי, והלוקחים בו חלק עושים זאת כי הם מאמינים בהן צדקם שדרכם היא הדרך המוצלחת ביותר למדינתם. אף איני באה לטעון כי בג"ץ "השוויון בנטל" והמהלכים שעקבו לו הם האשמים הבלעדיים או העיקריים בהידרדרות אל המשבר. לכישלון הזה אבות ואימהות רבים.

ובכל זאת, הנסיגה הטקטית של תומכי השוויון בגיוס מהמאבק הערכי-פוליטי, תוך קידום מהלך אסטרטגי לטובת שינוי הצורה שבה מוכרעת השאלה הערכית, גרמה בטווח הארוך להתנגשות אדירה, לשיתוק פוליטי ולקושי גדול בהגעה לפשרות. במובן הזה מדובר בראָיה המובהקת ביותר לטענת תומכי הרפורמה כי בג"ץ פגע במשילות.

*

"באמצע שנות התשעים חל מפנה בהתערבותו של בית המשפט בחוקיות ההסדר", כך מנסחת ויקיפדיה בערך "גיוס בני ישיבות" את קביעתו המונומנטלית של בג"ץ מ-1998 נגד מתן הפטור מגיוס לחרדים. מובן ש"המפנה" לא קרה מאליו בבוקר בהיר אחד. קדמו לו צעדים משפטיים רבים שהתרחשו באיטיות ובסבלנות בהובלתו של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, ובתמיכת מומחים משפטיים מקרב האקדמיה וממכוני מחקר. בג"ץ הפטור מגיוס היה חלק ממהלך מקיף יותר שבו הרחיב בג"ץ את תנאי הסף לעתירה אליו עד כדי ביטולם, יצר את קריטריון הסבירות בכל הנוגע להחלטות מנהליות וקבע כי הוא רשאי לפסול חוקים על בסיס "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", והדברים ידועים ומפורסמים.

בשלב זה טרם נפסל חוק של ממש, כמובן, אלא רק הנוהג שלפיו מעניק שר הביטחון פטור לקבוצת אוכלוסייה ש"תורתה אמונתה". בג"ץ קבע כי החוק הקיים אינו מתיר מתן פטור גורף. לאור הדברים, כונסה ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, על מנת ליצור חוק חדש. "חוק טל", שעבר בהמלצת הוועדה בשנת 2002, קבע הקמת מסלולים ייעודיים לחרדים, ושנת הכרעה בגיל 23 שבה יוכל הצעיר החרדי לעבוד לצד לימודים, ולאחר מכן להכריע בין המשך לימודים לבין גיוס במסלול מקוצר או שירות אזרחי.

התהליך היה איטי, אך לאחר כעשור נראו ניצני השינוי. אם בשנת 2005 גויסו על בסיס חוק טל 300 חרדים,  בשנת 2010 כבר עמד המספר על 1,650. לקראת פקיעת תוקפו של החוק בשנת 2012 החלה לסעור בזירה הפוליטית המחלוקת בין התומכים בהארכת החוק לבין המתנגדים. אך בטרם הוכרעה המחלוקת, בג"ץ בהובלת הנשיאה דאז, דורית בייניש, פסק כי החוק אינו חוקתי – שכן הוא פוגע בערכי היסוד של מדינת ישראל על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בכך הוא הפעיל שעון-עצר לחקיקת חוק חדש, והכניס למערכת הציבורית בישראל גורם מחולל-כאוס.

שימו לב היטב למה שקרה כאן: דיון ערכי גועש וסוער, מתוקשר היטב, המתקיים בזירה הפוליטית, והצדדים זוכים להשמיע בו את קולם בפי נציגיהם ­­– בוטל והוכפף לביקורת שיפוטית על ידי הרכב שתפיסתו הערכית מייצגת צד אחד בלבד. כזכור, בג"ץ במקרה זה לא הגן על אנשים פרטיים. הוא אפילו לא הגן על קבוצת מיעוט. בג"ץ הגן על ערך, על עיקרון כללי של שוויון כפי שהוא מפרש אותו. כשקוראים את פסק הדין כיום קשה להתעלם מחוט היוהרה השזור לאורכו. הצעד הסופר-אקטיביסטי הזה הכניס את בג"ץ לזירה הפוליטית כשחקן מרכזי ופגע קשות באמון הציבור החרדי במערכת המשפט.

לתומכי השוויון בנטל קשה מאוד להכיר בנקודה הזו, שכן בעיניהם מדובר בפסיקה צודקת מאין כמוה, כמעט טריוויאלית. באופן אישי אף אני סבורה שהפטור הגורף של חרדים מגיוס הוא עוול. שורות אלו נכתבות בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, כשהלב מכווץ מכאב, וההבדל בין דם לדם צורב. אישית, הייתי תומכת במפלגה שתחתור להגעה להסדר הוגן יותר, סולידרי יותר. אבל חשוב להבין שהסוגיה עצמה פוליטית לחלוטין. הסמכות והאחריות להסדר מוטלת על נציגי העם – ואצלם גם היכולת להגיע לפשרות בנות-קיימא.

פטיש אלף הטון שבג"ץ הטיל למערכה לפני עשור וקצת הציב גבולות גזרה נוקשים. כל דינמיקה עדינה שהחלה להיווצר בשטח נקטעה באיבה. "פסיקת בג"ץ עשויה להתברר כמשגה היסטורי" כתב מיד לאחר הפסיקה פרופ' ידידיה שטרן. "יש להצטער על שבג"ץ, המתאפק שלושים שנה בסוגיה זו, לא היה מוכן להמתין עוד מעט עד להבשלת התהליך החברתי".

*

למרבה הצער, לא רק שהתהליך החברתי לא הבשיל – אלא שכל צד התבצר בעמדותיו, ושעון העצר שהחל לתקתק מאז הוביל כנסות להתפזר טרם זמנן, עקב חוסר יכולת להגיע להסכמות בעניין. הנה תזכורת  היסטורית קצרה לאחת התקופות הפוליטיות הסבוכות והמעייפות בתולדות המדינה.

על פי פסיקת בג"ץ דאז, חוקיות הסדר הפטור מגיוס הייתה עתידה לפקוע באוגוסט 2012. הקואליציה באותה תקופה לא הצליחה להגיע להסכמות על חוק חלופי, ועל כן הקדימה את פיזור הכנסת. הממשלה הבאה, שהוקמה על רקע "ברית האחים" של לפיד ובנט, לא כללה את המפלגות החרדיות. בחסות ממשלה זו נחקק חוק גיוס חדש שהיה אמור לעמוד במבחן בג"ץ, ובמסגרתו נקבעה מכסת גיוס שאם הציבור החרדי לא יעמוד בה בתוך כמה שנים, יינתנו צווי גיוס ויופעלו סנקציות פליליות. הסיעות החרדיות באופוזיציה התנגדו לחוק נחרצות, ומאות אלפים יצאו לרחובות; אך בטרם הוברר אם ניתן יהיה לממש את הוראות החוק, ובטרם נידונה העתירה שהגישה נגדו "התנועה לאיכות השלטון" (כן, גם נגד חוק זה הוגשה עתירה) – נפלה הממשלה.

הקואליציה החדשה, שהוקמה בשנת 2015 וכללה את הסיעות החרדיות, מיהרה לתקן את חוק הגיוס באופן שהחזיר את המצב פחות או יותר לנקודת האפס של חוק טל.

שנתיים לאחר מכן נפסל החוק הזה שוב בבג"ץ. הלה חייב את הממשלה לחוקק חוק חליפי בתוך חודשים ספורים. הממשלה – שבשלב זה כללה עדיין את ישראל ביתנו – חתרה להגיע לחוק גיוס חדש (להלן: מתווה משרד הביטחון), שזכה להתנגדות מצד סיעות הקואליציה החרדיות. בתחילה נתמך החוק על ידי מפלגת יש עתיד מהאופוזיציה, ובג"ץ נתן ארכה עד ינואר 2019. ואולם, חודש לפני כן החליט יאיר לפיד שלא לתמוך בחוק בקריאה שנייה ושלישית, והקואליציה הכריזה על פיזור מוקדם של הכנסת.

הגענו אל הכנסת ה-21 הזכורה לרע. ליברמן, נתניהו והסיעות החרדיות לא הצליחו להגיע לפשרה לגבי חוק הגיוס (הסיבות לכך שנויות במחלוקת עד היום), ולאחר חודש הכנסת פוזרה. במערכת הבחירות השנייה לא התרחש כל שינוי. במערכת הבחירות השלישית – זמן קורונה – הוקמה מעין ממשלת אחדות זמנית ביותר, וממילא עניין הגיוס נדחה שוב. מערכת בחירות רביעית הובילה להקמת "ממשלת השינוי" קצרת הימים. ממשלה זו ביקשה לחזור למתווה משרד הביטחון אך לא הספיקה לעשות זאת טרם נפילתה. והנה הגענו להווה.

מאז 2012 לא הצליחה קואליציה בשיתוף המפלגות החרדיות להסכים על מתווה חדש שיהיה מקובל על בג"ץ. סוגיה פוליטית וערכית לחלוטין, שהייתה יכולה להיפתר במגרש הפוליטי, נהפכה לסלע מחלוקת בלתי פתיר ולמעשה הקשתה מאוד על האפשרות להקים ממשלה יציבה. גם היום, אחד הגורמים העיקריים המסכנים את יציבות הממשלה הנוכחית הוא תסבוכת חוק הגיוס.

הרפורמה המשפטית אמורה הייתה (בין השאר) לאפשר לחוקק חוק גיוס חדש, והיא מן הסיבות המרכזיות לתמיכה המוחלטת של החרדים בה. ללא הרפורמה, ממשלה עם חרדים תחיה תמיד על זמן שאול, ובכפוף לקבלת הארכות מבג"ץ כדי לחוקק חוק חדש – חוק שלכאורה ייפסל בין כה וכה. בשנים שעברו היוותה הפסיקה מעין מנוף לחץ שלילי שדרבן את שני הצדדים להתבצר בעמדותיהם ולהצדיק את פעולותיהם בפני בוחריהם, על ידי הטלת האחריות על בג"ץ.

*

וכעת מה? מנהיגי ציבור רבים עסוקים כיום בשאלה כיצד להוריד את גובה הלהבות, וכיצד ניתן להתכונן ליום שאחרי העברת הרפורמה בגרסתה המרוככת, או שמא נפילתה. רעיונות למפגשים בלתי אמצעיים בין מנהיגי ציבור מימין ומשמאל מקודמים במרץ. שכנתי לבמה זו, עו"ד רבקי דב"ש, מציעה כיוון אחר, של אספות עם חוקתיות שיעניקו ייצוג משמעותי דווקא לאזרחים מן השורה. אלו כיוונים חשובים מאוד.

אקטיביזם שיפוטי, מסתבר, עשוי לחולל כאוס שאת תוצאותיו משלמת המערכת הפוליטית. בעצם, כולנו משלמים את המחיר. אילו היו הסוגיות הציבוריות נידונות בכלים המתאימים להן, יש יסוד להניח שהפשרות הנדרשות כבר היו נמצאות.

תמונה ראשית: קובי גדעון. באדיבות לע"מ.