לך תפילתי ואני / שרה פרידלנד בן ארזה

לך תפילתי ואני

בין סידור ללב

שרה פרידלנד בן ארזה

כרמל, תשפ"ג |  433 עמ'

מסתה העיונית-אישית הנרחבת של שרה פרידלנד בן-ארזה היא מורה דרך למי שמתייחס לתפילה שלו ברצינות, או רוצה שזה יקרה לו.

כתב המשורר במזמור תהילים ס"ט, "ואני תפילתי לך ה'". כותרת הספר היא שׂיכּול מצטנע: "לך תפילתי ואני". קודם אתה, ה'; ואז תפילתי אליך; ולבסוף אני והצד שלי בעניין. ואילו שלושת ה"שערים", חטיבות הפרקים בספר, מציעים סדר אחר. "לךָ", נמען התפילה, האל; ואז, "ואני" – על המתפלל, בקצה הנגדי של הצינור, ועל יכולתו הנפשית להתפלל בכנות; רק על הבסיס הזה נבנה השער "תפילתי".

שער "לךָ" קצת יותר פילוסופי ובלשני מן האחרים. חיבוטיו הרעיוניים נעים סביב העיון בלשון התפילות, ובעיקר בהתרוצצות שלהן בין דיבור אל האל, ועליו, ומפיו; התרוצצות ששיאה במטבעות תפילה המשלבות את כל הגופים. התפילה היא בלגן שמח, למראית עין – וסדר רב משמעות, למראית עיוּן. היא הכול חוץ מטריוויאלית, והכול חוץ ממקרית. בקטעי תפילה שונים יש בדיבור אל האל ועליו תנועה מגוף שני לגוף שלישי, או להפך, שהמחברת מנתחת כ"התקרבות" או "נסיגה". "עיתים נדמית לי התפילה כמין אקורדיון גדול המשתרע בין המתפלל לאלוקיו", היא כותבת באתנחתא לירית בסוף השער (עמ' 90). ההתקרבות בין שני חלקיו הכבדים של האקורדיון תלויה בליבו של המתפלל אך גם בלשונות התפילה.

פרקי "ואני" הם כמדומני ליבו הרוחני של הספר. שער זה מבקש ללכת "בעקבות התפילה הכּנה", כלומר לתהות על בעיית הכנות האישית בתפילה שנוסחה נתון לנו מן המוכן. "זירות המתח" בין האדם המודרני לבין תפילתו מוצגות באומץ ובענווה (הגישה בספר אורתודוקסית), ומוצעים כיווני פתרון.

פרקים אחדים מוקדשים לפתרון שהמחברת מכנה "מימוש" מילות התפילה בעת אמירתן, כך שתהיינה "מעשים תודעתיים", תהליכים שהן מעבירות אותנו. זהו ענף אחד של אסטרטגיית 'מדרשי התפילה' המוצעת בשער הזה. המדרש האישי מאפשר להבין את התפילה כיותר ממה שאומרת לשונה הפשוטה; להוסיף לה, בידיעה שזה אינו פירושה הפשוט, משמעות המתיישבת יותר על לבנו. יפה למשל מדרש המחברת על ברכת "רוקע הארץ על המים", המציעה "הרחנה" שלה, כלומר תוספת ממד רוחני לברכה שהעובדות הגיאולוגיות מפריכות את פשוטה. ההצעה היא לקרוא את הברכה גם כהודיה על היציבות בחיינו, ועל התנועה הפוטנציאלית שמתחת ליציבות הזאת.

דוגמה זו מעידה על היצירתיות שבספר, אבל אין ללמוד ממנה שהגישה שלו "רוחניקית" ממותקת. להפך. הוא אמור מתוך מודעות עמוקה וכנה, לפעמים אולי אפילו מוגזמת, למצב הספקני והפוסט-מודרני שהמאמין שרוי בו היום, ירצה או לא ירצה. יתרה מכך, אופיו השיטתי, החקרני, מרובה-הסעיפים של הספר, לא-פעם עד כדי עקשנות, מרחיק אותו עד מאוד מהווי רוחניקי "זורם".

לבסוף בא שער "תפילתי", שעל הבסיס הרחב שנבנה בקודמיו עוסק בשינויים אפשריים, ותואמי-הלכה, בנוסחי תפילה – בפרט על רקע התמורות שחלו מאז ימי חז"ל במעמד האישה ובהרגלי התפילה של נשים, ועל רקע שיבת ציון ותקומת ישראל. נידונות דרכים הלכתיות קלאסיים של תיקון נוסח, ונסקרים שינויים שנעשו ושינויים אפשריים.

החשיבות העצומה שמייחסת המחברת לתפילתה היא-היא המדרבנת אותה להתאימה למציאות, לבל תעשה שקר בנפשה. מה עוד שמציאות זו, גאולת העם וגאולת האישה, ממחישה את מעשה ידי האל בעולם, ואין התפילה יכולה להתכחש לה. אופיינית לגישתו של הספר "הערה על המין הדקדוקי של אלוקים", בשלהי השער הזה. רצונן של מתפללות מסוימות לפנות אל האל בלשון נקבה, אומרת שם המחברת, אינו רצונה. יש לאל פנים נקביות כ"שכינה", כאל אימננטי, אך התפילה מופנית בעיקר לפן הזכרי שלו, הטרנסצנדנטי; ויתרה מכך, "ההתייחסות אל האין-סוף בלשון זכר מעניקה לי את שלא זכו בו מקובלים וחסידים קדושים. כאישה הטרוסקסואלית, העומדת מול אלוקים הזכרי, אני מוזמנת לכוון ליבי … אל אהבת הדודים שאותה ינקתי מן המשלים המקראיים … בלי שאזדקק לתחפושת. לא אותו אלביש בגדי אישה, ולא אותי – כלי גבר, שכן מגדָּרהּ של כנסת ישראל ומיני שלי – חד הם" (עמ' 300).

שרה פב"א היא גם משוררת, ששיריה עוסקים זה מכבר בהתמודדויות שעתה היא מעיינת בהן. היא גם מסאית-פילוסופית, וספרה הקודם בסוגה זו עסק בשאלות תאורטיות יותר בממשק שבין פילוסופיית הלשון לבין תורה ואמונה. והיא גם עורכת לשון ואשת עברית. מתוך כל אלה, הקריאה בספר העיון שלה אינה רק חוויה אינטלקטואלית ורוחנית, אלא גם חוויה אסתטית.