האיש שצעק סרק סרק / רן שריר ואבי זלינגר

האיש שצעק סרק סרק

גילויים חדשים על פרשת רצח רבין

רן שריר ואבי זלינגר

הוצאה עצמית, 2022 | 358 עמ'

שנות דור חלפו, ולשמחתנו רצח רבין נותר מקרה נורא יחיד במינו בתולדות ישראל. שנות דור חלפו, וזכר הרצח עודנו משמש בעיקר כלי לניגוח אישי ולעשיית הון פוליטי. רן שריר ואבי זלינגר הם שני חוקרים עצמאיים, משני צידי המפה הפוליטית. מחקרם המקיף, והמפתיע לפעמים, על הרצח ומה שסביבו מבקש להעביר את הדיון לפסים שיניבו לקח ותועלת: תרבות השקר והטיוח בגופי שלטון בישראל, כגון מערכת המשפט, מערכת האכיפה ומערכת הביטחון.

ספרם מוצא סדקים וחוסרים בוטים ב"גרסה הרשמית", זו של ועדת החקירה בראשות השופט שמגר וזו שנשתרשה בתקשורת. אך הוא דוחה תיאוריות קונספירציה למיניהן, אלו המזהות "מפעיל" או "מזמין" זה או אחר של הרוצח או אפילו "מסית", כמו גם אלו המייחסות את הרצח למישהו אחר. אדרבה: המחברים חושדים שבעלי אינטרס להסתיר מן העין את הכשלים המערכתיים הם אלה המעודדים את העיסוק בתיאוריות מרחיקות לכת אלו, הסוטות אל הטפל והמופרך.

נזכיר כמה מהסוגיות העיקריות ומהחידושים העיקריים בספר. מוקד אחד הוא כשלי אבטחה תמוהים בעת ההתנקשות, וכמה תופעות לא מוסברות שנלוו לפעילות הרשויות – שאפשר להבינן כתרגילי הסחה שביצעו גורמים שאינם יגאל עמיר. בהקשר לכך, מתועדים סימנים ברורים לקשר בין רצח רבין וההכנות אליו לבין אנשי כת עוזי משולם, עמותת 'משכן אוהלים' שעסקה בהעלאה לסדר היום של "פרשת ילדי תימן" ואף בפברוק תמונות ומסמכים. כמה מאנשיה פעלו בהשקה עם מתנגדים קנאים אחרים של ממשלת העבודה, ובהם אנשי כ"ך.

בסוף הספר מתגלה כי דמות מסתורית שהסתובבה בזירת הפשע היא הבלוגר הפופולרי מן העשור שעבר, בעל הגישה הנדירה למסמכי שב"כ, "שחף פילוביץ"; פילוביץ, חושפים המחברים, הוא שם שנטל לעצמו פעיל התנועה מאיר משולם, שזגזג בין פעילות ב'משכן אוהלים', מעורבות בחוגיו של יגאל עמיר, ועבודה למען השב"כ. ככל הנראה, הוא האיש שצעק "סרק, סרק" בעת הירי ברבין, בניסיון לבלבל את אנשי הביטחון.

מוקד נוסף בספר הוא פרשת הפעלתו של סוכן השב"כ אבישי רביב, "שמפניה", בשנים שלפני הרצח. הפרשה ידועה בסך הכול (למי שמתעניין): הסוכן שפעל שנים ארוכות בחוגי ימין קיצוני, וכן בקרב תושבי קריית-ארבע, בהתחזותו לפעיל ימין אותנטי. רביב יזם פעולות רבות נגד ערבים להבאשת ריחם של המתיישבים, נטל אחריות כוזבת לפשעים שונים, חלקם כאלה שערבים עשו בערבים, וכל זאת לצורך קידום הוויתור על חברון בדעת הקהל. רביב זכה להגנה מתמשכת מטעם רשויות האכיפה, באישור פרקליטת המדינה.

הספר מספק סקירה מקפת של פועלו, וגם מוכיח כי לא ייתכן שראשי השלטון, ובפרט ראש הממשלה רבין, לא היו מעורבים בהפעלתו כסוכן מתסיס ומעליל. רביב, על פי עדויות, גם ידע על כוונתו של  עמיר לרצוח את רבין, אך ייתכן שהדבר היה לאחר שהסתיימה העסקתו בשב"כ. בעיקר תוהים המחברים על פעילות הרשויות לטיוח הפעלתו של רביב והקשר בינה לבין רצח רבין – גם לאחר מעשה, כגון בוועדת שמגר ובמשפט שבו הואשם רביב בעבירות שאינן קשורות למעשיו העיקריים, וזוכה.

עניין זה מתחבר למוקד שלישי: ועדת שמגר. המנדט שניתן לוועדה לא כלל את "ההסתה שלפני הרצח", לכאורה כדי לא להיגרר למחלוקת פוליטית – אך המחברים מראים שהדבר אפשר לה בעיקר לטייח את פעילותו של המסית העיקרי, רביב, שפעל מטעם השלטונות.

הספר מצטרף למדף נכבד למדי של ספרים על רצח רבין, אך להבדיל מרובם אינו נגוע לא באינטרס של המחברים, אנשי שב"כ למשל, להגן על עצמם, ולא בחשיבה קונספירטיבית. ראוי אפוא לקרוא בו.