למה הפרוגרסיבים באקדמיה האמריקנית שונאים אותנו? 

התמיכה הגורפת בחמאס באוניברסיטאות האמריקניות אינה נובעת מכשל הסברתי או מטעות בהבנת המצב המדיני. זהו תוצר מתבקש של התפתחויות אינטלקטואליות עמוקות ומסוכנות שהשתלטו על האקדמיה המערבית

למחרת טבח שמיני עצרת תשפ"ד, התייצבה האקדמיה האמריקנית ברובה לצד חמאס. הפגנות תמיכה בחמאס נערכו עוד לפני התגובה הישראלית, כך שאי אפשר לתלות אותן אפילו בעוצמת התגובה של צה"ל. ישראלים רבים – ודאי אלו שבעצמם הם אקדמאים פרוגרסיביים – הניחו שהבעיה היא העדר מידע, והתמסרו להפצת מידע מדויק על זוועות הטבח. אך התגובות האנטי-ישראליות רק התגברו, ובמהרה קיבלו גוון אנטישמי.

התופעה הזו לא התמקדה במכללות נידחות, אלא באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, העשירות ביותר, ועד לאחרונה – גם היהודיות ביותר. עשרות ארגוני סטודנטים באוניברסיטת הרווארד פרסמו הצהרה פומבית של תמיכה בחמאס; באוניברסיטת פנסילבניה נטען שסטודנטים פרו-פלשתינים צעקו במצעד פומבי: "אנו רוצים שואה ליהודים"; במכללת קופר יוניון הסתגרו סטודנטים יהודים בספרייה, בזמן שאספסוף אנטישמי השתולל בחוץ וניסה לפרוץ פנימה. בשנים האחרונות התמלאה הביורוקרטיה של האקדמיה האמריקנית בבעלי תפקידים בתחום ההכלה והגיוון. תורמים נזעמים, בוגרים המומים והורים חרדים של סטודנטים גילו לתדהמתם שכל הגיוון, הסובלנות וההכלה הללו מתנקזים לתמיכה רשמית בחמאס, ולכל הפחות לאדישות כלפי פשעיו, ובמקביל – להפקרת הסטודנטים היהודים בפני הפורעים האנטישמיים.

בשבועות הראשונים לאחר הטבח, אם אפשר היה לאתר התפכחות בשמאל הישראלי, הייתה זו בעיקר התפכחות מאשליית השותפות עם השמאל הפרוגרסיבי בעולם. "השמאל העולמי הפך את עצמו לא רלוונטי", קבעה פרופ' אווה אילוז.[1] המשוררת הישראלית ד"ר מיה טבת-דיין, השוהה באוניברסיטת סן-דייגו, תיארה צלבי קרס, הערות אנטישמיות בלתי פוסקות, התקפות אלימות על בתי כנסת, והתנכרות גמורה מצד מרצים וסטודנטים בקמפוס. "אני מרגישה ששנת 1939 הגיעה מחדש לביקור", כתבה לה חברה הנמצאת במצב דומה, "ושחוץ ממנה אף אחד לא דפק אצלי כבר שלושה שבועות בדלת".[2]

בשימוע בבית הנבחרים האמריקני ב-6 בדצמבר 2023 נשאלו נשיאות אוניברסיטאות היוקרה הרווארד, פנסילבניה ו-MIT האם קריאה לרצח עם של היהודים אינה סותרת את הקוד האתי של מוסדותיהן. שלושתן התחמקו מתשובה, ומלמלו סיסמאות שדופות על חופש הביטוי – וזאת במוסדות המתמחים בשנים האחרונות בסתימת פיות של אלו שאינם מצטטים במדויק את הדעות התקינות. כאשר לחצו חברי הקונגרס על הנשיאות בנוגע ללגיטימיות של התבטאויות אנטישמיות בקמפוסים שלהן, הן השיבו "זה תלוי בהקשר".

מאיפה נובע כל זה? ההסבר הכלכלי – החנופה של האוניברסיטאות למימון הקטארי –אינו מספק ואינו משכנע. קטאר אינה מקור המימון העיקרי של האקדמיה במערב, ובאופן כללי אני נוטה להסתייג מהגישה המרקסיסטית, המצמצמת התפתחויות רעיוניות לכדי אינטרסים כלכליים. ברור שיש ללחץ הקטארי השפעה מסוימת, אך אין להגזים בה. מזווית אחרת, ברור שיש בחברה המערבית זרם סמוי של אנטישמיות, שצף בהזדמנות זו על פני הקרקע. ברור גם שהמוסלמים, המהגרים בכמויות גדולות לחברות המערביות, מובילים במקומות רבים את ההתפרעויות נגד ישראל. אך איך ייתכן שדווקא האוניברסיטאות – מצודות הסובלנות והחשיבה הביקורתית, מעוזי ההכלה והנאורות – הן שמובילות את מפגן השנאה הזה? למרות כל האפליה המתקנת, שיעור המוסלמים במוסדות הללו עדיין אינו גבוה מאוד. איך ייתכן שפרופסורים פרוגרסיבים מביעים אהדה שיטתית לברבריות הרצחנית של החמאס, לפראות המדממת שמאפילה על זוועות האינקוויזיציה?

במאמר הזה אנסה לטעון שהתופעות הללו אינן נובעות מכשל הסברתי או מטעות אקראית בהבנת המצב המדיני. הן תוצר מתבקש של התפתחויות אינטלקטואליות עמוקות ומסוכנות, שהשתלטו על האקדמיה המערבית בעשורים האחרונים. תמצית הטענה היא שהליברליות המתונה של השמאל המערבי נכבשה בידי פרוגרסיביות לוחמנית ומסולפת, ושהשנאה לישראל היא תוצר לוואי הכרחי לתהליך הזה. שני זרמים רדיקליים התלכדו בסוף המאה העשרים ויצרו כימרה, מפלצת; אנחנו קורבנותיה של המפלצת הזאת.

הכול כוח: מרקס פוגש את פוקו

הזרם הרדיקלי הראשון הוא המרקסיזם. אף שקרל מרקס היה יהודי, וכדוגמה לקלישאה היסטורית חוזרת ונשנית היה אף צאצא למשפחת רבנים, הוא כתב על היהודים בשנאה אנטישמית מובהקת – ואף זו אינה תופעה נדירה בין יהודים מתבוללים. כך כתב מרקס הצעיר על אחיו היהודים:

מהו הבסיס החילוני של היהדות? הצורך המעשי, התועלת העצמית.
מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר-מכר. מהו אלוהיו החילוני? הממון…
מה היה בסיסה של הדת היהודית כשלעצמה? הצורך המעשי, האנוכיות.
המונותאיזם של היהודי אינו איפוא במציאות אלא הפוליתיאיזם של הצרכים המרובים, פוליתיאיזם ההופך אפילו את בית הכבוד לאובייקט של חקיקה אלוהית…
הממון הוא אלוהיהם הקנא של ישראל, ואין אלוהים אחרים על פניו… הממון הוא מהותה המנוכרת של עבודת האדם והווייתו; מהות זרה זו שולטת באדם והוא סוגד לה…
משעה שיעלה בידי החברה לבטל את המהות האמפירית של היהדות, את סחר המכר ואת הנחותיו המוקדמות, מאותה שעה נעשה היהודי לבלתי אפשרי… האמנציפציה החברתית של היהודי היא האמנציפציה של החברה מן היהדות.[3]

אך האנטישמיות האישית של קרל מרקס, שאותה אף הנחיל לרבים מתלמידיו, לא היא העניין כאן; לפחות לא העניין המרכזי. לענייננו מוטב להתמקד בשורש היסודי באמת של שיטתו, בהנחת המוצא הפותחת את הפרק הראשון בספרו הפופולרי ביותר, המניפסט הקומוניסטי: "תולדותיה של כל חברה עד כה הן תולדותיה של מלחמת המעמדות". שלושה עקרונות רמוזים במשפט הזה, והם תמצית הפילוסופיה המרקסיסטית: ראשית, החברה אינה מבנה הרמוני, אלא מערך של התנגשויות ומאבקים. שנית, השורש של המאבקים הללו הוא כלכלי: מעמדות שונים נאבקים ביניהם על המשאבים החומריים של החברה. שלישית, מתוך המאבקים הללו מתגבשת התקדמות היסטורית הכרחית ומתמדת.

משלושת אלו, המשפיע ביותר היה העיקרון הראשון. זו המורשת העמוקה שהנחיל מרקס לדורות של אינטלקטואלים: כל מבנה חברתי אינו יחידה מגובשת ואחידה, אינו שותפות תמימה ומועילה, אלא מערך לניצול החלשים בידי החזקים. התנ"ך פותח בקביעה שהמבנה החברתי הראשון והבסיסי ביותר, המשפחה, מבוסס ביסודו על שותפות, ולא על דיכוי: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב', כד). מרקס ושותפו אנגלס הנחילו לעולם הרוח המערבי את ההנחה ההפוכה: כל התאגדות חברתית היא ביטוי של יחסי כוח וניצול.

בספרי לא תקין תיארתי את גלגוליה של התיאוריה המרקסיסטית, שנאלצה להתמודד עם העובדה המדאיבה שמרקס טעה. מרקס היה כה בטוח ב"מדעיות" של גישתו, עד שהרשה לעצמו לנבא בוודאות מהפכה קומוניסטית קרובה בארצות המערב המפותחות. באיגרותיו אף נקב בתאריכים שונים למהפכה: בתחילה ניבא שתפרוץ ב-1849, ולאחר מכן דחה אותה כמה פעמים בשנה או בשנתיים, עד שהגיע ל-1859.[4] כיוון שהמהפכה המיוחלת לא פרצה גם מאה שנה לאחר מכן, נאלצו תלמידי-תלמידיו לעדכן את התיאוריה. המהלך המדויק של ההתפתחות הזו אינו במוקד דיוננו כאן, ולכן נסתפק באמירה הכללית שהנאו-מרקסיסטים הדגישו את עולם התרבות והרוח כזירת הדיכוי החברתי המרושע. טענתם המרכזית הייתה שמרקס צדק בטענתו היסודית שהחברה בנויה על דיכוי מרושע וממאיר, וטעה רק בהנחה שאפשר לצמצם את הדיכוי הזה לתחום הכלכלי, ושכל גילוייו של עולם הרוח הם אך ורק "מבנה על", תוצר לוואי דל השפעה של יחסי הכוח הממשיים. לטענת ממשיכי מרקס המתוחכמים במאה העשרים, עולם התרבות הפך בעידן "הקפיטליזם המאוחר" כל כך דומיננטי בחיי האדם, עד שהבורגנים המנצלים משתמשים בו כדי למסמס ביעילות את איומי המהפכה. שטיפת המוח הקפיטליסטית בטלוויזיה ובקולנוע מצליחה להסוות את הניצול המזוויע המסתתר מאחוריה, וכך דוחה בהצלחה את מהפכת הפועלים המיוחלת.

לקראת סוף המאה העשרים, האסכולה הזאת התלכדה עם אסכולה רעיונית שונה – הפוסטמודרניזם. ההוגים הפוסטמודרניים המקוריים היו רחוקים מלהצדיק פעולה חברתית נחושה. הם התמקדו בפירוק כל יומרה לאמת, מתוך הנחה שהכול יחסי, שכל ההיגדים הם רק נרטיבים סובייקטיביים, ועל כן אפשר להתמקד במשחקי פירוק מתוחכמים, תוך התנשאות על כל מי שמהין לחשוב שבאמת יש בעולם משהו מעבר לזה. מה שאִפשר את ההתקרבות בין שני הזרמים השונים הללו היה הגותו של מישל פוקו. מערך ההגות הפוסטמודרני של פוקו לא ביטא בעצמו התלכדות עם החשיבה המרקסיסטית – פוקו היה הרבה יותר מדי חכם בשביל זה – אך הוא אִפשר את ההתלכדות הזו.

פוקו היה רלטיביסט, שלא האמין בקיומה של אמת אובייקטיבית. החשיבה המערבית חתרה לאמת; כעיקרון מארגן חלופי הציע פוקו את הכוח, וליתר דיוק: הידע/כוח. שהרי אם אין אמת, אזי הידע עצמו אינו אלא ביטוי של כוח, ולמעשה – הביטוי המובהק ביותר והמדכא ביותר של הכוח.

פוקו טען, למשל, שהשיח הרפואי של השיגעון מסמן אנשים מסוימים כסוטים, כחולי נפש, כאנשים הזקוקים לריפוי. מי אמר שבאמת המאושפז הוא "חולה נפש" ואתה בריא? אולי זה בדיוק להפך? בהעדר אמת אובייקטיבית, ההבחנות הללו מבטאות אך ורק הפעלת כוח – ובעבר אכן הוגדרו אחרת לגמרי.

פוקו טען שיש הרבה יותר ספרות שעוסקת בנשים מזווית מדעית מאשר בגברים, הרבה יותר מחקרים שעוסקים בעמים פרימיטיביים ובתרבותם מזווית אנתרופולוגית מאשר בתרבויות מערביות, וכן הלאה; עצם תיוגו של האחר כאובייקט למחקר היא כבר הפעלת כוח כלפיו. יחסי הידע/כוח רלוונטיים כמובן במיוחד לגבי היחס להומוסקסואלים.

פוקו מחק לגמרי את הגבול בין מה שנחשב לתפקוד חברתי בריא לבין כוחנות דכאנית. בית הסוהר בסך הכול "משעתק, גם אם בהדגשה כלשהי", את ההיגיון הנמצא במוסדות חברתיים אחרים. בית הסוהר הוא בסך הכול "קסרקטין מחמיר במקצת, בית ספר נעדר סלחנות, סדנה קודרת".[5] ואם אנו חיים בחברה שיש בה פחות כוח פיזי גלוי, פחות ענישה קשוחה, אין זאת אלא משום שהכוח מצא דרכים חדשות להתלפף סביבנו.

הניסיון הזה לטשטש ברטוריקה משוכללת את ההבדל בין חיי משפחה מודרניים לבין חייו של אסיר בצינוק ודאי ידהים את אלו שהתנסו בשתי האפשרויות הללו. בהמשך פוקו חוזר ומתאר את "המשפחה הבורגנית" כאבי-אבות הטומאה, כמוקד בולט של דיכוי כוחני ומאולץ.[6]

בעיני פוקו, כל מוסד חברתי – משפחה, בית ספר, משטרה, מפעל – נסמך על תפיסות מסוימות בנוגע לטבע האדם ולטבע החברה. כיוון שאין שום בסיס אובייקטיבי לתפיסה זו או אחרת, כל התפיסות הללו אינן אלא הפעלת כוח. לא היה כפוקו מי שביסס את האמונה שהכוח הוא העיקרון המארגן המוחלט של החברה. הבעיה היא, כמובן, איך יכול להיות עיקרון מוחלט בעולם שבו אין עקרונות מוחלטים; איך יכול פוקו לחשוף את האמת (שהיא, כמובן, שאין אמת) בעולם אינטלקטואלי שבו חשיפת האמת אינה אפשרית כלל.

מרקס הבדיל בין מדע, שחותר לאמת האובייקטיבית, לבין אידיאולוגיה, שמסתירה את האמת כדי לכונן יחסי כוח. פוקו מחק את ההבדל הזה: כיוון שאין אמת, אין גם שום מדע אובייקטיבי. וכיוון שאין אמת אובייקטיבית, עלינו להתמקד בשיח עצמו; הרי אין שום אמת מוחלטת שמסתתרת מאחוריו. השיח אינו שקוף ואינו ניטרלי. הוא מיוצר, נברר, מאורגן, מופץ וכן הלאה, וכל זאת מתוך מערך של יחסי כוח.

פוקו המחיש איך דיכוי מתחולל (לטענתו) באמצעים דקים מן הדקים, באמצעות כלי חשיבה המתחזים לניטרליים, במקומות שאיש לפניו לא חשב לחפש בהם דיכוי: במדריכים רפואיים, באטלסים גאוגרפיים, בתיעוד אנתרופולוגי וכן הלאה. הוא אף טען לפעמים שמתוך המבט הזה מתברר שהדמוקרטיות המערביות הן למעשה יותר דכאניות מאשר העריצים של ימי הביניים או המדינות הטוטליטריות של המאה העשרים.[7]

אך פוקו היה כל כך מתוחכם, עד שהנאו-מרקסיסטים והפוסט-מרקסיסטים התקשו להשתמש במשנתו כפי שהיא. בניגוד למרקסיסטים המקוריים, פוקו כמעט לעולם אינו מתאר מדכאים קונקרטיים, היוזמים מהלכי דיכוי ונהנים מפירותיהם. הוא נוטה לכתוב אמירות מעורפלות כעין זו:

הכוח נמצא בכול; לא מפני שהוא מקיף את הכול, אלא מפני שהוא בא מכל המקומות… שמקור יחסי הכוח והמטריצה הכללית שלהם אינם בניגוד בינארי וחובק-כול בין שולטים לנשלטים… בואו לא נחפש את המטה הכללי שחולש על תבוניותו.[8]

אין הכוונה לומר שהמדכאים יוזמים את מערכי הכוח באופן בלתי מודע. הטיעון הוא רדיקלי יותר. מהגותו של פוקו מתקבל הרושם שהפעלת כוח היא עובדת יסוד של החיים החברתיים, בלי שאיש יוזם אותו. אף אחד לא בוחר בכוח או מכונן אותו. הכוח כביכול מתעצב מתוך עצמו, ואי אפשר להימנע ממנו. השיח של ידע/כוח הוא עובדת יסוד, ולא קונספירציה מעמדית. הוא אינו פועל באופן פשוט: ככל שמתפשט השיח המנסה להגביל את המיניות, למשל, כך הוא מעורר את אותה מיניות עצמה, המתעצמת מהעיסוק המתרבה בגוף ובתענוגותיו.

התובנות הללו מעלה את השאלה מה בכלל אפשר לעשות לנוכח הדיכוי. בעולם שאין בו אמת מוסרית מוחלטת, האם אפשר לשפוט מישהו לשלילה על שהשתמש בכוח? האם אפשר להציב כמטרה ערכית את פיזור הכוח הזה ואת ביטול הדיכוי? ואם נצליח לפרק שיח מסוג מסוים, שיש בו דיכוי מסוג מסוים, האם הוא לא יוחלף מיד בשיח אחר, שיש בו דיכוי מסוג אחר? "הכול מסוכן", אמר פוקו בערמומיות, והמליץ לבדוק "מה הסכנה העיקרית".[9] נראה שהעמדה היחידה שיכולה להיות מקובלת על פוקו היא של פירוק אינסופי: כיוון שכל סדר הוא דכאני, מתבקש לעסוק בפירוק מתמיד של כל סדר שהוא.

לפוקו הייתה משיכה מוזרה לאלימות קיצונית, וכשפרצה המהפכה החומייניסטית באיראן, עודד בהתלהבות את הקנאים המהפכנים.[10] אך הוא היה מתוחכם מכדי להתחייב במפורש למאבק מוסרי כנגד הדיכוי. הוא הבין היטב שהנחות המוצא של הגותו שוללות התגייסות מוסרית מעין זו. עם זאת, פוקו תמיד עורר את הרושם שזה מה שהוא עושה, בלי להסביר למה יש בכך ערך. לכן, בזמן שיורגן הברמס קרא לפוקו "נאו-שמרן", מעריציו יכלו לומר עליו שהוא דווקא "ממשיך את המפעל המרקסיסטי באמצעים אחרים".[11] מדי פעם חילצו מפוקו משפטים חד-משמעיים וכמו-מרקסיסטיים, למשל: "את הכול אפשר להסיק מתוך התופעה הכללית של שליטת המעמד הבורגני".[12] אך בדרך כלל נמלט לאמירות מעורפלות יותר.

שיח במקום אמת, חלש במקום צודק

לממשיכיו הרבים של פוקו בדרך כלל לא היה התחכום שלו. הם מטמיעים את התובנות של פוקו בתוך החשיבה המרקסיסטית הישנה, זו שיש בה מדכאים ומדוכאים, בני חושך ובני אור. מערך ההגות הפוסטמודרני איבד אצלם את הפסימיזם האדיש שלו והותך לכדי אקטיביזם חברתי נלהב. פלקרוז ולינדזי כינו את השלב החדש הזה "פוסטמודרניזם יישומי". לינדה הצ'יסון כתבה על ההבדל בין הפוסטמודרניזם לפוסטקולוניאליזם: "שני ה'פוסט' משתמשים באירוניה, אבל הפוסטקולוניאלי לא יכול להסתפק באירוניה"; הוא מוביל לאקטיביזם פוליטי. תלמידיו של פוקו לא עצרו בנקודה שבה הוא עצר, והם מדברים במפורש על הצורך להיאבק למען החירות ונגד השיח הדכאני.[13]

הזיווג הזה בין חשיבה מעמדית מרקסיסטית לבין תפיסה פוסטמודרנית מוליד קשיים תיאורטיים ניכרים, אך מעניק למצדדים בו תחושה שכנראה חשובה להם יותר מאשר הלכידות התאורטית: תחושה של עליונות מוסרית ולהט אידיאולוגי. זה מה שמאפיין את התפיסות הפרוגרסיביות העכשוויות: זלזול עמוק במושג האמת, לצד ודאות מוסרית בדבר מלחמת בני האור בבני החושך. את המלחמה הזאת קשה לאתר במציאות עצמה – שהרי אין למציאות קיום עצמאי – ומוטב לאתרה בשדה השיח, השפה והתרבות. כל זה, כמובן, מחניף מאוד לאינטלקטואלים: לא רק שהם היחידים שמבינים מה קורה בעולם, אלא שזירת הקרב המרכזית היא הזירה שלהם. לא הפרולטריון הוא הגיבור האמיתי של מלחמת הדיכוי, אלא המלומדים. הדיכוי לא מתחולל בסדנאות היזע, אלא בעיתונים, בספרים, בסרטים ובכתבי העת. שדה השיח נסרק בקפידה מתמדת, כדי לבער ממנו "מיקרו-אגרסיות": ביטויים קטנים ותמימים לכאורה, שהם למעשה סוכנים של דיכוי ממאיר.

כדוגמה לתהליכים הללו, אפשר להתבונן בטקסט מאיר עיניים, או שמא מחשיכן, שפרסמו סטודנטים פרוגרסיבים בארצות הברית. הת'ר מקדונלד היא סופרת והוגה שמרנית, המרבה לכתוב נגד האשמת המשטרה בגזענות רצחנית. סטודנטים בקולג' קליירמונט ניסו ב-2017 למנוע ממנה לשאת דברים בקמפוס. כאשר טענו נגדם שהם פוגעים בחופש הביטוי ובאפשרות לברר את האמת, סטודנטים שחורים כתבו בתגובה מניפסט:

חופש הדיבור… הפך לאחרונה לכלי שנוכס בידי מוסדות הגמוניים… העליונות הלבנה העריצה את רעיון האובייקטיביות, והשתמשה בדיכוטומיה של 'אובייקטיבי מול סובייקטיבי' ככלי להשתקת עמים מדוכאים. הרעיון שיש אמת אחת – 'האמת' – הוא הבניה אירו-מערבית… מיתוס שהוליד את העליונות הלבנה, האימפריאליזם, הקולוניאליזם ואת ארצות הברית.[14]

אם אין אמת, אם עצם המחשבה שיש אמת היא שהולידה זוועות כמו "הקולוניאליזם וארצות הברית", אז אין טעם לחפש אחרי האמת, וממילא אין כל ערך לחופש הביטוי. אין שום חשיבות למציאות האמיתית, שהרי אין בעולם אמת; עצם הרעיון של האמת הוא, כביכול, "הבניה אירו-מערבית"; קנוניה שנועדה למנוע מהמיעוטים המדוכאים את הנרטיב שלהם. בהעדר אפשרות לדיון או לבירור רציונלי, דיכוי המוחלשים בידי החזקים הוא אקסיומה שאי אפשר להוכיח – וגם אין צורך להוכיח.

ואיך כל זה מביא לאנטישמיות? כבר בשנות התשעים חשפו דניאל פרבר וסוזאנה שרי את הנטיות האנטישמיות המפעפעות בתיאוריות הביקורתיות: אם היהודים מצליחים, הם בהכרח מדכאים: "strong is wrong". החוקרים הביקורתיים דוחים בבוז כל ניסיון לנמק את ההצלחה של היהודים בעבודה קשה או בתרבות שערכיה מובילים לשגשוג בחברה המודרנית. אם מניחים שאין אמת, ששום תרבות אינה טובה או מצליחה יותר או פחות משום תרבות אחרת, ושהחברה כולה מבוססת על עוול כוחני, נימוקים כאלו להצלחה מתוארים כתירוצים שפלים לניצול נקלה.

כבר ב-1970, ההכנסה הממוצעת של משפחה יהודית בארצות הברית הייתה 172% מהכנסתה של המשפחה האמריקנית הממוצעת. ואף שאוניברסיטאות רבות הגבילו את מספר הסטודנטים והמרצים היהודים עד לשנות השישים, ב-1975 כבר היו חמישית מהמרצים באוניברסיטאות העילית בארצות הברית יהודים – פי שבעה משיעורם באוכלוסייה. בסוף המאה העשרים, רבע מהאנשים העשירים ביותר בארצות הברית היו יהודים; ההכנסה הממוצעת לנפש אצל יהודים הייתה כפולה מהממוצע הכללי.[15] בעיני הפרוגרסיבים הקיצוניים, זה עומד לנו לרועץ: ברגע שהיהודים החלו להצליח, הם עברו מהצד המדוכא לצד המדכא, כלומר: לצד של הרעים. כאשר מחלקים את העולם ללבנים מדכאים מול שחורים מדוכאים, היהודים נתפסים כסופר-לבנים, משום שהם – בממוצע ובהכללה – סופר-מצליחים.

היהודי ההיסטורי הפך ללגיטימי בדיוק ברגע שבו היהודי הממשי החל להיות מתואר כמפלצת. כתרים נקשרים בדיעבד לראשו של "היהודי הגלותי" – דווקא משום שהיה קורבן, שהיה מובס, שהיה קורבן חוזר ונשנה לטבח ולעוול. כניגוד מרושע אליו מוצג היהודי הממשי, המצליחן וההישגי, וקל וחומר – היהודי הישראלי, המתגאה במדינתו ובהישגיה. רק באקלים אינטלקטואלי כזה יכול היה המלומד הפלשתיני אדוארד סעיד להצהיר: "אני איש הרוח היהודי האחרון"[16] – כאשר כוונתו הייתה לומר: אני היחיד המייצג באופן אותנטי את הקורבנות המובסים, שהפכו לאבירי העליונות המוסרית.

השנאה מתמקדת בישראל לא רק משום שישראל מצליחה ומנצחת. ישראל אינה סתם מצליחה אלא היא מדינת לאום מצליחה, ובכך היא מגרה את כל בלוטות הצדקנות של השמאל הפרוגרסיבי. זהות לאומית חזקה נתפסת ומתוארת כשורש כל רע – וישראל היא היום המדינה המזוהה ביותר בעולם המערבי עם זהות לאומית מסוימת ומובהקת.

"פוליטיקת הזהויות" הנודעת לשמצה אינה באמת מעודדת זהויות קולקטיביות. לא נמצא בין דוברי פוליטיקת הזהויות אף מילת שבח לזהות לאומית אמריקנית, בריטית או צרפתית. נמצא בה דברי גנאי חריפים לתרבות הרוב, וזיהויה עם "לבנוּת רעילה" או "גבריות רעילה" וכיוצא באלו. דברי שבח מוקדשים רק לזהויות מיעוט מדוכאות, ורק כל עוד הן אכן ממשיכות להיות זהויות מיעוט מדוכאות. בתפישה זו, חידוד הזהות הקולקטיבית של הקורבנות אינו מרכיב חיובי ומשמח באישיותם, אלא כלי נשק לפירוק הזהויות ההגמוניות. קו הגבול היחיד שחשוב באמת הוא זה שבין מדכאים למדוכאים, וביום שזהות מיעוט כלשהי תהפוך לזהות רוב הגמונית – יהיה צורך לפרק גם אותה. כך בדיוק קרה ליהודים כאשר הקימו מדינה. בעולם שיש בו, כדברי אלן פינקלקראוט, רק "שני סוגים של אב-טיפוס – הנאצי והקורבן"[17] – ברור באיזה צד של המשוואה מציבים את ישראל.

גם מלומדים יהודים נוקטים לעתים קרובות מאוד את הגישה האנטי-ישראלית והאנטי-יהודית הזו. ג'ודית באטלר, ההוגה הבולטת של התיאוריה הקווירית, הצהירה ב-2006 כי "חשוב מאוד להבין את החמאס והחיזבאללה כתנועות חברתיות השייכות לשמאל הפרוגרסיבי". ההצהרה הזו כל כך מגוחכת, כל כך מנותקת מהמציאות, עד שהיא יכולה הייתה לקרום עור וגידים רק במסגרת עולם הגות הבז למציאות בוז עמוק, ולמעשה מכחיש את עצם קיומה האובייקטיבי.

בעולם המסולף הזה, נימוקים שהיהודים בישראל רגילים להציג לטובת היהודים ומדינתם – למשל, שיעורם הגבוה של היהודים בין זוכי פרס נובל, וההצלחה הטכנולוגית המסחררת של "מדינת הסטארט-אפ" – נתפסים דווקא כנימוקים נגד היהודים. בהעדר אמון בקני מידה אובייקטיביים להצטיינות, הצלחתם של היהודים מתפרשת כראיה לקנוניה דכאנית וכוחנית, ולא כביטוי למצוינות קהילתית.

מכאן קצרה הייתה הדרך לטענות כגון זו של דריק בֶּל, שהצהיר זה מכבר שאנטישמיות היא דבר נורא, אך לא כל הערה שלילית על היהודים היא אנטישמית, אפילו אם אינה נכונה. בל קרא לשחורים לא לצאת כנגד המנהיג השחור האנטישמי לואיס פרחאן, מנהיג "אומת האסלאם". הוא גם כתב נגד הפרופסורים היהודים הרבים באוניברסיטאות יוקרתיות כמו הרווארד, שתומכים בתנאֵי קבלה שהם כביכול אובייקטיביים, ולמעשה משמרים את מעמדם המיוחד ומפלים קבוצות אתניות אחרות.[18]

ההסתה האנטי-יהודית הזאת נשאה פרי: בשנים האחרונות שיעור הסטודנטים והמרצים היהודים באוניברסיטאות היוקרה בארצות הברית צנח בתלילות, בגלל מדיניות מכוונת של אפליה מתקנת, המטפחת ומעדיפה בני מיעוטים אחרים. בעבר כרבע מהסטודנטים בהרווארד היו יהודים, אך בשנים האחרונות השיעור הוא 10 עד 14 אחוזים. באוניברסיטת ייל שיעור היהודים בין הסטודנטים צנח משליש לעשירית. מספרים דומים אפשר למצוא באוניברסיטאות היוקרה האחרות של "ליגת הקיסוס", כמו אוניברסיטת פנסילבניה, שהייתה ממותגת בעבר כ"אוניברסיטה יהודית".[19]

אין פלא שיהודים מרגישים פחות בבית באקדמיה האמריקנית: מעבר לכל התהליכים הרעיוניים שתיארנו, המולידים שנאה מופגנת כלפי היהודים ומדינת ישראל, יש פשוט פחות יהודים בקמפוס שיכולים לתמוך בהם ולהזדהות עמם. יותר שנאת יהודים, יותר שונאי יהודים, פחות יהודים – זוהי המערבולת שלתוכה נקלעה האקדמיה במערב, ובייחוד בארצות הברית.

מה לעשות? להזכיר לעצמנו

ישראלים נוטים לעיתים קרובות לתלות את האשמה בהסברה הישראלית הלקויה. מן הסתם יש מה לשפר בהסברה, אך זה אינו מוקד העניין. כאשר השנאה לישראל נובעת מהשקפת עולם עמוקה ומגובשת, שום הסברה יעילה לא תוכל לערער אותה. אין טעם להציג את העובדות בפני אנשים שהפילוסופיה שלהם אומרת שאין עובדות. כך סיפר ד"ר דוד ברק גורודצקי, שלימד באוניברסיטה אמריקנית קורס על הסכסוך הישראלי-ערבי:

תופעה שנתקלתי בה בשנתיים שלי באוניברסיטת שיקגו, שהפתיעה אותי כהיסטוריון: לימדתי קורס על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומצאתי שהסטודנטים כלל לא מעוניינים בהיסטוריה הקונקרטית – מה קרה ב־1929, ב־1948 וכדומה. הרבה יותר חשובה להם הייתה ההמשגה – קולוניאליזם, אפרטהייד, טיהור אתני – וההכרעה לגביה. מרגע שיש לך את הקטגוריה, הסיפור נגמר.[20]

בכל מקום שבו אני משתף את הרעיונות הללו, אנשים מייד שואלים אותי: "אז מה אפשר לעשות?" והתשובה היא: תלוי באיזה תחום. מה אפשר לעשות כדי לתקן את האקדמיה האמריקנית? בהנחה שאני ואתם איננו מולטי-מיליארדרים, או פילוסופים נערצים בעלי שם עולמי, או נשיאי ארצות הברית, התשובה היא: כלום. ייתכן שגם לו היינו מסווגים באחת משלוש הקטגוריות הללו התשובה לא הייתה שונה מאוד. תרבות השקר תקרוס יום אחד, כי יש גבול כמה שקרים אפשר למכור לאנשים כה רבים, אבל אין הרבה שאנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את היום הזה.

מה שאנחנו בהחלט יכולים לעשות הוא לסמן תמרורי אזהרה סביב הדרך הרעיונית המובילה לאנטישמיות האקדמית המזוויעה. שנאת ישראל האקדמית אינה תקלה נקודתית; היא תוצר הכרחי וטבעי של הכיוון שתפסה המחשבה הפרוגרסיבית במאה ה-21. אנטישמיות איננה רווחת בין היהודים בישראל, גם אם אפשר למצוא אותה פה ושם; אך אותם רעיונות מסולפים שרווחים באקדמיה האמריקנית רווחים למדי גם כאן, ונגדם בהחלט יש לנו מה לעשות. צריך להזכיר לעצמנו ולאנשים המקיפים אותנו שהחברה אינה מלכודת דיכוי, שעַם אינו זירה של מלחמת מעמדות, ושהשפה אינה כלי נשק דכאני. כשנזכיר לעצמנו ולאהובינו שמשפחה, חברה ועם בנויים על אהבה ושותפות, וששפה היא אמצעי לתקשורת ולהבנה, נדע שלפחות טיהרנו את סביבתנו הקרובה מהרעיונות שהשחיתו את העולם.

חיים נבון הוא רב, סופר ופובליציסט.

תמונה ראשית: SerGrey, באדיבות Bigstock

[1] אווה אילוז, "בתגובתו ל-7 באוקטובר, השמאל העולמי נכשל מוסרית ואינטלקטואלית", הארץ, 2.11.2023.

[2] מיה טבת-דיין, "השנאה יצאה מהארון", מקור ראשון, 5.11.2023.

[3] קרל מרקס, "לשאלת היהודים", בתוך  מרקס, כתבי שחרות, מגרמנית: שלמה אבינרי, תל-אביב: ספרית פועלים, תשכ"ו, עמ' 61–63.

[4] פול ג'ונסון, היסטוריה של היהודים, מאנגלית: גיא הרלינג, ירושלים: שיבולת תשפ"ב, עמ' 332–333.

[5] מישל פוקו, לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר, מצרפתית: דניאלה יואל, תל-אביב: רסלינג, 2015, עמ' 285.

[6] למשל: "דווקא בזכות היותו מבודד ושונה בצורתו מיתר מנגנוני הכוח, יכול היה המערך המשפחתי לשמש משענת ל'תמרונים' הגדולים שנעשו על מנת להשיג את הפיקוח המלתוסיאני על הילודה, את הגידול המחושב של האוכלוסייה, את המדיקליזציה של המין, ואת הפסיכיאטריזציה של צורותיו הלא גניטליות" (מישל פוקו, תולדות המיניות I – הרצון לדעת, מצרפתית: גבריאל אש, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 89). וראו עוד: הנ"ל, תולדות השיגעון בעידן התבונה, מצרפתית: אהרן אמיר, ירושלים: כתר, 1972, עמ' 188.

[7] Daniel A. Farber and Suzanna Sherry, Beyond All Reason, Oxford: Oxford University Press, 1997, p. 29.

[8] פוקו, תולדות המיניות I, עמ' 64–66.

[9] H. L. Dreyfus and P. Rabinow, Michel Foucault: Beyond Structuralism and Hermeneutics, 2^nd ed., Chicago: University of Chicago Press, 1983, afterward.

[10] שם, עמ' 147, 149.

[11] גרטרוד הימלפרב, "לספר כטוב בעיניך", בתוך אלעזר וינריב (עורך), פוסטמודרניזם והיסטוריה, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג, עמ' 48.

[12]  Michel Foucault, Power/Knowledge: Selected Interviews and Other Writings, ed. Colin Gordon, Brighton: 1980, p. 100.

[13]  הלן פלקרוז וג'יימס לינדזי, תאוריות ציוניות: כיצד אקטיביזם אקדמי הפך את הגזע, המגדר והזהות לחזות הכול, ומדוע זה פוגע בכולם, מאנגלית: אלחנן שפייזר, ירושלים: ספריית שיבולת, תשפ"ב; L. Hutcheon, 'Circling the Downspout of Empire', in: I. Adam and H. Tiffin (eds.), Past the Last Post: Theorizing Post-Colonialism and Post-Modernism, London : Harvester/Wheatsheaf, 1991, pp. 168-171.

[14] Heather Mac Donald, The Diversity Delusion, New York: St. Martin's Press, 2018, p. 19.

[15] Daniel A. Farber and Suzanna Sherry, Beyond All Reason, Oxford University Press, Oxford 1997, p. 57; אבינועם רוזנק, זהויות מתנגשות א, ירושלים: כרמל, תשפ"ג, עמ' 205.

[16] אלן פינקלראוט, "מכבש הדמוקרטיה האירופית", תכלת 19, תשס"ה, עמ' 28.

[17] אלן פינקלקראוט, "בשם האחר", תכלת 16, תשס"ד, עמ' 43.

[18] פרבר ושרי, עמ' 44, 58.

[19] Armin Rosen, “Ivy League Exodus”, Tablet, 19.4.2023.

[20] דוד ברק גורודצקי, "האנטישמיות באמריקה עשויה להעיר את יהודי ארה"ב מחלום ההשתלבות הליברלי", מקור ראשון, 5.11.2023.