יאיר בן "יאיר" / יאיר שטרן

יאיר בן "יאיר"

יאיר שטרן

ידיעות ספרים, 2022 | 287 עמ'

ספרי האוטוביוגרפיה הפכו בשנים האחרונות לנפוצים עד כדי חוסר עניין לציבור הרחב, זה שאינו קשור מקצועית או משפחתית למושא הספר. לעיתים קרובות חוסר העניין הזה מוצדק: חיי אדם הם עשירים ומרתקים, אך התסריטאי שבנה אותם לא תמיד הקפיד על קו נרטיבי ברור. אשר על כן מעטים המקרים שבהם השילוב בין חוויות ילדות לבין תובנות מחיים מקצועיים עשירים, או בין אנקדוטות מנסיעות בעולם, מערכות יחסים משפחתיות ורגעים של נגיעה בהיסטוריה, הופך לחומר קריאה ראוי.

גם ספרו של יאיר שטרן, איש הטלוויזיה הוותיק, אינו חורג מחסרונותיה של הסוגה. ובכל זאת, מידה של עניין יש בו, ולו מכיוון שמדובר בבנו של אברהם שטרן, מנהיג לח"י (שנולד אחרי מותו), מצד אחד, ובאדם שנטל חלק מרכזי בעיצוב התקשורת הישראלית בעידן 'מדורת השבט', מצד שני. אל אלה מתווספת כתיבה נעימה במיוחד לקריאה – רהוטה, זורמת ומתובלת בהומור עצמי – שאותה יש בוודאי לזקוף גם לידה המיומנת של העורכת, כרמית גיא, אף היא אושיית תקשורת ותיקה.

רושם חזק אחד עלה בי לנוכח קריאתם של סיפורים שונים בספר. שטרן אמנם היה בנו של 'טרוריסט', וחבר של כבוד בחבורת יוצאי לח"י, שלאורך שנים רבות הממסד הישראלי דחק אותם אל השוליים כפי שמסופר בספר; אבל בה בשעה הוא הפך במהירות לבן בית באליטה המובהקת של ישראל של שנות השבעים, השמונים והתשעים. סיפורי חייו נותנים אפוא הצצה – ששטרן מן הסתם לא מודע לה כלל – אל ההווי של המאיון הישראלי העליון (לא במובן הכלכלי, אלא במובן של המעמד הציבורי). מבין השורות משורטט קלסתר של הישראלים שהמדינה "שלהם" – שכבה קטנה ומקושרת שנהנתה מגישה חופשית אל כל הנעשה, והתנהלה במה שכונה בחיבה של שותפים-לעבירה "חוצפה ישראלית": שילוב של נחישות, אלתור ויצירתיות עם יהירות והעדר גבולות, שילוב שקיבל ביטוי הן בהתנהלות בישראל והן בשהיות הארוכות מעבר לים, בשליחויות שונות. למי שנמנה עם הפלבאים, או עם משרתי הציבור הצנועים מדרגי הביניים, עם שומרי החוק ומאמיני השוויון, ההצצה הזאת מכעיסה למדי ומעוררת מחשבה.