30719

הסינים באים? גאופוליטיקה על רקע משבר הקורונה

בעשורים האחרונים הפכה סין לגורם מכריע בכלכלה העולמית ובפוליטיקה הבינלאומית – ונגיף הקורונה שהתפרץ בשטחה לא צפוי לעצור את המשך התעצמותה. בעוד יחסי סין וארצות הברית מאופיינים בשותפות מתוחה, נדרשת ישראל להלֵך בין הטיפות

שני העשורים האחרונים התאפיינו בעלייה עצומה בנוכחותן הגלובלית של מדינות אסיה ובראשן סין. מעורבות אסייתית זו באה לידי ביטוי בגל השקעות אסטרטגיות ברחבי העולם ובכללן: רכישת חברות, הלוואות ארוכות-טווח ומיזמי תשתיות גדולים. אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר של סין כיום הוא מיזם "חגורה אחת, דרך אחת" (One Belt One Road Initiative) שתכליתו לחבר את הכלכלה הסינית בעבותות לאירו-אסיה, באמצעים יבשתיים וימיים; מיזם זה צפוי להביא למפץ גאופוליטי משמעותי. גם מדינות אחרות במזרח אסיה ובדרום-מזרח אסיה – כגון יפן, קוריאה הדרומית ואינדונזיה – מעוניינות ליטול חלק גדול יותר בפוליטיקה העולמית, בד בבד עם נסיקת כלכלתן, ובהתאם לתפיסתן העצמית הן מגבירות את השתתפותן במוסדות הבינלאומיים ואת השפעתן עליהם.

משבר הקורונה שפך דלי מים צוננים על המשך ההתעצמות הסינית. כעת לא ברור האם סין, לצד מדינות אסייתיות נוספות, תמשיך להשקיע בתשתיות שתקרבנה אותה לשאר מדינות העולם או שמא המטוטלת הפוליטית תחוג פנימה וסין תנקוט אסטרטגיה כלכלית שמרנית יותר. אומנם אין ספק שכלכלות מזרח אסיה תמשכנה להיות כרוכות בכלכלה העולמית, שממנה הן שואבות את עושרן, אך ייתכן שאופייה של זיקה זו ישתנה: משבר הקורונה החריף את המחלוקות המסחריות והאסטרטגיות בין סין לבין ארצות הברית והעצים את המחלוקות האידאולוגיות בין סין לבין המדינות הדמוקרטיות באירופה.

למשבר הקורונה באסיה נודעות השלכות גאופוליטיות חשובות גם על ישראל. העשורים האחרונים התאפיינו בהידוק יחסיה של ישראל עם מדינות רבות באסיה; הללו התבטאו בביקורים רמי דרג, בסחר ביטחוני ובהשקעות עצומות בישראל בידי חברות סיניות, יפניות וקוריאניות. יזמים, תיירים וסטודנטים ישראלים רבים פקדו מדינות במזרח הרחוק בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות או לצורכי בילוי ולימוד. האם מדינות אסיה ימשיכו להשקיע בחלק זה של העולם או שמא יעדיפו להתכנס פנימה, לטכס עצה ולחשב מסלול מחדש? האם משבר הקורונה הוא הזדמנות להעצים את תנועת המתעניינים במזרח ולחזק את הקשרים עם מדינות האזור, או שמא על ישראל לאזן בחזרה את הקשרים עם ארצות הברית ואירופה לנוכח המתיחות הגוברת בינן לסין? כמו כן, נוכח הטיפול היעיל במשבר הקורונה במדינות רבות באסיה, דמוקרטיות ולא-דמוקרטיות כאחת, יש לשאול: האם לישראל יש מה ללמוד מן "המודל האסייתי" לטיפול במשברים? על שאלות אלו אנסה לענות במאמר שלפניכם.

נוכחותה הגוברת של סין בזירה הבינלאומית

כלכלה סינית חובקת עולם

מעמדה של סין כמעצמה כלכלית גלובלית, המשמשת כמפעל הבית של חברות בינלאומיות רבות וכמשקיעה חשובה, התייצב זמן רב לפני פרוץ משבר הקורונה. בשלושת העשורים האחרונים צמחה הכלכלה הסינית בכ-6% בממוצע מדי שנה, ותוצרהּ הגולמי לנפש צמח מ-310 דולרים בשנת 1989 ל-10,260 דולרים בשנת 2019. בתחילת העשור שעבר, בשנת 2010, עקפה כלכלת סין את כלכלת יפן והיא כיום הכלכלה השנייה בגודלה בעולם – אחרי זו של ארצות הברית. כלכלת סין תופסת 15.5% מכלכלת העולם, והתוצר הלאומי הגולמי שלה עמד בשנה שעברה (2019) על 14 טריליון דולר – יותר מהשווי המשולב של יפן וגרמניה, הכלכלות השלישית והרביעית בגודלן בעולם; ועם זאת נמוך מ-21.5 טריליון הדולר – שווי התל"ג האמריקני. יחד עם זאת, מאז 2017 עוקפת סין את ארצות הברית במדד שווי כוח הקנייה (PPP): בשנת 2019 עמד שיעור כוח הקנייה הסיני על 27.31 טריליון דולר, לעומת 21.44 טריליון דולר, שיעור כוח הקנייה האמריקני.[1]

התעצמות הכלכלה הסינית, בייחוד בעשור האחרון, לא הייתה כמותית בלבד אלא גם איכותית. בשנים אלו השתפרה התדמית הנלווית ל"Made in China" לאין-ערוך, בדומה לתהליך שעברו מוצרים יפניים בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. סין היא כיום ביתן של חברות חובקות עולם – כגון "עלי-באבא", "באי-דו", "וואווי" ו"צ'יינה מובייל" – ולצידן עומדות חברות סיניות שהפכו ליצרניות של מוצרי צריכה איכותיים כגון מחשבי לנובו, מסכי TCL, מקררי הייר, מכונות כביסה הייסנס ועוד עשרות אלפי מוצרים לבית ולתעשייה. אינדיקציה נוספת לשינוי האיכותי שעוברת הכלכלה הסינית היא מספר הפטנטים הנרשמים בה. בשנת 2019 רשמה סין יותר פטנטים מאשר ארצות הברית (58,990 לעומת 57,840) וכן יותר מיפן, גרמניה וקוריאה הדרומית המדורגות לאחר מכן. לסין מעמד מוביל – העודף על זה של שאר מדינות העולם בהפרש עצום – גם במספר הכללי של הגשות לרישום פטנטים, סמלים מסחריים (trademark) ועיצוב תעשייתי.[2]

הפרויקט השאפתני הנזכר שמובילה סין, "חגורה אחת, דרך אחת", יחד עם בנק ההשקעות העצום שייסדה לשם כך (AIIB –(Asian Infrastructure Investment Bank, ואשר ישראל חברה בו, עתידים כאמור לחבר את הכלכלה הסינית לחלקים נרחבים בעולם ולמקם אותה כמרכז כלכלי-פוליטי גלובלי חדש: "הממלכה הכלכלית-תיכונית החדשה" כפי שכינה זאת לאחרונה חוקר סיני.[3] כחלק מתוכנית זו, מתכוונת סין להשקיע יותר מטריליון דולר בפרויקטים אדירים של תשתיות במרחבי אסיה, אירופה והאוקיאנוס השקט ולמקם את עצמה כטבורן של רשתות סחר ומידע אדירות. התוכנית הסינית כוללת גם הלוואות נדיבות למדינות עניות; לפחות שמונה מהן כבר נמצאות במלכודת חובות (פקיסטן, ג'יבוטי, האיים המלדיביים, לאוס, מונגוליה, מונטנגרו, טג'יקיסטן וקירגיסטן). מצבה של סרי-לנקה קשה עוד יותר: לאחר שלא הצליחה להחזיר את חובותיה על נמל המבנטוטה (Hambantota), שסין בנתה בעבורה, הסכימה ממשלת סרי-לנקה בשנת 2017 להחכירו לחברה ממשלתית סינית לתקופה של 99 שנים.

אין ספק כי סין היא אחת המרוויחות הגדולות ביותר מהגלובליזציה הכלכלית שהתרחשה בשני העשורים האחרונים. במהלך העשורים הללו הפכה סין לשותפת הסחר המרכזית של מרבית מדינות תבל, והיא משמשת כבית הייצור הגדול ביותר בעולם. חברות סיניות מעורבות בפרויקטים שונים של השקעות, תשתיות ושירותים כמעט בכל פינה על פני כדור הארץ. מוצאם של כעשרה אחוזים מההשקעות הישירות הזרות בעולם הוא סין. לבסוף, ההתפתחות הכלכלית המואצת של סין הרימה מעוני מאות מיליונים מתושבי סין, יצרה בה מעמד בינוני רחב בעל דרישות צרכניות חדשות וראיית עולם רחבה, והפכה אותה ליעד ההשקעות הגדול בעולם ולמוקד משיכה ליזמים מכל הסוגים. מעטות הן החברות האנושיות שעברו טרנספורמציה כה גדולה בזמן כה קצר. הישגים אלה שִדרגו את מעמדה של סין והפכוה לכוח כלכלי ופוליטי שלא ניתן להתעלם ממנו.

עוצמה רכה

ממד אחר שבו משקיעה סין תקציבי עתק כחלק מהגברת נוכחותה הגלובלית והשתלבותה במערכת הבינלאומית קשור למושג "עוצמה רכה" (soft power). פרופ' ג'וזף נאיי מאוניברסיטת הרווארד טבע מושג זה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, כאשר טען כי ארצות הברית, ומדינות נוספות אחריה, צריכות להשתמש במשאביהן התרבותיים – ולא רק ביכולותיהן הצבאיות או הדיפלומטיות – כדי להשפיע על מדינות אחרות בזירה הבינלאומית.[4] "עוצמה רכה" היא אפוא יכולתן של מדינות להקסים חברות אחרות באמצעות תרבות, ערכים ואידאלים, ולא רק לאיים עליהן בכוח צבאי או כלכלי.

סין ומדינות אחרות במזרח אסיה הוקסמו מתאוריית העוצמה הרכה ומהאפשרות ליטול חלק פעיל יותר בפוליטיקה הבינלאומית דרך מיזמים תרבותיים. דבריו של נאיי מצאו אוזן קשבת בקרב אקדמאים, פוליטיקאים ופקידי ממשל שהיו מעוניינים לשדרג את מדיניות החוץ של מדינתם. בעיני יפן וקוריאה הדרומית, תאוריית העוצמה הרכה נראתה כהזדמנות מצוינת להציג לעולם את הישגיהן וכך להתקרב למחנה הדמוקרטי: הלוא שתי המדינות הללו הן דמוקרטיות יציבות שלהן חברה אזרחית פעילה וכלכלה מתקדמת, והן מעלות על נס את תרבות הנוער הפורחת בהן (הבאה לידי ביטוי באופנים רבים – החל מסרטים, דרמות ומוזיקה וכלה באנימציה, קוסמטיקה ואופנה). היבטים אלה מציגים אותן באור חיובי בזירה הבינלאומית, ואכן יוצרים עניין רב בתרבות היפנית והקוריאנית בקרב צעירים רבים ברחבי העולם.[5]

סין, לעומת זאת, רואה בעוצמה הרכה כלי לקידום האינטרסים שלה ברחבי העולם, להפגת החששות מהתעצמותה, ולהלבנת חלק מהביקורת העולמית על היותה נשלטת על ידי שלטון אוטוריטרי המדכא מיעוטים, מפר בשיטתיות זכויות אדם וידו כבדה על החברה האזרחית. מסיבה זו השקיעה סין בשני העשורים האחרונים תקציבי עתק ב"דיפלומטיה ציבורית" – אסטרטגיה שנועדה לרכך את האיום הנובע מעליית מעמדה הגלובלי ולהציגהּ כמעצמה שוחרת שלום (heping jueqi), דרך הבלטת צדדים חיוביים בהיסטוריה שלה, בתרבותה ובתרומתה לעולם. חוקר אחד כינה זאת "מתקפת הקסם הסיני".[6] מבחינה מעשית, מדובר על הלוואות פיננסיות נדיבות למדינות מתפתחות, על קידום מיזמים תרבותיים וחינוכיים במדינות רבות בעולם, על השקעה בשידורי טלוויזיה ומדיה חברתית, ועל קליטה מסיבית של סטודנטים זרים – תוך מתן מלגות – באקדמיה הסינית המתפתחת.

כחלק ממתקפת הקסם הסיני, הוקם ב-2004 – תחת משרד התרבות הסיני – מטה ממשלתי בשם Chinese Language Council International או בקיצור "האן-באן" (Hanban). תכליתו היא לקדם את התרבות הסינית בעולם באמצעות הקמת "מרכזי קונפוציוס" המציעים שיעורי שפה ותרבות סינית, ובאופן כללי פועלים לקירוב לבבות הקהל המקומי לתרבות הסינית. זהו מיזם שזוכה להצלחה רבה: ישנם כיום למעלה מ-540 מרכזי קונפוציוס הפועלים ביותר ממאה מדינות, ובכללם מרכזים בתל אביב ובירושלים.[7]

פעולות אלו הן ביטוי לעובדה שסין רגישה מאוד לדרך שבה היא משתקפת באמצעי התקשורת במדינות זרות, ולפיכך נכונה להשקיע משאבים רבים לשיפור תדמיתה. הדבר נכון במיוחד בעיתות משבר דוגמת העת הנוכחית – נוכח ההאשמות כי סין פעלה בחוסר שקיפות בשבועות הראשונים לפרוץ מגפת הקורונה, תוך שהיא מטייחת מידע הכרחי או מצנזרת אותו. בעשור האחרון השקיעה סין 45 מיליארד יואן (כ-6 מיליארד דולר) על מנת להרחיב את התפוצה הגלובלית של סוכנות הידיעות הממשלתית שין-חואה (Xinhua) ושל שידורי הטלוויזיה (CCTV) והרדיו הממלכתיים.[8] נוסף על כך, סין מסבסדת תוכן טלוויזיוני ואינטרנטי שמציג אותה באור חיובי. בחודש מרץ השנה התגלה כי גוף הנתון בשליטת המפלגה הקומוניסטית בסין שילם כ-800 אלף שקל לשידור הציבורי בישראל בעבור הפקת סרטוני רשת והפצתם. ישראל, כמובן, אינה המטרה היחידה; סין השקיעה בעשור האחרון הון תועפות במדינות המזרח התיכון – ביוזמות חינוכיות ותקשורתיות – כדי להיטיב עם דימויָה באזור ולעודד שיתופי פעולה עם חברות סיניות. בשנת 2005 פתחה סוכנות שין-חואה משרדים בקהיר, ומאז היא משדרת תוכניות ומידע על סין בשפה הערבית. על פי מחקר חדש שבדק את מעמדה של סין בין 2008 ל-2018 בכמה מדינות מפתח במזרח התיכון, מאמצי העוצמה הרכה הסינית נוחלים הצלחה ותורמים להפיכתה של סין ממדינה המזוהה עם שלטון רודני ליעד חיובי לשיתוף פעולה.[9]

כלכלה ותרבות – כן; ערכים – לא

אל מול נוכחותה הכלכלית הגוברת בחלקים שונים של העולם, ונוכח מתקפת ההסברה והתרבות הסינית, נשאלת השאלה: האם לסין ישנה גם בשורה פוליטית-ערכית? האם המודל השלטוני הסיני, או חלקים ממנו, עשויים להיות רלבנטיים בחלקים אחרים בעולם? עד כה דומה כי התשובה שלילית ולא נראה כי המערב יתקשה להתגונן מול מתקפת ערכים סינית – אם תהיה כזאת. בניגוד לתחזיות רבות, התפתחותו של הקפיטליזם הסיני לא הפכה את סין לחברה בקהילה הדמוקרטית הליברלית העולמית ולא הביאה אותה לכבד זכויות אדם אוניברסליות. הענק המזרחי נותר יצור כלאיים המערֵב מודל כלכלי קפיטליסטי ושלטון פוליטי אוטוריטרי.

בניגוד לעבר, שבו האימפריה הסינית השפיעה על "העולם הסיני" לא רק בכוח הזרוע או מחמת עושרה אלא בזכות תרבותה, עקרונות הממשל וערכי המוסר שהציגה – הרי שכיום אין לסין בשורה נורמטיבית בעבור שאר מדינות העולם. בעבר הלא-רחוק, המאואיזם המיליטנטי קנה לו תומכים בקרב קהלים גדולים במדינות מתפתחות, אולם מאז נס ליחו לא רק במדינות אלה אלא אף בסין עצמה. בתקופת כהונתו של נשיא סין הנוכחי, שי ג'ין-פינג, השלטון הסיני הכביד את ידו על זכויות אזרחיות באופן החמור ביותר מאז הטבח בטיאנאנמן בשנת 1989. הדבר בא לידי ביטוי בכליאה של רבים מבני המיעוט האויגורי במחנות מעצר במחוז שין-ג'יאנג (Xinjiang), ולאחרונה גם בלחצים להעביר חוקים שעתידים לחנוק את האוויר הדמוקרטי שעוד נותר בהונג-קונג. פעולות אלו ודומותיהן מרחיקות את סין מלשמש מודל ערכי לאחרים. מבחינה זו, המודל הסיני האוחז ביד אחת בקפיטליזם מדינתי ובמעמד יזמי פעיל, וביד שנייה מפעיל דיקטטורה מפלגתית נוקשה המדכאת זכויות אזרחיות אך זוכה לתמיכה עממית רחבה – הוא מודל ייחודי.

גם שכנותיה של סין, יפן וקוריאה הדרומית, אינן מתרשמות מהערכים הנורמטיביים הסיניים – למרות היותן שותפות סחר חשובות שלה. שתי המדינות הן בעלות יחסים קרובים עם ארצות הברית, מחוזקות בברית הגנה איתנה ורואות עצמן כחלק מהמחנה הדמוקרטי-ליברלי העולמי.[10] חירויות הפרט בשתי המדינות הללו, דפוסי ההתארגנות החברתית בהן ותרבותן העכשווית קרובים הרבה יותר לארצות הברית ולאירופה מאשר לסין. טאיוואן היא דוגמה נוספת לכישלון כוח הערכים הסיני. בעשרים השנים האחרונות עומדת טאיוואן כחומה ערכית בּצוּרה אל מול הלחצים הסיניים ומוכיחה כי אפשר להיות קרובה לסין מבחינה גאוגרפית, תרבותית וכלכלית – אך להישאר דמוקרטית. החברה הטאיוואנית נחשבת כיום לליברלית ביותר באסיה; בין היתר זהו המקום היחיד בכל היבשת שבו קיימת הכרה חוקית לנישואים בין בני אותו מין.

הנתק הערכי הוא דו-צדדי, ובסין עצמה התפתחה גאווה לאומית חזקה המקשה על קיום דיאלוג אינטלקטואלי-תרבותי עם שכנותיה ועם המערב. הקמפיין לחינוך פטריוטי, שהחל בעת כהונתו של הנשיא דזיאנג דזה-מין (1993) ונמשך עד היום, כולל מנה גדושה של שנאה כלפי יפן ומדינות נוספות שבעבר הטילו את חיתתן על סין והשפילו אותה, ותורם להטמעת רגשות לאומניים חזקים. גורם נוסף ללאומנות הסינית הוא התעוררות הפופוליזם האתני. על פי מחקר חדש,[11] הפופוליזם הסיני מורכב משני זרמים מרכזיים: (א) פופוליזם ימני שהוא בעיקרו אנטי-אליטיסטי, נוטה לאוטוריטריות ודורש מנהיגות חזקה, ובכך דומה לפופוליזם שהתפתח בדרום אמריקה ולאחרונה באירופה; (ב) פופוליזם אידאולוגי שלו שורשים בקונטקסט הפוליטי-חברתי הייחודי של סין. במרכז הפופוליזם האידאולוגי עומדת הדגשת הזיקה בין המדינה לבין ההמונים, והזדהות הציבור הרחב עם המדינה ועם הקִדמה והעושר שהיא מספקת לו.

כמובן, לא כל הצעירים בסין לאומניים ולא כל הלאומנות נובעת ממערכת החינוך או מהתעמולה של הממשל.[12] בפועל, עמדות הציבור הסיני מורכבות הרבה יותר, ובסין נשמעים גם קולות ליברליים יותר, בעיקר מפי צעירים שרבים מהם נוסעים ללמוד ולעבוד בחו"ל ומפתחים תפיסת עולם קוסמופוליטית. יחד עם זאת, ככלל, הצעירים הסינים ניציים מהוריהם ותומכים במדיניות-חוץ ג'ינגואיסטית – כולל האפשרות להשתמש בכוח צבאי – יותר מבני הדור הקודם.[13]

הלאומנות הסינית העכשווית והביקורת כלפי מדינות אחרות באה לידי ביטוי, בין היתר, בהפגנות אנטי-יפניות אלימות על רקע המחלוקת על איי סנקאקו (כשמם היפני) / דיאו-יו (כשמם הסיני), ששתי המדינות טוענות לריבונות עליהם; בקריאות חוזרות לחרם צרכנים על חברות זרות כדי למחות על "יחס משפיל" או "פגיעה בכבוד הלאומי הסיני" מצד ממשלות זרות; ומאז שנות ה-2000 גם במה שקרוי "לאומנות רשת" – כאשר צעירים סינים מביעים ביקורת עמוקה על חולשתו של הליברליזם המערבי וזועקים נגד קיפוח עולמי של סין.[14] בתקופת הקורונה, שנאת הזרים התחזקה בסין; חלקה כתגובה ליחס החשדני והגזעני שחוו סינים בחו"ל בחודשים הראשונים להתפשטות הנגיף. בכמה ערים בסין דווח על מקרים שבהם נאסר על זרים, בייחוד ממדינות אפריקניות, להיכנס למקומות העבודה שלהם, לחדרי כושר, ואף לחנויות ולמסעדות. ביקורת חריפה על כך נמתחה מצד מדינות שבדרך כלל מקיימות יחסים ידידותיים עם סין.[15]

 

סין לאחר משבר הקורונה

הכלכלה הסינית בעקבות הקורונה

עד כה ניתחנו את המגמות שאפיינו את התעצמותה הגלובלית של סין במהלך העשורים האחרונים. כעת נבקש לבחון האם מגמות אלו עתידות להשתנות – ובאיזה אופן – בעקבות משבר הקורונה.

כיצרנית הגדולה בעולם, סין חשופה במיוחד לשינויים בסחר העולמי ולכן משעה שהחלה המגפה להשתולל, ברור היה כי סין תסבול מהשלכותיה הכלכליות. ואכן, המשבר עצר את ההתעצמות הכלכלית הסינית, הכניס את הכלכלה הסינית להאטה, והיא כעת מתמודדת עם חוסר שביעות רצון מבית ועם עוינות גדלה מצד הקהילה הבינלאומית. ההזמנות פחתו, מחירי שינוע הסחורות נסקו, וחלק גדול מהמפעלים עובדים במתכונת מצומצמת או שנסגרו לחלוטין. ברבע הראשון של 2020 הכלכלה הסינית הצטמצמה בכמעט 7%– בפעם הראשונה מאז 1976 – לעומת גידול של 6% בשלושת החודשים האחרונים של שנת 2019.[16]

משבר הקורונה החריף את המתח בין ארצות הברית ומדינות אירופה לבין סין. הבחירות המתקרבות הביאו את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לאיים בשינוי תקנות הייצוא כדי להצר את צעדיהן של חברות סיניות ובראשון ענקית הטכנולוגיה וואווי. כיום, סין אינה נתפסת רק כצרכנית של טכנולוגיות מהמערב אלא גם כאיום טכנולוגי-אסטרטגי על מעמדה של ארצות הברית. למלחמת הסחר נוסף המאבק על זהות הגורם שיקבע את הסטנדרטים העתידיים של טכנולוגיית המידע דרך פריסת רשתות תקשורת סלולארית מדור 5. לנושא זה, שבתקופה האחרונה נידון גם בישראל, נודעות השלכות חשובות מאוד על ענפי תעשייה רבים ומתקדמים העושים שימוש בבינה מלאכותית, רכבים חכמים ובטכנולוגיות סייבר ומידע מתקדם. עד עתה, נהנתה ארצות הברית מעליונות בתחום זה והיא מנסה למנוע מסין להתקרב לכך.[17] כך לדוגמה במאי 2019 הודיע משרד המסחר האמריקני כי ימנע מחברת וואווי לרכוש מוליכים-למחצה ורכיבי תוכנה מתקדמת. הסינים הגיבו בתקיפות ואיימו בצעדי תגמול, ובכלל זאת איום להגביל את פעילותן של חברות אמריקניות דוגמת אפל ובואינג בשטחם.

בעוד המתיחות הכלכלית בין המערב לבין סין התקיימה עוד לפני הקורונה והחריפה לאחריה, ברור לכול כי לארצות הברית, למדינות אירופה ולמדינות נוספות רבות בחלקים שונים של העולם אין למעשה הרבה ברירות: כדי להבטיח את רמת החיים הגבוהה של אזרחיהן, הן חייבות לשתף פעולה עם סין. אבחנה זו נכונה במיוחד לגבי אירופה, שאוכלוסייתה הולכת ומזדקנת. המחיר של ניתוק כלכלי יהיה קשה לשני הצדדים (חשבו לדוגמה על הבגדים שאנו לובשים או על המוצרים החשמליים שבהם אנו משתמשים מדי יום; אם לא ייוצרו בסין, אנו נשלם עליהם הרבה יותר).[18] למרות התנגדויות פופוליסטיות, ממשלות המערב יודעות כי עליהן להבטיח שמסין ימשיכו לזרום סחורות, שירותים, פיננסים וכוח אדם. מסיבה זו, לדוגמה, גם בשיא הגל הראשון של מגפת הקורונה התירה ממשלת ישראל למאות עובדים ומהנדסים סיניים להיכנס ארצה כדי להמשיך לבנות את פרויקט הרכבת.

גם סין אינה יכולה להפחית ממעורבותה הכלכלית הגלובלית. ב-2019 עמד הייצוא הסיני לארצות הברית ואירופה על 850 מיליארד דולר – כ-6% אחוזים מהתל"ג הסיני באותה שנה, וכ-20% מהייצוא הסיני הכולל. כדי לסבר את האוזן, היקף הסחר היומי בין סין לאירופה עומד על 1.5 מיליארד יורו ביום. ההשקעות הסיניות בחלקים שונים בעולם גם משתלבות היטב בנורמות עסקיות גלובאליות ואינן באות להחליף אותן לחלוטין.[19] במילים אחרות, כלכלת סין מאמצת את עולם העסקים והתרבות העסקית הקיימת, מבקשת להשתלב בה וליהנות מפירותיה ולא להפוך אותה על כנה. לכן, למרות הזעזועים שחולל משבר הקורונה ולמרות המתח החריף, קשרי המסחרי הבינלאומיים בין סין ושאר מדינות העולם צפויים להישאר יציבים.

התאוששות השוק הסיני

כאמור, סין הושפעה מהמיתון בארצות אחרות, שתושביהן צמצמו את הצריכה מפחד ההשלכות הכלכליות של מגפת הקורונה. למרות זאת, בשעה ששורות אלו נכתבות נראה כי הכלכלה הסינית מתחילה לצאת מהמשבר. הנתונים המאקרו-כלכליים מצביעים על תחילתה של התאוששות קלה: בעוד שבתחום השירותים סין עדיין חווה האטה, ורווחי המכירות הקמעוניות במאי 2020 היו נמוכים בכ-3% מאלה שנרשמו במאי אשתקד, הרי שאותה השוואה מורה כי הערך המוסף של הייצור התעשייתי גדל ב-4.4% לעומת הנתון המקביל אשתקד. השוואה זו מלמדת גם שהייצור התעשייתי בחודש מאי התאושש, במיוחד בסקטור המכונות (16%+), הרכבים (12%+) וציוד התקשורת והמחשבים (10%+).[20]

על פי תחזיות של קרן המטבע הבינלאומית, צמיחת הכלכלה הסינית בשנת 2020 תעמוד על שיעור של אחוז אחד, ואף פחות מכך, וזאת לעומת התחזית שפורסמה טרם המשבר שבה עמד שיעור הצמיחה הסיני על כ-6%. יחד עם זאת, בהשוואה לתחזיות הצמיחה השליליות של הכלכלה האמריקנית (-8%), כלכלות האיחוד האירופי (-10.2%), כלכלת יפן (-5.8%), והכלכלה ההודית (-4.5%), הרי שמצבה היחסי של סין טוב. נוסף על כך, הקרן הציבה תרחיש אופטימי לשנת 2021, והעריכה שבשנה זו הצמיחה הסינית תעבור את זו שהייתה בשנת 2019 ותעמוד על 8.2%. אם כך אכן יהיה, הצמיחה העתידית תאזן באופן חלקי את הפגיעה הכלכלית שספגה סין בעטיו של משבר הקורונה.[21]

סין יכולה להיות אופטימית גם בשל סיבה נוספת: שדרוג כלכלת האינטרנט שלה בעקבות משבר הקורונה. אומנם הסינים גילו את נפלאות הקניות המקוונות עוד לפני המגפה, ובשנה שעברה לא פחות מ-638 מיליון סינים רכשו מוצרים דרך האינטרנט, אך השהייה בבידוד במשך שבועות ארוכים חיזקה פעילות זו. בשלושת החודשים הראשונים של 2020, למעלה מ-710 מיליון סינים הזמינו מוצרים דרך האינטרנט.[22] במסגרת סקר של חברת הייעוץ מקנזי שנערך באמצע יוני 2020, מחצית מהמשיבים אמרו כי הגדילו את רכישת המזון דרך שירותי משלוחים אינטרנטיים בזמן מגפת הקורונה.[23] התוצאה היא שחברות וחנויות סיניות רבות שבעבר נמנעו ממסחר אלקטרוני האיצו את מאמציהן בתחום. מגמה זו צפויה להתחזק גם בתום המשבר ולהביא ברכה רבה לכלכלה הסינית.

"מודל מזרח אסייתי" לטיפול בקורונה?

בזמן כתיבת שורות אלו, בחודש אוגוסט 2020, קרוב ל-19 מיליון בני אדם ברחבי העולם נדבקו בנגיף הקורונה וכשבע מאות אלף בני אדם נפטרו ממנו – מאז פרצה המגפה בסין בתחילת השנה. אף שטרם גובשה נוסחה מנצחת למלחמה בנגיף, נראה שמדינות מזרח אסיה, דמוקרטיות ולא דמוקרטיות כאחת, הצליחו להתמודד עם הנגיף באופן יעיל יותר מזה שנהג במדינות אחרות בעולם; והאזור ככללותו התמודד עם התפשטות הנגיף ועם השלכותיו בצורה טובה – הרבה יותר מכל אזור אחר בעולם.

בסוף יוני 2020, מספר הנדבקים ביפן עמד על 798 לאוכלוסייה של 126 מיליון איש. בטוקיו, עיר צפופה של 14 מיליון תושבים, מספר הנדבקים היומי ירד מסביבות 200 באמצע אפריל לפחות מ-20 בחודש יוני (נכון לכתיבת שורות אלו, בטוקיו יש פחות נדבקים מאשר בקריית-מלאכי!). בקוריאה הדרומית, שאוכלוסייתה מונה כ-50 מיליון נפש, אובחנו 1,324 נשאי קורונה; בעיקר בסאול הבירה (שבה חיים 10 מיליון תושבים). בסין, שבה חיים כמעט 1.4 מיליארד איש ואישה, דוּוח בסוף יוני על פחות מ-2,000 מקרים פעילים. גם בטאיוואן ובהונג-קונג המספרים נמוכים מאוד: 4 ו-88 נשאים בלבד, בהתאמה.

אם נתבונן בשיעור מקרי המוות בעקבות הקורונה, נגלה נתונים מרשימים אף יותר. מאז התפרצות הנגיף, עמד שיעור התמותה ממנו, בארצות הברית ובמדינות אירופה, על 250–850 מתים למיליון נפש.[24] מבין מדינות אירופה, המדינה היחידה שבה שיעור המתים היה נמוך באופן יחסי הייתה גרמניה: מעט יותר מ-100 מתים למיליון נפש. במדינות אסיה, לעומת זאת, שיעורי התמותה נמוכים בהרבה: בין 3 ל-7.5 מתים למיליון נפש (בסדר הבא: סין עם השיעור היחסי הנמוך ביותר, ואחריה סינגפור, קוריאה הדרומית ויפן). בטאיוואן היה שיעור התמותה הנמוך ביותר (במספרים מוחלטים): בקרב אוכלוסייתה המונה 24 מיליון נפש, נמנו 7 מתים בלבד מהנגיף.

הצטברות הנתונים הללו מלמדת כי ההצלחה המזרח-אסייתית אינה מקרית. אם כן, כיצד הצליחו מדינות אלו, חרף קרבתן הגאוגרפית לסין שהיא מוקד ההתפשטות, ריכוזי האוכלוסייה העירונית הגבוהים בהן ואוכלוסייתן המבוגרת, לעצור את התפשטות מגפת הקורונה ולהגן על תושביהן?

התשובה טמונה בשילובם של כמה גורמים: תגובה מהירה של הממשלות, אמון גדול מצד הציבור במהלכי השלטונות שהוביל להיענות נרחבת להנחיות, ואינטגרציה של ידע מדעי וניסיון בקרב מקבלי ההחלטות – שהצטברו בעקבות מגפות דומות לקורונה שפגעו במדינות אלו בתחילת העשור. אך מעבר לכך, הבסיס של המודל המזרח-אסייתי להתמודדות עם המשבר הוא בראש ובראשונה הכרתי: במדינות אלו רווחת האמונה ביכולתה של הממשלה לפתור משברים בצורה מקצועית והציבור רוחש אמון לניקיון כפיה של הבירוקרטיה הציבורית ומאמין בחיוניותה.

אפרט כעת את רכיבי מודל ההתמודדות האסייתי.

ראשית, במשבר הקורונה נראה שהמנהיגות במדינות מזרח אסיה פעלה בצורה החלטית. בסין ובמדינות אחרות באסיה, ההחלטה לסגור את בתי הספר הייתה זריזה והקדימה את ההחלטה המקבילה באירופה ובארצות הברית. באופן כללי, הממשלות כיבדו את דעתם של המומחים והמסרים שהועברו לאוכלוסייה היו ברורים וחדים. הפעולות המהירות שנעשו במזרח אסיה בולטות במיוחד על רקע הגישה המהוססת והספקנית שביטאו דונלד טראמפ בארצות הברית, בוריס ג'ונסון בבריטניה, וז'איר בולסונרו בברזיל. האחרון כינה את הנגיף "שפעת קטנה" והתעמת עם ראשי מדינות המחוז בברזיל שהטילו סגר – ולבסוף נדבק בעצמו בקורונה.

שנית, מערכות בריאות הציבור במדינות מזרח אסיה הן לרוב מערכות חזקות ומתוקצבות היטב, וחשוב מכך – בהקשר שלנו – עומד להן ניסיון רלבנטי. סין, המנוסה בהתמודדות עם מגפות לפחות מאז שנות החמישים של המאה העשרים, ובייחוד מאז מגפת הסארס בשנים 2002–2003, פעלה במהירות לשם מניעת התחלואה וניטור החולים, תוך גיוס מיידי של משאבים רפואיים וחברתיים. טאיוואן, כאמור, רשמה גם היא הצלחה מרשימה במלחמה בנגיף; כבר בינואר 2020 הוקם בה גוף מרכזי לניהול שיתוף הפעולה בין הזרועות הממשלתיות השונות וגופים פרטיים. טאיוואן, שאיננה חברה בארגון הבריאות העולמי בשל התנגדות פוליטית של סין, הצליחה לייצר במהירות יכולת בדיקה בנפח גדול ואף קיבלה רעיונות ייעול מאזרחיה. גם קוריאה הדרומית ויפן שיפרו את יכולת התגובה של מערכות הבריאות שלהן למגפות בעקבות מגפת הסארס ב-2003 ותוקצבו בהתאם.

לבסוף, במדינות מזרח אסיה שיתוף הפעולה של הציבור גבוה, ומפקידי הממשלה, בוודאי בדרגים הבכירים, נדרשת מקצועיות ונאמנות לאינטרס הציבורי. בחלק זה של העולם שוררת הסכמה רחבה כי על הממשלה לקחת חלק פעיל במשברים לאומיים ולנהוג בזריזות; לצד הסכמה זו עומדת האמונה כי הממשלה והציבור חולקים גורל משותף ולכן נדרשים לעבוד יחדיו. אולם בניגוד למה שלעיתים נוטים לחשוב במערב, המעורבוּת הממשלתית במדינות אסיה אינה נעשית, בדרך כלל, בצורה היררכית של הנחתת פקודות כי אם בתהליך ארוך של היוועצות, מתן סמכות רבה לטכנוקרטים, ושיתוף פעולה של התושבים. ההוראות הממשלתיות לא נאכפות הודות לאמצעים אלימים כמו פקודות, קנסות ומאסרים, והן מבוססות על סדרת הוראות, המלצות ובקשות. ביפן ובקוריאה הדרומית, מדינות שבהן לא הוטל סגר על התושבים אך נערך קמפיין לעידוד הישארות בבית וחבישת מסכות, שיתוף הפעולה הציבורי היה מרשים. הצלחתן של שתי המדינות הללו הוכיחה כי הוראות סגר מחמירות והגבלות דרקוניות אינן בהכרח הדרך להתמודדות עם התפשטות הנגיף.

בסין, המציאות שונה, ולמרות ההצלחה הסינית במניעת התפשטות הנגיף לא ניתן להתעלם מהצעדים הדרקוניים שננקטו בה. אומנם גם בישראל הממשלה משתמשת ביכולות השב"כ לניטור הנדבקים, צעדים שהיא נמנעת מהם בשגרה (ובצדק), אך הדבר אינו בר-השוואה לנעשה בסין: שם בוצע מעקב אלקטרוני נרחב ונעשה שימוש רב ומשמעותי בצעדי כפייה ובאמצעים לשלילת החירות. בערים אחדות חויבו התושבים להתקין אפליקציות ייעודיות המסווגות אותם לפי צבעים (אדום, כתום או ירוק); כל צבע מסמן את מידת החשיפה לקורונה של האדם, ומי שמסווג כאדום או ככתום אינו יכול לנסוע ברכבת או אפילו להיכנס לערים מסוימות. המידע כולו, כך נטען, מועבר גם למשטרה, וביקורת עיתונאית על פעולות הממשלה מצונזרת.[25]

 

עתיד יחסי סין והעולם

בתקופת כהונתו של הנשיא טראמפ, נמשכת נסיגתה של ארצות הברית מהמוסדות הבינלאומיים ומהסכמים מולטילטרליים, אך בה בעת המעורבות הסינית הבינלאומית במוסדות אלה הולכת וגוברת. נראה שארצות הברית נמצאת בתהליך הדרגתי של ירידת מעמדה כמעצמה המובילה בעולם, ומשבר הקורונה שמכה בה בעוצמה מבליט עוד יותר את נקודות התורפה שלה. סין – שהיא כזכור המקום שבו התגלה הנגיף לראשונה, קודם שהתפשט ברחבי העולם – עשויה באופן פרדוקסלי לצאת נשכרת מהמשבר.

כבר ביומו השלישי כנשיא ארצות הברית נסוג טראמפ מהשותפות הטראנס-פאסיפית (TPP), הסכם סחר בין ארצות הברית לאחת-עשר מדינות שיזם ממשל אובמה ואשר נועד להציב כוח-נגד להתחזקות הכלכלית הסינית. כתשובה לכך החלה סין לקדם את "השותפות הכלכלית המקיפה האזורית" (RCEP – Regional Comprehensive Economic Partnership) – אזור סחר חופשי בהשתתפות 16 מדינות מאסיה והפאסיפיק ללא ארצות הברית.[26] דוגמה נוספת לכוונותיה של סין להמשיך במעורבותה בארגונים בינלאומיים היא יחסהּ לארגון הבריאות העולמי בזמן מגפת הקורונה. בעוד שהנשיא טראמפ הטיח בארגון האשמות כבדות, הקפיא את העברת הכספים לארגון ולבסוף הוביל את ארצות הברית לעזיבת הארגון, הרי שסין הגבירה את תמיכתה הכספית בארגון הבריאות העולמי והבטיחה להזרים לו 2 מיליארד דולר נוספים בשנתיים הקרובות. בנאומו של הנשיא הסיני שי ג'ין-פינג במאי השנה בפני מליאת הארגון, הוא הדגיש את מחויבותה של סין למאבק במגפת הקורונה, לא רק באמצעות שקיפות אלא גם בסיוע לחלקים אחרים בעולם שזקוקים לעזרה (תוך שהוא מציין את יבשת אפריקה). הוא גם הכריז שסין פועלת למצוא חיסון לנגיף בעבור כל העולם. עד לפני כמה שנים, נאום מסוג זה היה צפוי להישמע מפיו של נשיא ארצות הברית; כיום, הוא נשמע מפי נשיא סין.

אחת הטענות הנשמעות במערב כנגד סין היא שמעורבותה הבינלאומית והשקעותיה הרבות הן שלב ראשון באסטרטגיה רחבה שסופה כיבושים צבאיים.[27] לעת עתה, אין לכך תימוכין. הנוכחות הגלובלית הסינית אינה מבוססת על אספירציות צבאיות (זולת איומים על טאיוואן ומחלוקות ימיות בים סין) אלא על מטרות שרובן-ככולן כלכליות. סין מבקשת לחדור למדינות זרות ברמה הכלכלית-לוגיסטית כדי להבטיח ייבוא של חומרי גלם, ידע טכנולוגי ורכיבים אלקטרוניים הנחוצים לכלכלתה. אפילו הסיבות להקמת הבסיס הצבאי שסין בנתה לראשונה מחוץ לשטחה בשנת 2017, בג'יבוטי אשר בקרן אפריקה, הן כלכליות באופיין: הבסיס, שנבנה לצד בסיסים אמריקאים, יפנים וצרפתים, הוקם כדי להגן על הסחר הימי הסיני מפני ספינות פיראטים והוא משמש בעיקר כעוגן לוגיסטי אזורי בעבור סין וכתחנת חילוץ בעבור למעלה ממיליון סינים העובדים ביבשת אפריקה.[28]

סין נוהגת כפי שניתן היה לצפות מכל מעצמה שחווה פריחה כלכלית: לאחר שפתחה והפריטה חלקים גדולים ממִשקהּ, היא מחפשת השקעות מעבר לים, יוצרת קשרי מסחר ותעשייה עם חברות זרות, ובונה אמון עם ממשלות וארגונים בכל העולם. אין זה הגיוני לצפות שסין תחליט לפתע לזנוח את התפתחותה הכלכלית, תשבית את מפעליה ותחזיר את תושביה ללקט ענפים לחימום הבית בחורף בגלל ביקורת חיצונית. במקומות רבים בעולם, הסינים בונים במרץ נמלים, מסילות רכבת, גשרים ומנהרות, בימי שגרה מיליוני תיירים סיניים מטיילים ביעדים שונים, והיא מהדקת את קשריה עם מנהיגים וציבורים שלמים במדינות שונות. אך בניגוד למעצמות אחרות, סין נזהרת מלשלוח כוח צבאי או להתערב בפוליטיקה הפנימית של שותפותיה. אומנם, היא משתמשת לעיתים בעוצמתה הכלכלית כמנוף לחץ פוליטי: דוגמה אחת לכך היא פעילותה נגד מדינות שבהן הדלאי למה, המנהיג הגולה של הטיבטים, פוגש שרי ממשלה; דוגמה אחרת היא מניעתה מתיירים להיכנס לקוריאה הדרומית, בשנת 2017, לאחר שממשלתה של האחרונה הרשתה לארצות הברית להציב בשטחהּ מערכת טילים נגד טילים מתקדמת (Terminal High Altitude Area Defense) קרוב לגבול הסיני, אך השפעתן של פעולות אלו מוגבלת עד כה.

יחד עם זאת, העתיד אינו צופן טובות ליחסי סין ושאר מדינות העולם. החשש מכוונותיה של סין, חוסר האמון בפעולותיה הכלכליות והמדיניות, הסלידה מהערכים הפוליטיים שעליהם מבוססת מדיניותה, ומאידך גיסא התחזקות הלאומנות ותחושת הקיפוח בתוך סין – כל אלה מרחיבים את הקרע בין סין לבין יתר מדינות העולם. דו"ח של המכון ליחסים בינלאומיים, מכון מחקר המסונף לגופי המודיעין של סין, הזהיר במאי האחרון מפני גל עוינות העשוי להתרומם בעקבות מגפת הקורונה ולהחריף את היחסים בין הצדדים. הדו"ח אף קרא להנהגה הסינית להיערך לתרחיש של עימות חמוש עם ארצות הברית.[29] אומנם לא ברור עד כמה דו"ח זה משקף את תפיסת ההנהגה הסינית עצמה, אך דומה כי יש בו תמרור אזהרה להתגברות חוסר האמון ההדדי. גופי מחקר במערב (וישראל בכלל זה) מנפיקים גם הם תחזיות קודרות לעתיד היחסים עם סין ומזהירים מפני קונפליקט עתידי.[30] דו"ח של המכון האוסטרלי לאסטרטגיה ומדיניות, המשקף רוח זו, האשים את סין בניסיונות "להפר את הלכידות החברתית, להחריף את המתיחות הבין-גזעית, להשפיע על הפוליטיקה המקומית, לפגוע באמינות אמצעי התקשורת, ולעסוק בריגול ובגנבה טכנולוגית"; כל זאת "על מנת לפגוע במדינות דמוקרטיות ולהטמיע בהן את המודל הפוליטי הסיני".[31]

לסיכום חלק זה, בעידן שאחרי הקורונה צפויה להישמר האמביוולנטיות המאפיינת את מעורבותה של סין במערכת הבינלאומית. כאמור, הכלכלה המערבית והסינית כרוכות אחת בשנייה לבלי התֵר ועובדה זו אינה צפויה להשתנות בעתיד הנראה לעין. סין תמשיך להרחיב את זרועותיה הכלכליות אל מעבר לגבולותיה וחברות סיניות עתידות לקחת חלק פעיל, יותר ויותר, בכלכלה הגלובלית. מצד שני, גם אם קלושים הסיכויים שבעתיד הקרוב יתלקח קונפליקט צבאי עם סין, נראה שהתהום הזהותית-תרבותית לא תתמתן והוא הדין להבדלים בתפיסות העולם. יחד עם זאת, נראה שסין (כמו גם יפן וקוריאה הדרומית) תשאף לקחת חלק פעיל יותר גם בפוליטיקה הבינלאומית – ולא רק בכלכלה העולמית – ותמשיך לפעול על מנת להשפיע על סדר היום העולמי. היא לא תעשה זאת על ידי שיגור כוח צבאי (או איומים בכך), כפי שנוהגות רוסיה וארצות הברית, אלא באמצעות מעורבות הולכת וגדלה בארגונים בינלאומיים – האו"ם, הבנק העולמי וארגון הבריאות העולמי – לצד נכונות גדולה יותר להשתתף במאמצי תיווך בקונפליקטים בינלאומיים.

ישראל והעולם האסייתי

לסיום אבקש להאיר בקצרה את הזווית הישראלית של הסוגיה.

עתידה של ישראל כרוך באסיה. למדינתנו, כמו לכל מדינה חפצת חיים כלכליים ופוליטיים, אין פריבילגיה להזניח את הקשרים עם סין, לא רק ברמה האסטרטגית-פוליטית אלא גם כיעד ליזמות, להשקעות ולתיירות.

סין היא שותפת הסחר השלישית בגודלה עם ישראל (אחרי ארצות הברית והאיחוד האירופי), ודחיית קשרים עם המעצמה העולה תזיק ללא ספק למדינה קטנה כמו ישראל. הייצוא הישראלי לסין גדל פי ארבעה בעשור האחרון; בשנת 2018 הגיע שיעור הייצוא לסין ל-4.79 מיליארד דולר, ואילו שיעור הייבוא מסין ארצה הכפיל את עצמו והגיע בתקופה זו ל-10.46 מיליארד דולר. המיזמים הסיניים בישראל נאמדים בעשרות מיליארדי שקלים, ובכללם מנהרות הכרמל, קו הרכבת עכו-כרמיאל, הרכבת הקלה ונתיבי התחבורה העירוניים בתל אביב (הקו האדום ונת"ע), הקמת נמל נוסף במפרץ חיפה וזיכיון להפעלתו והתמודדות על סלילת כביש 16 (ממערב לירושלים) והפעלתו.

דימויָה של סין בישראל חיובי באופן כללי, וישראלים רבים מתעניינים בסין ובמתרחש בה. העובדה שסין איננה מבקשת להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני הפכה אותה לגורם כלכלי חיובי בעיני ממשלות נתניהו, בעיקר לפני עידן טראמפ. על פי סקר של מכון Pew שנערך בשנה שעברה, 66% מהישראלים החזיקו בדעה חיובית על סין; לא למותר לציין כי זהו אחד משיעורי התמיכה הגבוהים בעולם – ביחס ל-26% בארצות הברית, 14% ביפן ו-34% בקוריאה הדרומית.[32] מאות צעירות וצעירים ישראלים לומדים סינית באוניברסיטאות, במכללות, בבתי ספר פרטיים ובמספר הולך וגדל של בתי ספר תיכון ברחבי הארץ. החוגים ללימודי מזרח אסיה, שבהם סין תופסת מקום מרכזי, הם הפופולריים ביותר בקרב תלמידים בפקולטות למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בר-אילן. עד לפני פרוץ מגפת הקורונה, הייתה סין מן היעדים המבוקשים ביותר בעבור מטיילים ישראלים.

כשותפה אסטרטגית של ארצות הברית, מדינת ישראל מושפעת מהמתיחות בין המעצמה העולה ממזרח לבין זו שבמערב. לאורך תקופה מסוימת סברו מנהיגי ישראל שיצליחו לנווט את דרכם בין השתיים,[33] אולם משבר הקורונה הגביר כאמור את העוינות בין המעצמות ודרישות אמריקניות חדשות – מישראל – כבר עומדות בפתח. לאחרונה הפסידה חברת האצ'יסון הסינית (שמושבה בהונג-קונג) במכרז להקמת מתקן התפלת מים סמוך לחוף פלמחים; יש יסוד סביר להניח כי ללחץ האמריקני בנידון, שהגיע לשיאו בעת ביקורו של מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו בחודש מאי האחרון, יד ורגל בהחלטה זו. וושינגטון דורשת כעת מידידותיה להימנע מחתימה על חוזי ענק בתחום התשתיות עם חברות סיניות. כפי שצוין לעיל, אחת הדרישות החדשות של הממשל האמריקני משותפותיו, ובכללן ישראל, היא חסימה מוחלטת של גישה סינית להקמת תשתיות סלולריות של הדור החמישי. כחלק מהמאמצים לרַצות את ארצות הברית אישר הקבינט הישראלי בסוף 2019 מנגנון חדש לבחינת השקעות זרות גדולות במשק הישראלי; במוקד המנגנון מצויות ההשקעות הסיניות.

היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית צפויים להימשך בעתיד הקרוב, ללא קשר לזהות הנשיא שיֵשב בבית הלבן בשנה הבאה. יחסים אלה מבוססים על שותפות אסטרטגית ארוכת טווח, כמו גם על קשרים פוליטיים ותרבותיים הדוקים. על בסיס הנחה זו, ישראל נדרשת להגדיר היטב את אופי הקשרים שלה עם סין ולקבוע באילו תחומים תשאף לשמור על הקשרים הללו, ואף להגביר את שיתוף הפעולה בין המדינות, ובאילו תבחר להגביל את השותפות. האינטרס האסטרטגי של ישראל הוא לשמור על מידה רבה ככל האפשר של עצמאות מדינית, ולהשתדל שלא להיקלע למחלוקת בין שני הצדדים.

על קברניטי המדינה לוודא שטיפוח הקשר עם ארצות הברית – החשוב מאין כמוהו – לא בא על חשבון טיפוח הקשר עם סין. אין צריך לומר שבנסיגה משיתוף הפעולה עם סין, כל שכן בשלילתו, תהיה משום החלטה מוטעית וקצרת-רואי. חסימת ההייטק הישראלי בפני הסינים, לדוגמה, צפויה לפגוע במקורות מימון פוטנציאליים אדירים ולפגוע בחברות ישראליות לא פחות מאשר בחברות סיניות. כתף קרה לחברות סיניות עשויה לפגוע בייצוא הביטחוני לסין, שהחל כבר בשנות השבעים הודות למאמצי התיווך של הטייקון היהודי שאול אייזנברג. האינטרס שלנו ייפגע אבל הסינים יסתדרו; את מקומנו תתפוסנה מדינות אחרות.

לא זו אף זו: על מנת לכונן יחסים טובים עם סין ואף לשפר אותם, יש להשקיע מאמצים כדי להבין את סין טוב יותר, לחקור את התנהגותה הבינלאומית בצורה רחבה יותר, ולהיות פתוחים לתפיסות חדשות של אסטרטגיה ודיפלומטיה. לשם כך, מדינת ישראל נדרשת להתגבר על מקהלת החרדה הרואה בכל מקום "איום סיני". הנוטלים חלק במקהלה זו הם אישים וגורמים המנתחים את יחסי החוץ של ישראל מבעד למשקפת הביטחונית גרידא, ולעיתים נוטים לראות צל הרים כהרים. למשל, בישראל נשמעו אזהרות ממעורבותה של סין בבניית המזח החדש בנמל חיפה בטענה כי הוא עתיד לשמש בסיס ריגול סיני. מדוע, לפי טענה זו, נדרש המודיעין הסיני להשקיע מיליארדי דולרים בבניית מזח בנמל חיפה, כדי לרגל אחרי ספינות, ואינו מתצפֵּת ממעלה הכרמל או צופה בתמונות לוויין – בעלות מזערית באופן יחסי? ייתכן שאנשי מערכת הביטחון, שכבר נכוו בעבר בעסקת מטוסי הפלקון הכושלת בשנת 2000 (שבה נאלצה ישראל לבטל מכירה של מטוסי ריגול לסין בעקבות לחץ אמריקני; מהלך שהביא להרעת היחסים עם סין ואשר בעקבותיו נדרשה ישראל לפצות את הסינים ב-350 מיליון דולר) נזהרים כעת גם בצוננים. אך אסור שחשש זה יַתווה את המדיניות הכללית של ישראל כלפי סין.

עלינו לאמץ גישה רחבת היקף, המתחשבת כמובן בצרכיה הביטחוניים של המדינה, אך לצד זאת רואה בחיוב את השותפות בין שני העמים. צריך להתייחס להשקעות ולנוכחות הסינית בישראל בראייה כלכלית, דיפלומטית ותרבותית רחבה ולא רק דרך משקפת שמחפשת אויבים – וממילא מוצאת אותם בכל מקום. במיוחד לאור ההזדמנויות החדשות שעתידות להיווצר ביום שלאחר משבר הקורונה, יש לראות בחיוב את השותפות בין ישראל לסין: הרי אלו שתי אומות שנסמכות על מורשת של עבר עתיק – ועל גביו צופות אל עבר העתיד.


פרופ' ניסים אוטמזגין מלמד בחוג ללימודי אסיה ובמקביל משמש כראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים.


תמונה ראשית: חיל הים הישראלי מברך את הצי הסיני בביקורו בנמל חיפה לכבוד חגיגות 20 שנות שיתוף פעולה בין הציים. באדיבות flickr דו"צ, CC3.0


[1]IMF Report for China, International Monetary Fund, October 2018; https://www.investopedia.com/insights/worlds-top-economies/#countries-by-gdp; https://data.worldbank.org/indicator/NY.GDP.PCAP.CD?locations=CN; https://www.statista.com/statistics/263616/gross-domestic-product-gdp-growth-rate-in-china.

[2]World Intellectual Property Organization, Patent Cooperation Treaty Yearly Review 2019 (https://www.wipo.int/edocs/pubdocs/en/wipo_pub_901_2019.pdf); https://www.wipo.int/pressroom/en/articles/2020/article_0005.html.

[3]Yuan Jon Jiang, "China’s Contemporary Use of Economic Coercion! So What? Nothing is New Under the Sun", Global Policy, 2.7.2020.

[4]Joseph S. Jr. Nye, Bound to Lead: The Changing Nature of American Power. New-York: Basic Books, 1990.

[5]Nissim Otmazgin, "The Chrysanthemum and the Cool: Cultural Diplomacy and Soft Power in Japan's Foreign Policy", Mary M. McCarthy (ed.), Routledge Handbook of Japanese Foreign Policy, New-York: Routledge, 2018, pp. 55–70; Jonathan Mcclory, The Soft Power 30, Portland and USC Centre on Public Diplomacy, 2018 (https://softpower30.com/wp-content/uploads/2018/07/The-Soft-Power-30-Report-2018.pdf).

[6]Joshua Kurlantzick, Charm Offensive: How China's Soft Power is Transforming the World, Binghamton NY: Yale University Press, 2007.

[7]Falk Hartig, Chinese Public Diplomacy: The Rise of the Confucius Institute, Oxon and New-York: Routledge, 2015.

[8]Bonnie Glaser and Mellisa Murphy, "Soft Power with Chinese Characteristics: The Ongoing Debate", Carola McGiffert (ed.), Chinese Soft Power and Its Implications for the United States: Competition and Cooperation in the Developing World, Washington, DC: Center for Strategic and International Studies, 2009.

[9]Roie Yellinek et al., "Chinese ‘Soft Power Pipelines Diffusion’ (SPPD) to the Middle Eastern Arab Countries 2000–2018: A Discursive-Institutional Study", British Journal of Middle Easters Studies, 2020.

[10]Key-Young Son, "Middle Powers and the Rise of China: ‘Identity Norms’ of Dependency and Activism and the Outlook for Japan–South Korea Relations vis-à-vis the Great Powers", Japanese Journal of Political Science, 15 (2014), pp. 91–112.

[11]Rianru Guan and Yilu Yang, "Rights-Oriented or Responsibility-Oriented? Two Subtypes of Populism in Contemporary China", International Political Science Review, June 2020.

[12] אני מודה לד"ר אורנה נפתלי על הערה זו. ראוOrna Naftali, "‘Being Chinese Means Becoming Cheap Labour’: Education, National Belonging, and Social Positionality among Youth in Contemporary China", The China Quarterly. Published Online first, pp. 1–21.

[13]Jessica Weiss Chen, "How Hawkish Is the Chinese Public? Another Look at ‘Rising Nationalism’ and Chinese Foreign Policy", Journal of Contemporary China, 2019.

[14]Chenchen Zhang, "Right-wing Populism with Chinese Characteristics: Identity, Otherness and Global imaginaries in Debating World Politics Online", European Journal of International Relations, 26.1 (2020), pp. 88–115.

[15] "African Ambassadors Complain to China over 'Discrimination' in Guangzhou", Reuters, 11.4.2020.

[16]Trading Economics, China GDP Annual Growth Rate 1989-2020 Data (https://tradingeconomics.com/china/gdp-growth-annual).

[17]National Strategy to Secure 5G of the United States of America, March 2020 (https://www.whitehouse.gov/wp-content/uploads/2020/03/National-Strategy-5G-Final.pdf).

[18] אבחנה ששמעתי מפרופ' יורי פינס.

[19] Babones, Salvatore, Aber, John and Hodzi, Obert. 2020. "China's Role in Global Development Finance: China Challenge or Business as Usual?" Global Policy, Vol. 11, Issue 3; Ella, Doron. 2020. "Balancing effectiveness with geo-economic interests in multilateral development banks: the design of the AIIB, ADB and the World Bank in a comparative perspective," The Pacific Review, DOI: 10.1080/09512748.2020.1788628

[20]יאיר אלבין, "מה קורה עם הכלכלה הסינית? עדכון יוני 2020", משרד הכלכלה והתעשייה: מנהל סחר חוץ, 30.6.2020.

[21]International Monetary Fund, World Economic Outlook Update, June 2020 (https://www.imf.org/en/Publications/WEO/Issues/2020/06/24/WEOUpdateJune2020).

[22]https://www.statista.com/statistics/277391/number-of-online-buyers-in-china/.

[23] https://www.mckinsey.com/business-functions/marketing-and-sales/our-insights/survey-chinese-consumer-sentiment-during-the-coronavirus-crisis.

[24]. https://www.statista.com/statistics/1104709/coronavirus-deaths-worldwide-per-million-inhabitants/.

[25]Paul Mozur et al., "In Coronavirus Fight, China Gives Citizens a Color Code, With Red Flags", New York Times, 1.3.2020. למבט ביקורתי על המודל הסיני ראו Yuen Yuen Ang, "When COVID-19 Meets Centralized, Personalized Power", Nature Human Behavior, 4 (2020), pp. 445–447.

[26]John Ravenhill, "The Political Economy of an 'Asian' Mega-FTA: The Regional Comprehensive Economic Partnership", Asian Survey, 56 (2016), pp. 1077–1100.

[27]H.R. McMaster, "How China Sees the World and How We should See China", The Atlantic, May 2020.

[28]Jean-Pierre Cabestan, "China’s Military Base in Djibouti: A Microcosm of China’s Growing Competition with the United States and New Bipolarity", Journal of Contemporary China, 2019.

[29] "Internal Chinese Report Warns Beijing Faces Tiananmen-like Global Backlash over Virus", Reuters, 4.5.2020.

[30] לדוגמהWorking Group on Chinese Influence Activities in the United States, "Chinese Influence & American interests: Promoting Constructive Vigilance", Hoover Institute, Stanford University, 2018; Elain Dezenski, "Below the Belt and Road Corruption and Illicit Dealings in China’s Global Infrastructure", Foundation for the Defense of Democracy, Washington DC, May 2020.

[31] Alex Joske, "The Party Speaks for You: Foreign Interference and the Chinese Communist Party United Front System", Australian Strategic Policy Institute, Report no. 32, 2020.

[32]ראו בכתובתhttps://www.pewresearch.org/global/2019/12/05/attitudes-toward-china-2019/ . מכון זה, השוכן בוושינגטון, נחשב לאחד ממכוני המחקר המובילים בעולם לסקרי דעת קהל בינלאומיים בנושאים פוליטיים. בסקר המדובר, סין זוכה לדימוי החיובי ביותר ברוסיה (71%), בניגריה (70%) בלבנון (68%), ולדימוי השלילי ביותר ביפן (85%), בשוודיה (70%) ובקנדה (67%).

[33] בהקשר זה ראו: רועי ילינק, "ענק וננס: חלומות וחששות ביחסי ישראל-סין," השילוח, גיליון 13, פברואר 2019, ע"מ 115 – 132.

עוד ב'השילוח'

אזרחות: (לא) פשוט ללמד
אם יש חופה קדושה, הלוואי שנמצאנה
יובל של יתמות ספרותית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *