34093

יעקב שכביץ: איש העלייה הראשונה כחרש תרבות / שרה זיו

יעקב שכביץ (תר"ד-תרצ"ג)

שרה זיו

אוניברסיטת בר-אילן, תש"ף | 274 עמ'


ד"ר ראובן גפני הצר מעל גבי במה זו ("היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה", השילוח 23) על הניסיון של חוגים בציונות הדתית "ליטול את כתר הראשוניות הציונית מ'העלייה הראשונה' … ולהעבירו אל אישים וציבורים דתיים במובהק שפעלו בארץ עוד קודם לראשיתה", כמו תלמידי הגר"א וראשוני החסידות, שהיו דומיננטיים ביישוב הישן. גם אם הערתו של גפני נכונה, ברי שאותו שכתוב של ההיסטוריה בא לתקן שכתוב אחר שלה – זה השגור, המתעלם מהזהות הדתית המובהקת של רבים מהחלוצים. לפי תפיסה רווחת זו, חזון 'היהודי החדש', המוציא את לחמו מן הארץ ומבקש ליטול חלק אקטיבי בקידום העולם ובקידום גאולת ישראל, נולד בין הסטודנטים המשכילים, שהתרחקו מן המסורת. אלא שזה עיוות של ההיסטוריה: חזונות אלה אכן לא היו נחלת המיינסטרים הדתי – כפי שלא היו נחלת הזרם המרכזי המשכילי או המתבולל – אך הם לבלבו גם במחשבתם ובפרי עטם של אנשי סגולה מן האדוקים, ובהם תלמידי חכמים מובהקים, הן בתקופת 'העלייה הראשונה' הן אחר כך, בתקופת הציונות המאורגנת, כשהחזון הזה נהפך ללחם חוקם של אנשי 'המזרחי'.

דמותו של יעקב שכביץ (תר"ד-תרצ"ג), איש חרקוב, תלמיד חכם ומדען שהתיישב בגדרה ב-1893, זוכה בחיבור זה לחשיפה ראשונה מסוגה. שכביץ, שנשכח לחלוטין מן ההיסטוריה, היה דמות מוכרת בשעתו – ועמד בקשרים הדוקים עם אנשי הספר והמעש הבולטים של התקופה, ביניהם הראי"ה קוק, ברל כצנלסון והרמן שטרוק, וניהל קשרי מכתבים לכל הפחות עם חיים ויצמן וארתור רופין, ח"נ ביאליק ואליעזר בן-יהודה, ואף עם אישים בחו"ל כגון יהודה לייב פינסקר והרב מתתיהו שטראשון.

מלבד התורה והעבודה שהעסיקו אותו ביום-יום, שכביץ היה אדם רב יוזמות ומעורב מאוד בעסקי היישוב כולו. הוא ביקש לפתח את ענף הדיג בארץ ישראל, רקם תוכנית של 'תעלת ימים' בין הים התיכון לים המלח, וביקש לבסס תעשיית קוניאק בארץ. הוא שקד על 'קונקורדנציה לתורה שבעל פה' ועמד בעניין זה בקשר עם אחד-העם, חלם על הקמת סנהדרין ואף הציע לקנות את אדמות הכפר הערבי יבנה, ועוד ועוד.

שכביץ היה "בועז" – כלומר איכר בעל נחלה, שבגיל מבוגר הגיע עם משפחתו לארץ והתמסר לעבודת אדמה קשה ותובענית, עמוסת מכשולים, תוך כדי שהוא ממשיך לעסוק בתורה כל העת. "אדם יקר, אבל משונה במקצת", כתב עליו אהרן חרמוני, "חביב ומוזר, תורני ועמקן, בקי בש"ס ובספרות רבנית כמעטים זולתו. את חידושיו היה מפרסם ב'חבצלת' של פרומקין … שעות מיוחדות לתורה לא קבע, והיה עובד ולומד בערבוביה. … כשהיה יוצא ל'דרך רחוקה' (לראשון לציון למשל, או ליפו, כדי להתנגח בהלכה עם הרב קוק או אחר גדול בתורה), היה מטעין את כלי העבודה הדורשים את תיקונם, או את פרי גנו על חמורו הקטן, והולך ונוסע אחרי חמורו ומעיין בספר … דמותו הגוצה והנמוכה, עם זקנו הארוך והרחב, הייתה ידועה בנוף כולו, ואפילו הערבים לא היו נוגעים בו לרעה". שכביץ נודע ביחסו הטוב לפועלים, ובכלל זה הערבים, ובקשרים ההדוקים שקיים עם התימנים שהגיעו לגדרה.

שכביץ, כך מראה שרה זיו, היה מוערך מאוד – אבל יוצא דופן על רקע העליות הציוניות. הוא האמין ביהודי חדש, אבל התנגד ל'שלילת הגולה', לוויתור על אוצרות התרבות שהתפתחו בה – ולא ראה סתירה בין שימוש עשיר בעברית לבין חיבה ליידיש. זיו מנתחת את הגותו של שכביץ ומציגה אותו כ"חרש תרבות" – דמות רב-צדדית המבקשת ליטול חלק בבניינה של תרבות חדשה מהיבטים רבים ומשלימים, בחומר וברוח. אך שכביץ הוא בעיניה לא רק "חרש תרבות", אלא "חרש תרבות בהדרה" – בשל "שיח התרבות היהודי", השמרני והמורכב שלו, שאומנם לא היה זר לחלוטין לחוגי העליות הראשונות אך גם לא נמנה עם הזרם המרכזי בהן, זה אשר העדיף להנגיד בין ה"גולה" לארץ ולהוציא "ישן" מפני "חדש". היעדרו של שכביץ מן הספרות המנתחת את העלייה הראשונה ואת דמויותיה התרבותיות (בעוד ערך עליו קיים באנציקלופדיה של הציונות הדתית) הוא עדות נוספת לאותה הדרה, לאותו עיוות שבו פתחנו את סקירתנו.

לספר מצורפים מבחר צילומי מכתבים של שכביץ, רשימה מלאה של כתביו המפוזרים בכמה ארכיונים בישראל, ומפתח עניינים מפורט. אפשר שכאן, ב'השילוח', נמצא הזדמנות להביא מכתביו במדור הקלאסיקה העברית.

עוד ב'השילוח'

לא מחנכים בפוליטיקה
הישמרו ממנהלים שרירותיים
לצאת מהקווים: בשׂורה לתחבורה ביישובים הקטנים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *