התמכרנו לשקט ושילמנו ביוקר

Getting your Trinity Audio player ready...

כדי למנוע מתרחיש הבלהות של טבח שמחת תורה לחזור על עצמו בצפון, ישראל חייבת לתקוף ראשונה. אסור שהיחסים החשובים עם ארה"ב ישפיעו על תזמון מתקפת המנע

הטבח בשמחת תורה ומלחמת "חרבות ברזל" מחייבים אותנו לשידוד מערכות. קונספציות, פרדיגמות ומיתוסים ראויים להישלח אחר כבוד לפח האשפה של ההיסטוריה. יהיה עלינו לגבש פרדיגמות חדשות. ולעיתים יהיה עלינו להפיח חיים חדשים בפרדיגמות שנשכחו, הושכחו או התנוונו.

קונספציית "יהיה טוב", כפי שאני מגדיר אותה על פי שירו של יהונתן גפן ­— "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב", קרסה. עזה, מסתבר, לא הפכה לסינגפור כשנסוגונו ממנה. הקונספציה שעל פיה בעידן הטילים אין משמעות לשטח, פשטה אף היא את הרגל. הרי ברור שאם כביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל, ורוחבה של המדינה יהיה כמחצית המרחק מגבול עזה לאופקים, גוש דן יהיה עוטף עזה, ובטבח דומה, מרחץ הדמים יהיה כפול ומכופל.  הקונספציה של "צבא מקצועי", המתאימה למדינה אירופית מוקפת ידידים, לא רלוונטית לישראל – מדינה קטנה מוקפת אויבים. מודל צבא העם, המבוסס בעיקרו על המילואים, הוא המתאים לנו. יש להגדיל מאוד את צבא היבשה ואת כוחות המילואים. יש להוציא מן הנפטלין, לרענן ולהעצים יותר מאי פעם את תפיסת ההגנה המרחבית, שבה יישובי הספר מאורגנים כיחידה צבאית המגינה על היישוב, האזור וגבול המדינה, ובולמת את פלישת האויב עד הגעת המסה הגדולה של מתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האויב.

באשר לתפיסת "כוחנו באחדותנו" התברר שזו אינה סיסמה, אלא אמת חיינו. אחדות האומה היא אחריות עליונה של כל ממשלה. יש לקוות שכל ממשלה בעתיד תבין זאת, ולא תחשוב שהיא יכולה לחולל מהפכות רדיקליות ללא הסכמה לאומית רחבה.

יש לקוות גם שכל מי שינהלו מאבקים פוליטיים נגד ממשלות יבינו את אחריותם לשמור על הלכידות הלאומית ומעל הכול – להתייחס אל ביטחון המדינה כאל קודש הקודשים, להשאיר מחוץ לכל מחלוקת פוליטית את צה"ל, את השירות בצה"ל, את השירות במילואים ואת ההתנדבות במילואים, את כשירות צה"ל. אלה שהודיעו על הפסקת ההתנדבות או איימו בכך, היו מהראשונים שזינקו אל תוך התופת כשהותקפנו, ויש להצדיע להם על כך. אין לי ספק שאיש מהם לא היה מעלה על דעתו לאיים בהפסקת התנדבות אילו שיער את הצפוי לנו. כאומה במלחמה, וכזו אנו מיום קום המדינה, אין לנו לוקסוס לצעדים כאלה.

יש קונספציה נוספת שקרסה, ובה אתמקד כעת, שכן היא חשובה ביותר לעתידנו: קונספציית "שקט ייענה בשקט".

 

כרוניקה של התמכרות

הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל התמכרה לשקט, גם כשהשקט היה מדומה. למעשה, ראיית השקט כמטרת-על סירסה את ישראל והפכה אותה לדפנסיבית ופסיבית. מי שמזוהה יותר מכול עם הגישה הזאת הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו מתהדר במיעוט ההרוגים, יחסית, בשנות כהונתו. הוא גאה בכך שאינו נוטה להרפתקאות צבאיות ולסיכון חייהם של חיילי צה"ל. ואכן, נתניהו היה זהיר ביותר בהפעלת הכוח לאורך השנים. הוא הקרין פחד ממלחמה, פחד מהרוגים ישראלים, פחד מהתמונות המצמררות של ארונות עטופים בדגלי הלאום.

אינני אומר זאת רק לגנותו. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שליבו גס בחייהם של חיילי צה"ל. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שש אלי קרב. אבל כאשר הפחד ממלחמה נהפך לפַחַד משתֵק, ביטחון ישראל נפגע. הרוח הזאת חלחלה כלפי מטה, גם לדרג הצבאי.

משמעות ההתמכרות לשקט היא הסתפקות בתגובה על פגיעת האויב. כך, כל היוזמה נמצאת בידי האויב. כך, האויב יכול להתעצם באין מפריע. כך האויב יכול גם לקבוע את גובה הלהבות. כך הוא יכול לבחור את העיתוי של כל עימות, על פי נוחותו. וכאשר האויב הוא ארגון טרור ברברי, ששיקוליו שונים כל כך מצורת החשיבה שלנו, הסכנה חמורה שבעתיים.

כאשר מכורים לשקט, מבליגים במשך שלוש שנים וחצי על הצתת שדות הנגב ומכילים את טרור ההצתות. כאשר מכורים לשקט, משמנים את חמאס במזוודות של כסף קטרי, שאינו אלא פרוטקשן. כאשר מכורים לשקט, כל מבצע מופסק בלי השלמת המלאכה ובלי לפרק את חמאס מיכולותיו הצבאיות. ברגע שהאויב מוכן להפסיק את האש – מופסקת האש. מתי האויב מוכן להפסיק את האש? כאשר הוא מרגיש שידו על התחתונה. במבצע צוק איתן היו 12 הפסקות אש. בכל פעם שמישהו הציע הפסקת אש, ישראל קפצה והסכימה מייד, חמאס הפר אותה והלחימה נמשכה.

כאשר מכורים לשקט, ונאלצים לצאת לפעולה נגד הג'יהאד האסלאמי, מעניקים חסינות לחמאס, מה שמאפשר לו להמשיך בצבירת הכוח וההכנות לטבח שמחת תורה, בלי לשלם מחיר. כאשר מכורים לשקט, מתמכרים להגנה ולהתבצרות. מתמכרים לגדרות, לחומות, לממ"דים ולכיפות ברזל. במקום שכיפת ברזל תאפשר לנו לתקוף בכל העוצמה כאשר העורף מוגן יחסית, היא הפכה תחליף למתקפה, והיא מאפשרת לנו "להכיל" את הפשע המתמשך נגד האנושות, של ירי רקטות מכוון נגד אוכלוסיה אזרחית.

המדיניות הזאת אפשרה לחמאס להפוך מכנופיית טרור לצבא טרור ברברי מפלצתי, שהנחית עלינו מכה נוראה וחולל טבח המוני ואכזרי חסר תקדים.

 

לעולם לא עוד, הלכה למעשה

ובשעה שחמאס התעצם ברצועת עזה, חיזבאללה התעצם ביתר שאת בלבנון. ההתמכרות לשקט הגיעה לשיאה בגבול הלבנון לפני כחצי שנה, כאשר חיזבאללה הקים מאחז בתוך מדינת ישראל, על אדמתה הריבונית, וישראל פחדה לסלק אותו.

ירי על מאהל כזה כדי לסלקו משטחנו לא צריך להגיע אפילו לרמת מ"פ. כאשר סיור רואה כוח של מחבלים בשטחנו, עליו להשמיד אותו. אך זיהוי המאחז עלה לאורך כל שדרת הפיקוד, כאשר כל דרג מפחד לקבל החלטה ומגלגל את המידע כלפי מעלה עד שהוא מגיע לדרג המדיני, דרג של שיתוק-על-מלא. והממשלה מכילה את הפלישה הזאת ומבליגה עליה ומאפשרת למאחז להישאר במקומו לאורך חצי שנה.

אחר כך סיפרו לנו שחיזבאללה מורתע. חיזבאללה מורתע? אנחנו מורתעים מחיזבאללה. איזו מדינה בעולם משלימה עם התנקשות כזאת בריבונותה? ובוודאי כאשר המתנקש הוא ארגון טרור. החולשה הזאת, לאורך שנים רבות כל כך, בדרום ובצפון, היא שהמיטה עלינו את אסון שמחת תורה.

הלקח ממתקפת שמחת תורה הוא: לעולם לא עוד. המשמעות האופרטיבית של הלקח הזה היא מתקפת-נגד-מקדימה נגד חיזבאללה. מה החלופות העומדות בפנינו מול חיזבאללה?

חלופה אחת היא מתקפת פתע של חיזבאללה, שעלולה להיות חמורה הרבה יותר ממתקפת חמאס בשמחת תורה. עלינו להתייחס לחלופה הזאת כחלופה ודאית, אם יישמר כוחו של חיזבאללה.

החלופה השנייה היא מתקפה ישראלית עתידית, אי פעם בעתיד, בתקווה שחיזבאללה לא יקדים אותנו. משמעות הדבר היא המשך התעצמות חיזבאללה. ככל שנאחר, נמצא מולנו אויב חזק יותר, שינחיל לנו אבדות כבדות יותר.

החלופה השלישית היא מתקפה ישראלית כעת, בתנופת המלחמה הנוכחית. צה"ל מגויס ודרוך. אנו בתנופה של מתקפה. מוראות הטבח בנגב המערבי עדין טריים ומעניקים לישראל לגיטימיות בינלאומית.

הצידוק למתקפת מנע יזומה הוא מניעת הפתעה הרת אסון כפי שחווינו בדרום. למתקפה עכשיו יש צידוק מדיני נוסף: לא אנו ירינו את הירייה הראשונה. חיזבאללה יורה לאורך כל השבוע, כך שמתקפה ישראלית עכשיו אינה מכת הפתיחה.

על פי הפרסומים בתקשורת, ארה"ב לוחצת על ישראל לא לתקוף ראשונה בלבנון. התמיכה האמריקנית בישראל, המורלית, המדינית והביטחונית, לא תסולא בפז. זהו נכס שדרוש לנו לאורך המלחמה, ואל לנו לשחוק אותו. לכן, נכון שישראל תהיה קשובה לבקשות ולציפיות של ארה"ב, ולעתים גם להסכים עם דברים שאינם רצויים בעינינו, כמו מסדרון הומניטרי. אבל בכל מקרה, עלינו לשמור על העצמאות בקבלת ההחלטות הנכונות לביטחון ישראל. החלטה האם ומתי תתקוף ישראל את חיזבאללה היא החלטה ישראלית בלבד. אני מקווה שהדיווחים הללו הם דיסאינפורמציה שנועדה להרדים את האויב.

לצד היתרונות במתקפת-נגד-מקדימה במהלך המלחמה הנוכחית, יש לכך גם חיסרון משמעותי – העדר אפקט הפתעה. החיזבאללה ערוך ודרוך ובכוננות גבוהה. לכן, אולי עדיפה חלופה רביעית, של מתקפה ישראלית לא במהלך המלחמה, אך בתקופה הקרובה.

ההתמכרות לשקט נושאת פירות לטווח קצר, אך הרת אסון בטווח הרחוק. חובתה של ישראל להבטיח שמה שקרה לנו בשמחת תורה לא יקרה עוד לעולם. הדרך לכך היא מתקפת-נגד-מקדימה להשמדת חיזבאללה.

 

הזכות המוסרית

אסיים בציטוטים של יגאל אלון, שבעיניי הוא גדול האסטרטגים המדיניים והביטחוניים של ישראל. דברים שכתב לפני עשרות שנים, אקטואליים היום אפילו יותר מהשעה שבה נכתבו.

בספרו 'מסך של חול' (1959) כתב אלון: "מרבית הסיכויים שמורים בשיטת התקפת-הנגד-המקדימה. יוזמה מקדימה פירושה: נקיטת יוזמה מבצעית ישראלית נגד ריכוזי כוחותיו של האויב, ותפיסת יעדים בעלי חיוניות ביטחונית על אדמתו של האויב, שעה שהוא נערך להתקפה על ישראל ובטרם יספיק לפתוח בהתקפתו למעשה".

במסה שכתב ב-1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הבהיר אלון שגם לאחר הרחבת גבולותיה של ישראל, הזכות למתקפת-נגד-מקדימה בעינה עומדת. "שומה על ישראל להוסיף ולקיים בידה את הזכות המוסרית והכושר המבצעי לערוך מתקפת-נגד-מקדימה אל מול מתקפה ממשמשת ובאה. הכוח להקדים את האויב נעשה חיוני יותר ויותר, ככל שגדלה והולכת הסכנה שהאויב יפעיל אמצעי לחימה מהירים ומוחצניים נגד מטרות ישראליות פגיעות".

 

 

אורי הייטנר הוא חבר קיבוץ אורטל. חקלאי, פובליציסט, מחנך והיסטוריון. מחבר הספרים "יהודה הראל: ביוגרפיה" ו"אל נאחר רגע נכסף: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967–1969".

image credit: rolffimages

עוד ב'השילוח'

פתרון הדירקטוריון: מבנה חדש לממשלה
סוציאליזם יהודי: ניתוח שלאחר המוות
ההסכם ממחיש את הצורך במנהיגות אמריקנית במזרח התיכון

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *