כל החוקים נשמעים לו / עדי וולפסון וורד טוהר

כל החוקים נשמעים לו

מדע ומיתוס בשירת דן פגיס

עדי וולפסון, ורד טוהר

פרדס, 2023 | 141 עמ'

שיר קצר בפרוזה של דן פגיס, מן השירים הנידונים בספר שלפנינו, מזכיר את המשל הידוע על העיוורים הממששים פיל – אך מזַמן בסופו הפתעה פגיסית אופיינית. הנה הוא: "אַרְבָּעָה שׂוֹחֲחוּ עַל הָאֹרֶן. אֶחָד הִגְדִּיר אוֹתוֹ לְפִי הַסּוּג, הַמִּין וְהַזַּן. אֶחָד עָמַד עַל מִגְרְעוֹתָיו בְּתַעֲשִׂיַּת הַקְּרָשִׁים. אֶחָד צִטֵּט שִׁירִים עַל אֳרָנִים בְּכָל מִינֵי שָׂפוֹת. אֶחָד הִכָּה שֹׁרֶשׁ, הוֹשִׁיט עֲנָפִים וְרִשְׁרֵשׁ".

לו היה אורן זה, או פיל זה, מסמל כאן את שירי דן פגיס – והוא לא – אפשר היה להמשיך ולומר שהפרופסורים (והמשוררים) עדי וולפסון, איש מדעי הטבע, וורד טוהר, חוקרת ספרות, אשר בספר זה משוחחים על שירי פגיס כל אחד מהזווית הדיסציפלינרית שלו, הם הדמויות הראשונה והשלישית בשיר. האחד, בעל הנטייה המדעית, מסביר את הרקע העובדתי לתופעות הפיזיקליות, הכימיות והביולוגיות המוזכרות תדיר בשירים, בוחן איך קושרים השירים בין התופעות והיכן הם סוטים מהעובדות במתכוון, ומשער מדוע. השנייה, יותר אפילו ממה שהיא משתמשת בכלי הפרשנות הספרותיים הקלאסיים לשירה, פונה אל האינטר-טקסטואליות, אל "שירים בכל מיני שפות": אל טקסטים מוכרים בתרבות העולמית או היהודית, טקסטים במובן הרחב של המילה, ובפרט מיתוסים וארכיטיפים, שהשיר הנבחן של פגיס מושתת עליהם לכאורה. הפרשנות שלה חותרת להבנת השיר על פי השיחה שהוא מנהל עם טקסטים ומיתוסים אלה.

יצירתו של דן פגיס היא מקרה מובהק המצדיק כפל-קריאות כזה. יפה מסבירים זאת המחברים בהקדמה. שירתו של פגיס (1929, בוקובינה – 1986, ישראל) לא רק רוויה במושגים ממדעי הטבע, אלא גם מציגה עצמה תדיר בכותרות כמו "חקירה" ובעוד אמצעים המבטאים מתודה מדעית; והיא מרבה לרמוז לעולמות מיצירות אחרות, מתשתיות-תרבות וממיתוסים – הדוגמה המפורסמת ואף השכיחה אצלו היא קין והבל – בדרך כלל כדי להפוך אותם על פניהם. "אצל פגיס המדע בא כדי לסתור את גדולתם של הישגי המערב, כדי ללעוג להם וכדי להשתמש בהם בתור עדויות למשפט המוסרי הגדול שבין אדם לאדם", הם כותבים. "באמצעות המדע, הכרוך בסיבתיות, הוא מתאר את האבסורד של שבירתה".

עוד הם מזכירים שם את נטייתו לבנות את שיריו מתמונות 'מדעיות' ברורות לכאורה, שהקשר ביניהן והמשמעות שלהן מטושטשים ביותר, ואף מטעויות מכוונות. המדע עצמו, הם ממשיכים ומראים, הופך בשירת פגיס ל"מיתוס" שמטרתו לפענח את המורכבות האנושית, האי-רציונלית תדיר. המדע והמיתוס (או הארכיטיפ: שוב, גם לאלה המכירים רק שיר אחד של פגיס, זכורים קין והבל, אדם וחוה) משמשים אפוא אצל פגיס לא בערבוביה אלא בתרכובת ממש; והמחברים מוסיפים ומעמיקים בכך, למרבה העניין.

לכן, אין זה מובן מאליו שהספר מפולח לאורכו לשתי הממלכות, הקריאה במשקפי המדע והקריאה במשקפי המיתוס. חזקה על השתיים, על פי מה שהזכרנו אך זה עתה, שיבססו זו את זו. שנים-עשר שירים של פגיס נבחנים בספר – אולי כהצדעה לאחד מהם, בעל שנים-עשר פרקים קצרים בפני עצמו, העסוק במיוחד בנושא ריבוי הפנים של אובייקט מסוים, וכותרתו "שנים-עשר פנים של אזמרגד". על כל שיר מוגשת פרשנות בת עמודים ספורים של איש המדע וולפסון, ואז של אשת הספרות והמיתוס טוהר. נראה שבחוכמה עשו שני המחברים, מחזיקי שתי העדשות הללו, שלא ניסו לשוחח ביניהם מעל דפי הספר, ולהגיע יחד לאיזו סינתזה, אלא הסתפקו כל אחד בהצגת דבריו. הקריאה ה'מדעית' מופיעה תמיד ראשונה, שיובן על מה מדובר עובדתית, ואז באה הקריאה החופשית יותר של ההיזקקות למיתוסים.

מעבר לעניין שיש בקריאת יצירה חידתית, מורכבת, אירונית ומתעתעת (וכמעט שיר של דן פגיס הוא כזה) בעזרת מומחים לשני תחומים שונים, מעניינת במיוחד ההשוואה דווקא בין שתי העדשות הללו. שכן המפגש הכפול, שוב ושוב, תריסר פעמים, עם הסתכלות של מדעי הטבע לעומת הסתכלות של מדעי הרוח האיכותניים, ממחיש את ההבדל בין שני עולמות-המחקר הללו גם בעולם האקדמי הרגיל, לא רק בנסיבות הייחודיות הנוכחיות של קריאת שירה. איש המדע כפות לעובדות גם בקוראו שירה. אשת המיתוס מפליגה לפעמים על כנפי ההשערה.

דוגמה קיצונית היא הפרשנויות לשיר הנזכר, "שנים-עשר פנים של אזמרגד". וולפסון בוחן היכן נצמד השיר אל הפיזיקה והכימיה של האזמרגד, הלוא הוא הבָּרֶקת, ומתי הוא מבלבל ביודעין את תכונותיו עם אלו של יהלום, למשל. זאת, כדרכו, תוך הרעפת שפע מידע בסיסי על הכימיה של אבני החן ועוד. לאור זאת הוא גם מפליג מעט במסקנות על מבנה השיר ומשמעותו של מבנה זה. טוהר, אשת הספרות והמיתוס, מציגה מידע מעניין לא פחות על מוטיב המופיע בשיר: נירון קיסר, שעל פי מה שהוא כנראה תערובת של קצת עובדה והרבה שמועה ואגדה הצית את רומא וניגן לנוכח הלהבות. אך לגבי המוטיב העיקרי, האזמרגד, טוהר נדרשת ארוכות אל 'הקוסם מארץ עוץ' בגלל עיר האזמרגד (והמשקפיים הירוקים) המופיעה בו, וגוזרת ממנו את המשמעות הפסיכולוגית העיקרית של השיר כולו. זאת, אף על פי שמעבר לאזמרגדיות ולצבע הירוק, הזיקה של השיר ליצירה האמריקנית הקלאסית נעדרת סימנים של ממש בטקסט.

ברוב המקרים, ההיזקקות למיתוסים ולטקסטים החיצוניים משכנעת למדי. אך גם כאשר היא נראית ספקולטיבית, עדיין היא תורמת להארת השיר ופשרו באור נוסף – או לכל הפחות להרחבת הדעת.