אל תתנו לַסתמִי למות

התפשטותה של העברית הרב-מגדרית העילגת מאיימת לבטל את צורת הסתמי – הפתרון הטבעי והאלגנטי להטיות מגדריות בשפה

החלופה הרב-מגדרית מבקשת לחלֵץ את השפה העברית מביטוי תלוי מגדר. חלופה זו מוכרת לך בוודאי באחת מצורותיה הרבות. מסתבר שנתקלת בעבר בלוכסן (מישהו/י; תלמיד/ה) ואולי אף נחשפת לגרסאותיה העדכניות – הנקודה (מישהו.י; תלמיד.ה; כולם.ן; תלמידים.ות) או ההֶלחם (כולםן; תלמידיםות; תלמידותים) – המבטאות רצף מגדרי א-בינארי (לא בן/בת אלא בןת) ובכך מנכיחות את הזהות הקווירית. ייתכן אף שחלפת על פני שלט הכתוב בגופן הרב-מגדרי (), שבו כל סיומת כוללת את קשת האפשרויות המגדריות. נראה שהחלופה הרב-מגדרית – על כל צורותיה וגווניה – נוכחת כיום בחיינו יותר מתמיד.

החלופה הרב-מגדרית לא הגיחה לחיינו יש מאין. היא משקפת אי-נחת הולכת וגוברת כלפי תפיסות תרבותיות של מגדר. בעיני חלקים הולכים וגדלים בחברה, החלוקה הלשונית המגדרית מנציחה אי-שוויון היסטורי כלפי נשים ואף מדירה מהחברה את מי שאינם מתאימים לשבּלונות המגדריות שעוצבו לדמות הגבר והאישה.

גם אנו שותפים לאי-נחת זה. אי אפשר להתחמק מדיון מעמיק, מורכב ורציני על אודות יחסי המגדר בתרבות. לדעתנו, יש להמשיך ולפעול לטובת שוויון בין נשים לגברים ולגלות רגישות למעמדם של מי שאינם מזדהים עם הבינאריות הגברית-נשית. אולם בדיוק מסיבות אלו אנו מתנגדים לעברית הרב-מגדרית לצורותיה ולסוגיה. כפי שנראה מייד, העברית הרב-מגדרית מכילה מלכוד נסתר. השימוש בה כובש את מרחב השיח ואינו מאפשר להשתמש בצורת הסתמי. בכך הוא מוביל למותה של צורה זו ולחוסר אונים בקרב דוברי השפה.

אין בעיה ואין פתרון

העברית נחשבת שפה בעלת "מטען מגדרי" רב (בשמות עצם, תארים ופעלים). ניתן לראות זאת באופן ברור כאשר משווים אותה לשפות דוגמת השפה האנגלית. נביט למשל בניסיון לתרגם את ההיגדים הבאים: (1) התלמידים לומדים; (2) התלמידות לומדות; (3) התלמידים.ות לומדים.ות. באנגלית, תרגומם של שלושת המשפטים זהה לחלוטין: The students learn.

אולם, לדוברי העברית, הרעיון של ביטוי ניטרלי שאינו תלוי מגדר איננו רעיון זר; ביטוי כזה מצוי כבר בשפה בצורת הסתמי. בשפה העברית, במקרים מסוימים, צורת הסתמי זהה לשימוש בלשון נקבה (למשל כשסופרים 1, 2, 3 משמשים במילה "שלוש" ולא "שלושה"), אולם ברוב המקרים צורת הסתמי זהה לשימוש בלשון זכר. לדוגמה, מורה השואל "מי יודע את התשובה?" ומשתמש בצורת הסתמי – פונה לתלמידות ולתלמידים כאחד. ההוכחה לכך היא שאם תלמידה תרים את ידה ותאמר "אני", הדבר לא יתקבל בצורה מוזרה. לכאורה נראה כי הבעיה שהובילה ליצירת החלופה הרב-מגדרית לא הייתה קיימת מתחילה.

אולם לדעת תומכי החלופה הרב-מגדרית, השימוש בצורת הסתמי איננו פותר את האפליה המגדרית בשפה ואדרבה מנציח אותה. ראשית, הבחירה להשתמש ברוב המקרים בלשון זכר מדירה נשים מהמרחב הלשוני. שנית, צורת הסתמי נותרת במרחב הבינארי, כלומר איננה מספקת צורה ייחודית "שלישית" אלא משתמשת בלשון זכר או נקבה לצורך מבע רב-מגדרי. לאור התנגדויות מעין אלו ניתן להניח שהחלופה הרב-מגדרית, המטפלת בבעיות אלו, תספק פתרון טוב מצורת הסתמי. האם זהו אכן המצב?

מבחינה צורנית, החלופה הרב-מגדרית אינה יוצרת שוויון. דפוסי הקראה שונים של הגופן מנכיחים את הבינאריות המגדרית ולעיתים אף מחייבים העדפה של מגדר אחד על פני השני. לדוגמה, אם נבקש מאדם לקרוא את המילה "מקסימים.ות" (או כל מקבילה רב-מגדרית), הוא יוכל לבחור בדרכים הבאות: מקסימים; מקסימות; מקסימים ומקסימות; מקסימות ומקסימים; מקסימימות; מקסימותים. בכל אחת מהאפשרויות נדרש האדם לתעדף את אחד המגדרים ולהעניק לו קדימות כרונולוגית; כלומר עליו לבחור מה בא תחילה: מקסימים או מקסימות; סיומת "ות" או סיומת "ים". מכל מקום, האפשרויות העומדות לפניו עודן תלויות במגדר בינארי, גבר או אישה, ומבטאות אותו.

אולם בעיה זו איננה צורנית בלבד; היא טומנת בחובּה עניין מהותי. אף אילו תומצא צורה חדשה – קליטה, פופולרית ומוסכמת על הכול – המורכבת מסיומת אחרת, חוץ-בינארית, שאיננה מהדהדת או מצטטת סיומות בינאריות קיימות, למשל "מקסימאג" (כמובן מוטב צורה קליטה יותר, בסיוע רעיונאים כישרוניים מאיתנו), עדיין נסביר אותה באמצעות נקודות ייחוס מגדריות. הסבר שכזה ינוסח בערך כך: "אז… מה זה מקסימאג?"; תשובה – "מקסימאג זה לא מקסימים ולא מקסימות, זו צורה שלישית" ו/או "מקסימאג זה גם מקסימים וגם מקסימות, כשהקשר בין מקסימים ומקסימות הוא רצף, ואת אותו רצף בא מקסימאג לסמן". כלומר בעבור דוברי העברית כיום, ההסבר למשמעות הצורה השלישית עובר בהכרח דרך השפה הקיימת, דהיינו נקודות ייחוס מגדריות בינאריות. המגדר נתון בשפה ואין לכאורה צורה חוץ-מגדרית.

החלופה הרב-מגדרית ניסתה לעקוף את השימוש הנפוץ בשפה ולהימנע ממגדר, אך למרות ניסיונה לצעוד בדרך עקיפה נראה כי היעד נותר בעינו והלכה למעשה דבר לא השתנה. עם זאת, החלופה הרב-מגדרית גובה מדוברי העברית מחיר של סרבול, בלבול ואף מבוכה – בדיבור וכתיבה (כיצד ראוי לכתוב ולדבר?), בקריאה (מה אני רואה?) ובהקראה בקול (האם כך יש לקרוא את המילה הזו?). אם החלופה הרב-מגדרית גובה מחיר אך לא פותרת בתמורה את הבעיה, נשאלת השאלה: מדוע לאמץ אותה?

מדוע בוחרים בעברית רב-מגדרית אם זה לא עובד?

התשובה לשאלה זו אינה חד-משמעית, וקיימים מניעים מגוונים לבחירה בחלופה הרב-מגדרית. נדון בשלושה מניעים עיקריים: אקטיביזם, איתות וחוסר אונים.

מניע אחד המביא לבחור בעברית הרב-מגדרית הוא אקטיביזם. נקודת המוצא של החשיבה האקטיביסטית היא אנושית וטבעי להזדהות עימה: יש אי-צדק בעולם ויש לפעול כדי לשנותו! חוסר הצדק במרחב המגדרי קיים – למשל ישנן עוולות שנעשות על רקע אפליה מגדרית – ולכן חובתנו המוסרית היא לעשות מעשה. במקרה שלנו, המעשה הוא אימוץ החלופה הרב-מגדרית בשפה. מסקנה זו מבוססת על כך שהשפה משפיעה על תפיסתנו וכך גם על המציאות; אם נדבר אחרת, נחשוב אחרת – ומחשבה יוצרת מציאות.

למרבה הפלא, חוסר הצלחתה של החלופה הרב-מגדרית לפתור את הבעיה (כפי שהראינו לעיל) אינו משנה באופן עקרוני את תמיכת האקטיביסטים בחלופה זו. גם אם החלופה הרב-מגדרית לא עובדת, ואפילו אם היא מזיקה, אין זו סיבה לדחות אותה. משעה שהשפה המגדרית הפכה לאויב, מוטב להחליף אותה, גם אם החלופה בינונית, בעייתית או שכל עניינה הוא ליצור פרובוקציה.[1] אם כאמור השפה משפיעה על התפיסה, ומחשבה יוצרת מציאות – אזי עדיף אפילו לשתוק מאשר לדבר באופן שיפגע במציאות וישמר אותה כדכּאנית.

אולם רבים מהתומכים בחלופה הרב-מגדרית אינם עושים זאת מתוך אקטיביזם אלא בתור איתות. החלופה הרב-מגדרית מקושרת למאפיינים מגוונים ויכולה לאותת על היותם של הדוברים רגישים ואכפתיים, משכילים, שמאלנים, צעירים או מעודכנים מבחינה אופנתית, ואולי הכי חשוב – נאורים, כאלה שנמצאים בצד הנכון של ההיסטוריה. השימוש בחלופה הרב-מגדרית הוא "איתות משתלם"; עלותו אפסית והשימוש בו איננו מצריך למידה רבת שנים או כישרון מיוחד (או אפילו עברית ברמה גבוהה). כל שצריך הוא לאמץ כמה ביטויים וכהרף עין ניתן לאותת על ההשתייכות לקבוצה המיוחלת. כמו האקטיביזם, גם האפקטיביות של האיתות איננה תלויה בהצלחת החלופה הרב-מגדרית (בהשגת מטרותיה).

בשלב זה, ייתכן שאתם חושבים כי ההתייחסות לתומכי החלופה הרב-מגדרית אינה הוגנת; לא כל המשתמשים בחלופה הרב-מגדרית עושים זאת מתוך אקטיביזם או איתות. אם גם אתם חשבתם כך, מרבית הסיכויים שאם השתמשתם בעברית הרב-מגדרית – עשיתם זאת משום שאתם שייכים לסוג השלישי, שבו נדון מייד.

משנים את מרחב הבחירה

"אף אחד לא מכריח אותך להשתמש בחלופה הרב-מגדרית ומי שלא טוב לו – מוזמן להשתמש בצורת הסתמי". ציטוט מסוג זה מופיע – בגרסה כזו או אחרת – כמעט בכל דיון על אודות החלופה הרב-מגדרית. לטיעונים ממין זה נבקש לקרוא "טיעוני הגדלת מרחב הבחירה". בהתאם לשמם, ייראה המבנה של טיעונים אלה כך: (א) בהינתן החלופה הרב-מגדרית, דוברי השפה יכולים לבחור אם להשתמש בה או לדחותה;   (ב) מצב שבו מצויות יותר ברירות הוא לעולם טוב יותר ממצב שבו פחות ברירות, משום שהללו מאפשרות חופש ביטוי רב יותר לדוברי השפה; (ג) לכן אין כל טעם להתנגד לחלופה הרב-מגדרית.

אף שבמבט ראשון טיעוני הגדלת מרחב הבחירה נראים משכנעים, בחינה מדוקדקת יותר מראה שההנחות העומדות בבסיסם – הן לגבי בחירות אנושיות, הן לגבי דרכי פעולתה של השפה – בעייתיות. הוספת חלופה לא רק מגדילה את מרחב הבחירה אלא גם משנה אותו. כלומר הבחירה באפשרויות הישנות משתנה מכיוון שעתה משמעות הבחירה בהן היא דחיית החלופה החדשה. תדגים זאת החוויה של קערת פיצוחים מפתה המונחת לפני אורח השואף לשמור על המשקל. בחירתו להימנע מהאכילה היא מעשה פעיל ואפילו קשה, מה שאין כן כשהקערה, קרי החלופה, אינה מונחת לפניו.[2] כך גם החלופה הרב-מגדרית: מרגע שהועמדה, היא איננה מגדילה את מרחב הבחירה אלא משנה אותו. אולם בניגוד לקערת הפיצוחים, הצבת החלופה הרב-מגדרית אינה מוסיפה פיתוי אלא אשמה. הסיבה לכך היא האופי ההקשרי של השפה.

הגישה ההקשרית לשפה, אם להסתכן בפשטנות, מצביעה על כך שמשמעותה של מילה מושפעת באופן מהותי מהקֶשר של המילה למילים אחרות בשפה ומיחסה אליהן. לדוגמה, המשפט "איבדתי את העכבר שלי" מקבל פרשנות שונה לחלוטין אם הוא נאמר לאחר המשפט "נכנסתי למשרד והתיישבתי ליד המחשב" או לאחר המשפט "הגעתי הבוקר לפינת הליטוף". בדומה לכך, גם המשמעות של צורת הסתמי מושפעת מהדרך שבה דוברים בשפה משתמשים בה. כפי שנאמר, ניתן להשתמש בכינוי הגוף "הוא" הן במשמעותו כגוף שלישי זכר, הן במשמעותו ככינוי סתמי הפונה לכל מגדר ולכל אדם באשר הוא – והאופן וההקשר שבהם דוברי השפה משתמשים בה הם אשר קובעים את משמעות הכינוי "הוא".

לאור הדברים הללו יש להבחין כיצד הוספת החלופה הרב-מגדרית משנה את מרחב הבחירה של דוברי השפה הן בהקשר השיחה הבודדת, הן בהקשרה הרחב. בהקשר של שיחה בודדת, עד להופעת החלופה הרב-מגדרית יכלו דוברי השפה לבחור בשימוש בגוף הסתמי. לאחר החשיפה לחלופה הרב-מגדרית, אפשרות זו נמצאת בסכנת ביטול. מעתה כינוי הגוף "הוא" ייבחן תמיד לנוכח העברית הרב-מגדרית. הקשר זה מבליט את המשמעות המגדרית הגברית של כינוי הגוף ופוגע במשמעותו ככינוי סתמי. לדוגמה, אם מאן-דהו פונה לקבוצה מעורבת מבחינה מגדרית כ"חברים יקרים" ניתן להבין שמדובר בפנייה לכל חברי הקבוצה. אולם אם צמד המילים "חברים יקרים" מופיע לאחר חשיפה למשפט "חברים.ות מקסימים.ות", ההקשר הרב-מגדרי יגרום לשומעים להבין את הפנייה הסתמית כפונה לגברים בלבד. בהקשר הרחב, אם כל דוברי השפה יאמצו את החלופה הרב-מגדרית, הדבר יגרום למות הצורה הסתמית – וישאיר את דוברי השפה בזירת קרב מבלבלת שנראה שאין דרך לעזוב אותה כמנצחים.

ניתוח זה מביא אותנו להצביע על סיבה שלישית לבחירה בחלופה הרב-מגדרית: חוסר אונים. חוסר אונים זה מתבטא בתחושה כי אף שהחלופה הרב-מגדרית אינה פתרון הולם, עדיין קיימת בעיה בצורה הסתמית שחייבים לנסות לפתור. אם הצורה הסתמית היא בעיה, מוטב לבחור בחלופה הרב-מגדרית כפתרון גם אם הוא איננו מושלם. בעינינו, בחירה בחלופה הרב-מגדרית מסיבות אלו היא טרגדיה שמזינה את עצמה. הסיבה לכך, כאמור, היא שחשיפה לחלופה הרב-מגדרית מנטרלת את הסתמיות של צורת הסתמי (כאשר בצורתו הוא זהה לצורת הזכר) ולכן הופכת את השימוש בה לבעיה. האלטרנטיבה הרב-מגדרית יוצרת את הבעיה ולא חושפת אותה.

מלבד זאת, שינוי מרחב הבחירה יוצר שסע בין דוברי השפה במרחב הישן, נטול החלופה הרב-מגדרית, לבין דובריה במרחב החדש. שסע זה, ככל שיעמיק, יגרום לחוסר יכולת להבין זה את זה. חוסר ההבנה עלול להוביל לכך שאל הנוכחים במרחב הבחירה הישן יופנו אצבעות מאשימות שלא בצדק. דוברי השפה שלא נחשפו במידה רבה לחלופה הרב-מגדרית ימשיכו להשתמש בצורה הסתמית, בעוד בני שיחם הנמצאים במרחב הבחירה החדש יבינו את דבריהם בצורה הזכרית בלבד. לדוגמה, מורה הנמצא במרחב הבחירה הישן ומבקש מתנדב מכוון את דבריו לכלל התלמידים, אולם הוא עלול להפלות תלמידים שאינם מגדירים עצמם כגברים (למשל תלמידות) הנמצאות במרחב הבחירה החדש ומבינות את כוונתו לגברים בלבד – וזאת כאשר כל חטאו הוא דיבור בשפת האם שלו.

לחיזוק צורת הסתמי

החלופה הרב-מגדרית תובעת מחיר כבד. היא מסרבלת את השפה וכפי שהראינו איננה מצליחה להציע פתרון ניטרלי ושוויוני באמת. ייתכן שבעבור האקטיביסטים והמאותתים, המחיר משתלם. אולם המחיר הכבד ביותר שתובעת החלופה הרב-מגדרית טמון לדידנו בכיבוש ונטרול צורת הסתמי. הכיבוש האמור יוצר אוכלוסייה שלישית – חסרי האונים – ומאלץ אותה לבחור את אופן תשלום המחיר  ולא את עצם התשלום: השקעת מאמצים רבים בדיבור "שפה זרה"; הצטרפות לפרובוקציה לא רצויה; או התעקשות על צורת הסתמי גם כשזו מתפרשת כפנייה לגברים בלבד.

לאלו המסרבים למסור את ליטרת הבשר שתובעת החלופה הרב-מגדרית אנו מבקשים להציע אלטרנטיבה. נציע לחזור ולחזק את צורת הסתמי בשפה העברית; חיזוק בדמות הסבר על תפקודה ותפקידיה. הסבר שכזה יוצר הקשר שבו צורת הסתמי מצליחה לעמוד לנוכח החלופה הרב- מגדרית ומשיב לה את משמעותה המקורית. אנו קוראים לכם להצטרף אלינו כשגרירי צורת הסתמי וכדובריה, לדרוש בשלומה, לספר על אודותיה וללמד עליה – בתקווה שפעולות אלו יסייעו לדוברי העברית לעמוד למול חוסר האונים ולחזור לדבר בפשטות על נושאים חשובים שזקוקים לשיח כמו מגדר, שוויון, צדק וחופש.

מאור כהן ושחר מאיר-גינזבורג הם תלמידי תוכנית אמירים למצטיינים למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, וכן, בהתאמה, תלמיד תוכנית פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה) ועוזר הוראה ותלמידת המחלקה לפסיכולוגיה ועובדת בחברת ייעוץ.

תמונה ראשית: מיכל שומר, Cc-by-sa-3.0. באדיבות ויקימדיה.

[1] העברית הרב-מגדרית יוצרת פרובוקציה בכך שהיא מקשה על דוברי השפה העברית להתבטא, יוצרת סרבול ומותירה אותם מבולבלים ונבוכים. יש שיגידו שעצם הפרובוקציה יוצרת שינוי, הגם שמגדור השפה נותר בעינו. מכל מקום, בעיני האקטיביסטים שווה לשלם את מחיר הסרבול וההשתקה. ראו למשל את התייחסותה של מיכל שומר, יוצרת הגופן "עברית רב-מגדרית": "לא נראה לי שסרבול זה כל-כך טיעון חשוב לעומת שוויון ותחושת קבלה ושייכות בשפה" ("כתב רב מגדרי שפונה לשני המינים", כאן, 18.4.2021, https://www.kan.org.il/item/?itemid=104092).

[2] דוגמה דומה מופיעה אצל ריצ'רד ה' תיילר וקאס סאנסטיין, דחיפות קלות, מאנגלית: עפר קובר, תל-אביב: מטר, 2020, עמ' 53.