תחיית המילים / אלה פלורסהיים

כריכת הספר_תחיית המילים

תחיית המילים

תרבות היידיש במחנות העקורים

אלה פלורסהיים

מרכז זלמן שזר ויד ושם, 2020 | 330 עמ'

"בשעה שמעל לחורבות הערים והעיירות ההרוסות מתנופפים דגלי העמים החופשיים, הבה נשמע גם את קולו של עמנו. שתצלצל ברמה הלשון של אותם מיליונים שהזוועה ההיטלריסטית השליכה אל הנצח! שתישמע המילה היהודית בארצו של אויבנו הרצחני ביותר, שיחלוף קולנו על פני שדה ויער … שתשרוף שפתנו כמו ברזל מלובן את גופם".

כך, אבל ביידיש, כתב דוד רוזנטל בגיליון הראשון של העיתון בעריכתו "אונדזער שטימע", כלומר "קולנו", חודשיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה באירופה – במאמר שכותרתו "לשם מה עיתון יהודי" (וגם: עיתון יידי; ביידיש, "יידיש" פירושו גם "יהודי" וגם "לשון יידיש"). העיתון ראה אור במחנה ברגן בלזן בצפון-מערב גרמניה, שהפך למחנה עקורים. שלושה חודשים קודם להדפסת הגיליון הזה, עוד תפקד המקום כמחנה ריכוז נאצי.

במחנות-לשעבר, וגם בערים ובכפרים, באזורי הכיבוש של מעצמות המערב בשטח גרמניה המובסת, התרכזו אחרי המלחמה ניצולים; תחילה אלה שנמצאו שם בשנות השואה, אך עד מהרה עקורים רבים ממזרח אירופה ומרכזה. זו הייתה "שארית הפליטה". אנשים שאיבדו הכול, גם את משפחתם ומקומם, ונמצאו שם עד שיצליחו למצוא להם מקום קבע, בארץ ישראל הנעולה על בריח או במקומות אחרים.

באורח פלא ממש, בהתחשב במצבם האישי והנפשי המתבקש של שורדי הזוועות, נוצרה במהירות במחנות העקורים ובריכוזי שארית הפליטה תרבות פורחת, ובמרכזה עיתונים מודפסים שזכו לקהל קוראים אדיר, וקבוצות תיאטרון; ועיקרה בלשון היהודית המשותפת ליוצאי כל הארצות שם, לשון יידיש.

בדין בחרה אלה פלורסהיים להקדיש לעיתוני היידיש במחנות העקורים את מחקר הדוקטורט שלה, ואת ספרה שעיבדה על פיו. מקרה עיתונות המחנות הוא ייחודי מבחינה היסטורית ומבחינה ספרותית ומבחינת תולדות היידיש. אנו נמצאים בסמיכות מיידית של זמן וגם מקום לשואה; רבבות אנשים, 200 אלף בעת השיא, מרוכזים יחדיו, מצולקים בגוף ובנפש, חברה שכל-כולה ניצולים.

זהו אפוא מין מקרה-מעבדה. איזו תרבות תצמח בקרב חברה כזו, של שרידים אחד-מעיר ואחד-ממשפחה? אך מעניין לא פחות, וחשוב יותר: הייתה זו ההזדמנות לתיעוד מיידי של קורות הפליטים בגטאות ובמקומות המסתור, ביערות ובמחנות הריכוז וההשמדה. ולצד התיעוד – פורקן וריפוי. הפנייה אל הטקסט, אל הספרות, הייתה עוד לפני השואה דרך יהודית להתמודד עם רדיפות ופרעות, כפי שהראה דוד רוסקיס במחקריו הנסקרים בספר. היצירה היידית במחנות, מראה פלורסהיים, התחילה בעיקר כיצירה "מהבטן", לא בהכרח מעובדת או מסופרתת, לבבית ובלתי-אמצעית כלשון יידיש עצמה על פי הדימוי הרווח שלה – אך כשהבהילות שככה מעט, התפתחה והלכה ספרות יפה.

המפעל הטקסטואלי היידי קם במחנות במהירות – למרות מחסור חומרי, תחושת עראיות, וקשיים טכניים מתבקשים ולעיתים גם אקזוטיים. נייר חסר, מכונות סדר-דפוס חסרו, ותחילה הודפסו חלק מהעיתונים ביידיש באותיות לטיניות – עוד סוגיה מעניינת, שכן לחלק מהיהודים, שלא זכו להשכלה יהודית מובהקת, הדבר דווקא היה נוח. משהגיעה לבסוף לאזור מינכן, שם ישבו עקורים רבים, מכונת סדָר באותיות עבריות, היא התאימה לעברית ולא ליידיש; כלומר, ערמות האות ע היו רחוקות מלהספיק לצורכי השפה האחות.

אכן, אות ע היא תחילתה של "עברית" ולעיתים קרובות סמלה הגרפי, אך היא רווחת מאוד דווקא ביידיש, זו שאפילו אינה מבטאת אותה כגרונית-עמוקה – שכן היא משמשת בה לציון תנועת צירה וסגול. עניין יחסי עברית-יידיש חשוב הרבה מעבר לאנקדוטת המחסור ב-ע. יש לו כמובן השתמעות מעשית-פוליטית: האם פנינו לארץ ישראל דווקא? אבל אנשי היידיש לא היו דווקא אנטי-ציונים. זו פשוט הייתה השפה שכמעט כל יהודי אירופה הכירו; היה בדיבור בה גם משום הנפת דגל יהודי בגאון, ואפילו משום צעד בדלני של התרחקות ממדוחי השפות הזרות, שפות הגויים.

העברית לא נדחתה באופן עקרוני. להפך. עיתוני יידיש של שארית הפליטה אף ייחדו מדורים ללימוד עברית. רווחה במחנות, ובעיתונים, הסיסמה "רעד יידיש, לערן זיך העברעיש": קראו יידיש, אבל לִמדו עברית. עתידכם בה. בספר אפילו מתועד כתב הכפשה של אחד מסופרי יידיש בארה"ב, כאילו במחנות העקורים מחרימים את לשון יידיש ומחייבים את הניצולים לדבר עברית.

פרק ארוך מוקדש לקשרי הגומלין בין מרכז יידיש ייחודי זה לבין מרכזי ספרות היידיש הגדולים בני הזמן, בפרט בארצות הברית. השואה החריבה את עולם דוברי היידיש והכריתה את רובם מן העולם, והמרכז הממשי שלהם, באירופה, חלף מן העולם. השפה הזאת נעשתה מזוהה מייד עם השואה ועם ניצוליה – שהקימו, זמנית, ממלכת-יידיש פעילה משלהם במחנות. מה יהיה היחס בינם לבין המרכזים החלופיים שצמחו מעבר לים, שימי השואה עברו עליהם בשלווה יחסית? ועד כמה יסכינו אלה האחרונים למיתוגה המחודש של יידיש כשפה של אודים מוצלים, כשפה של נר תמיד, כשפה העלולה להיות שפת נוסטלגיה? חלק מסופרי יידיש הגדולים אימצו את שארית הפליטה אל ליבם – בעוד אחרים התרחקו והעדיפו לשאת עיניים קדימה, וזכו לביקורת חריפה על כך בעיתוני המחנות.

הרבה יותר מכל האמור כאן מוגש בספר באורח בהיר ורב-דוגמאות, ומאורגן על פי נושאי חתך. הנאה מיוחדת, וערך לימודי מוסף, מספקת הכרעתה של המחברת לתת את הציטוטים ביידיש, גם הארוכים, בלשון המקור ולצידה בתרגום לעברית. הדבר מטעים אותנו מטעמה החי של השפה הזאת, ואף מוסיף לספר פן שימושי: ספר לימוד יידיש.

עוד ב'השילוח'

מהשקעה להעצמה: גישה חדשה למצוקת הפריפריה
לשם שינוי
יעשה הרוב כדעתו

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.