32225

עת לדת ברווזות עיתונאיות

מול הצהוב המרעיל: נחום סוקולוב על תפקיד העיתונות

נחום סוקולוב (1859–1936) היה הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר, חוקר ומחלוצי העיתונות העברית. כילד וכנער צעיר בפלוצק שבפולין נודע כלמדן ועילוי, ומוריו צפו לו גדולות ונצורות בשדה הרבנות – אולם הוא פנה למסלול אחר, וכבר בגיל 15 החל לפרסם טור בעיתון תנועת ההשכלה 'עברי אנוכי' (כונה גם 'העברי'). הוא היה עורכו ואף בעליו של העיתון המשכילי המתון 'הצפירה', ובהמשך עורך ביטאוניה של ההסתדרות הציונית 'העולם' בגרמנית ובעברית.

את המסה שלפנינו, "עת לדת ברווזות עיתונאיות" (ובאזכורים מאוחרים יותר: "במה תזכה העיתונאות את ארחה"), פרסם בערוב ימיו – בגיל שבעים ושלוש – בשבועון 'העולם' (בגיליונות 18 ו-25 באוגוסט ו-1 בספטמבר 1932). כתשעים שנה חלפו מאז, אולם דומה שהיא אקטואלית מאי פעם.

מעבר לכך שזו פנינה ספרותית מופלאה, זהו מנשר ("מניפסט") ראשון במעלה בדבר תפקיד העיתונות והאתיקה העיתונאית. סוקולוב אף מתאר כיצד רואה הוא את דמות העיתונאי: "אין תפקיד יותר אחראי, יותר מדריך, משפיע, רב התועלת… אין תפקיד דורש טהרה, פרישות, עדינות, צניעות, חוכמה וניטרליות, כתפקידה של העיתונות. מהראוי היה למצוא בשביל ענף-עבודה זה, שאיננו עסק, אלא כהונה – את בחירי המין האנושי במעלות ובמידות, מפני שהם מחנכי העם יום יום". הוא מתקיף בחריפות ובסרקזם משובח את המוציאים לאור ואת עורכי העיתונים וקורא להם ולקוראיהם לשבור את מעגל הקסמים ההרסני שבין צרכניה וספקיה של העיתונות הצהובה. "אין צורך לנו לבדות מלבנו זוועות, מהפכות וחורבנות", כותב סוקולוב. "אין צורך לנו בשיסוי ובגירוי. האמת והדיוק נחוצים לנו כאוויר לנשימה. הקו הכי אופייני של עמנו הוא – צניעות וענווה, ולא גסות, חמיות, חוצפה וצעקנות". זוהי קריאה מהדהדת ליצרני התקשורת העכשווית, אלו אשר הפרס על שם המחבר נחשב לאות הערכה מיוחד עבורם, ואף לנו, צרכניה.

התואר "עילוי" צר מהכילו. נחום סוקולוב.
התואר "עילוי" צר מהכילו. נחום סוקולוב.

יש במסה זוויות מבט פסיכולוגיות, דברי מוסר, ביקורת על מצב הספרות והקולנוע, סיפורים אישיים ומעשי חסידים. היא משופעת בכ-250 מושגים, פתגמים וביטויי לשון היונקים מן המקרא והמשנה, המדרש והתלמוד ויש בה ביטויים נדירים ("צֶפֶת" – כותרת, על פי דברי הימים ב ג', טו) ומשחקי מילים ("עט קנוא ונוקם"). שעות רבות עמלתי על איתור המקורות מתוך הנאה צרופה; מפאת קוצר היריעה המודפסת, מובאים בה רק הביאורים הנחוצים ביותר; הביאורים ומראי-המקום המלאים יופיעו באתר המרשתת של השילוח. מן הסתם לא שמתי לב לכל השיבוצים והרמזים; תן לחכם ויחכם עוד. למלאכת איתור וציטוט זו כמה מטרות: הכרת המקורות למי שאינו מכיר אותם, הנגשתם למי שאינו מבין אותם, והמחשת שליטתו הפלאית של סוקולוב בהם; יושם לב לכך שהמסה נכתבה בערוב ימיו, במרחק שנים רבות מימי ילדותו כתלמיד ישיבה.

אמת היא, שצטטת סיטונית כזאת עלולה להיות לרועץ. אולם לא כך אצל סוקולוב. "דומני" – כתב שלמה צמח, חתן פרס ישראל לספרות – "בציפור נפשה של אישיות זו רבת הגוונים היה קיים סכסוך מתמיד בין שתי סגולות רוחניות – בין כוח זיכרונה שהיה עצום ולא שכיח ובין כוח דמיונה שגם הוא גדול היה… סוקולוב היה מצד מבנהו הנפשי טיפוס עמוס הכוחות הזוכרים שבו. כשבא ליצור דבר, להקים מציאות שלא הייתה עוד, מיד קמו עליו שיירות שיירות של מעשים ודיבורים ורעיונות שדבקו בו במרוצת הימים וכאילו סגרו עליו את הדרך אל חירות ההבעה… אבל טעות היא לומר סוקולוב אדם שכלי היה ביסודו. חוץ מן השכל וההיגיון… הייתה בו נהייה שלא הרפתה הימנו לעולם אל הפיוטי ואל המעוצב". המסה שלפנינו היא דוגמה יפה לדברים אלה.

על סוקולוב כתבו בני דורו דברי הערכה מפליגים. "סוקולוב היה חיזיון פלאי של עילויות גם בישראל המבורך בעילויים וגאונים", כותב אהרן בן-אור בספרו 'תולדות הספרות העברית החדשה' (1946). "כנראה צר היה התואר 'עילוי' מהכיל את עתרת כישרונותיו ושפעת כוחותיו הנפשיים… אנוסים היו משום כך להמציא בשביל סוקולוב תארים חדשים: 'סופר אוקיינוס', 'ארז רב סרעפות', 'אילן בודד שהוא יער שלם'… 'חזן שהוא מקהלה, בית שהוא כרך'".

"דורנו זה, הפרוזאי והציני", כתב העיתונאי ד"ר דוד לזר (1902–1974), "אינו מסוגל עוד להבין את מידת ההערצה שהפכה למין פולחן ממש,  אשר כהילת מסתורין אפפה את דמותו של ר' נחום סוקולוב, 'האורח לשבת', כפי שחתם על הפליטונים שלו ב'הצפירה', ואת ההשפעה העצומה שהייתה לכתיבתן על ציבור הקוראים העבריים באותה תקופה. לא קראו את דבריו: 'למדו' אותם, כאילו היה זה דף גמרא".

נאים למסתנו גם דבריו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: "ושפתו, שפתו העברית של סוקולוב, גם זו אין היא ממין שלא נוכל לסַמנו היטב. מה לא נמצא בה? מאיזו באר לא שאב אותו סופר? מה לא קרא מימיו? הוא מהתל ודורש, הוא מליץ ומבאר, הוא מוכיח ומרצה, הוא ממציא לך על כל בין ועל כל הגה ושיח עשרה גלים, כחרוזים המה כל דבריו… מין חיפזון ומהירות כזו ברוח, בשימוש המילה, לא ראית מימיך כמו שתמצא אצל סופר זה. המילים קופצות וניתזות ממנו, והוא בעיקר לא יבטא אותן; הוא רק פותח את פיו, והדיבורים נופלים ומתפרצים ממש, והנם מונחים לפניך חומרים-חומרים, דברים-דברים, אמרות ורעיונות, הנה המון ניבים יפים, והנה צלצולים סתם, מין חיזוק, קריאה, דבר חי, ברק, הלצה, חידוד, משפט עז; ובתוך כל לשון על לשון, מליצה בעלמא, עוד הפעם הנה רעיון חי ומבריק, קריאה חיה, דיבור עז, השתפכות, צלצול והוללות השפה סתם…".

עליי, ועל כל מי שימצא עניין ב'עת לדת ברווזות עיתונאיות', להודות לפרויקט בן-יהודה שבאתר שלו היא נתגלתה לי באופן מקרי למדי; חיפוש ב'גוגל' אינו מעלה שום אזכור נוסף שלה ברחבי הרשת. התגלגלתי לשם בעקבות רשומת פייסבוק של החוקר משה נחמני שכתב על אודות חידושיו של סוקולוב לתלמוד. גם הם שם: חידושי למדנות מובהקים (כמו חקירה בדברי ה'משנה למלך' בעניין המקדש באיסורי דרבנן), שכתב בהיותו בן ארבע-עשרה. בעיתון 'דבר' (12.7.61), כפי שהעלה חיפוש באתר עיתונות יהודית היסטורית מצוטט קטע קצר מן המסה תחת הכותרת 'תפקידנו בעיתונות שלנו': "לרגל הופעת הכרך השלישי והאחרון של מבחר כתבי נחום סוקולוב…הרינו מפרסמים קטע ממסתו של הנ"ס על העיתונאות…במסה זו, הראשונה והיחידה במינה בעברית, ביקורת קטלנית על העיתונות ה"צהובה" והסנסציונית בעולם וראשיתה של זו בתחומי התנועה הציונית".

לי, כילד בשכונת הדר בחיפה, היה השם סוקולוב לא יותר משמו של הרחוב התלול המחבר בין הרחובות הרב הרצוג והחלוץ סמוך לבית הכנסת הגדול. האם מקרה הדבר? הלא כך הוסיף וכתב שלמה צמח: "אותו גשר שבנה בין דעת העולם החילונית ובין הלמדנות היהודית הוא אותו גשר גופו שאנו עסוקים בבניינו כאן בארץ הזאת, בין תרבות עתיקה רבת שנים ובין תרבות שאנו מתעתדים לבנותה ולהקימה".

נותר אם כן לקרוא, כלומר: ללמוד את 'עת לדת' כשם (ואם צריך לומר 'להבדיל', אזי: להבדיל) שלומדים דף גמרא.

*

שלומי ליס הוא אדריכל.


עת לדת ברווזות עיתונאיות[1]

כיצד מולידים בדותה של לעז?[2] מישהו זורקה לאוויר העולם כמתלהלֵהַּ,[3] בלי רשעות לב מיוחדת, מתוך טינה בלב[4] של רגע, לשם בדיחות בעלמא – איזה פרפר צבעוני של שמע-שווא[5] ו"עורבא פרח",[6] מלא חן ורב קסם, ספק טיפשות, ספק חוכא ואיטלולא.[7] תחילתה – דיבה מפרכסת כזנב הלטאה,[8] רומשת כְּרוּם זֻלּוּת,[9] אבל, משפרשה כתולע מן הלשון הראשונה הדוברת-נבלה,[10] הריהי נעשית לברייה בפני עצמה,[11] הדואגת לישותה וקיומה ומתחילה לחיות חייה שלה, והולכת ומתגלגלת מפה אל פה, ובדרך הילוכה[12] – כל פטפטן מחדד ומשנן ומגהץ אותה, למען יהי לה ברק, וכל בעל דמיון הזייני[13] מוסיף עליה נופך משלו, ונתון תמרוקיה[14] סלסולי גוזמה ומסתורין של דמיון כוזב; ואז מתגדלת הבדותה הזערורית ומתנפחת ומשמינה ועושה פימה עלי כסל,[15] ופניה מתכרכמים[16] משפעת צבעים של עליצות גאווה וביטחון בעצמה; ויש אשר כשהיא שבה על עקֵבה,[17] וחוזרת חלילה אל יוצרה ובוראה הראשון, אז הוא בעצמו, שהנהו אביה ומחוללה, לא יכירנה, מפני שהשלפוחית של סבון המרפרפת כבר נעשתה לפצצה כדבעי, מכל צדדיה מקלחים סילונים של רעל מסוכן שלא עלה על דעתו של אב הטומאה[18] דנן.

אז יש אשר אין עצה ואין תחבולה להילחם עמה, אין ממנה מנוס ומפלט. ושכיח הדבר שדעת הקהל הכללית או המפלגתית מקבלת מוניטין[19] מזויפת שכזו כמטבע עובר לסוחר,[20] ואז – הלכה חמורך, טרפון![21] משהוכנסה לבית הנשק,[22] וסיעה של בני אדם[23] ממפלגה ידועה רואה בה תועלת להשתמש בה לשם איזו מטרה טובה בעיניה, אז – בתוקף הכלל של הישועיים, שהתכלית מכשירה את האמצעיים,[24] כלל שהכול מוחים כנגדו והכל מקיימים אותו – חזקה שלא יוותרו עליה, אף אם יתברר באותות ובמופתים[25] שהיא תוהו והבל.[26] הוי, ההודאה על האמת[27] היא למעלה מכוחם של בני אדם!

המקור הנרפש[28] של ניוול זה איננו איזו תאווה עצומה של זדון כביר ויצר הרע שיש בו גאון ורום – אלא תיאבון דרדקי פעוט, וגירוי ננסי של הבדאי הראשון, אשר זמם להתרברב ולהצטיין בזה שידיעותיו מרובות מידיעותיהם של כל בני אדם זולתו, שהוא הצליח לגלות "סוד" חדש "מן החדר" – סוד מעורר רטט, ומזעזע את כל הנימין שבלב שומעי דבריו – שְמע מינהּ שהוא "צפנת פענח"[29] וכל רז לא אניס ליה[30] ועל כן הוא מסוגל להיות "לתל שהכול פונים אליו".[31] זה בכלל, כשבני אדם מזדמנים לשיחה, ואין ביניהם דברי תורה, מפני שהם הדיוטות ועמי הארצות, או שנו ופרשו, ודברי תורה נעשו עליהם למשא,[32] מיד יצר הרכילות תוקף אותם. הם צריכים לשוחח על דבר מה; "דבר מה" זה לא יכשר כשהוא ידוע מכבר: הוא מחויב להיות דבר חדש, שנון, תוסס, מעלה אבעבועות, ומתוך כך נותן סיפוק לסקרנות הריקנית. אפילו במסיבה הכי קטנה נוח לו לאינש[33] לקשקש כזוג[34] בעושר ידיעות, בחריפות ההסתכלות ובכישרון הריגול. הנגע האחרון הזה לא מילדי העברים הוא,[35] אלא מכת מדינה[36] ומחלת הדור.

תשעים למאה מסִפרות החזון והדמיון היוצא לאור בימינו אלה בעולם הרחב, הם מלאים סיפורים דיטקטיביים,[37] שלכדו את הראינוע[38] והולכים וכובשים את בימת התיאטרון. פרשת מרגלים[39] היא הרומנטיות של ההמון דל הפנטסיה, ופרק השירה[40] של סרטי תעתועים, שאין בהם אלא אחיזת עיניים לרגע. בשום דור אחר לא יכול היה להיות "טל על גיזה"[41] שכזו. איזה גיבור רוח כביר, איזה וולטיר, תאקיריי, לסינג, היה בא, ומטאטא גדול בידו, לפנות את קורי העכביש הללו אשר מסביב, ולהחזיר את עטרת האמנות ליושנה.[42] בדור ירוד זה, אף שיירי הוולטירים והתאקיריים והלסינגים מסתגלים למעשי הלהטים[43] וחיבורי העצבים.[44] הכול מהפכים כעת בחררה[45] של דמיון ריגול, ומה פלא שהחוג הזה מתרחב, וששיחתם של בני אדם,[46] אשר לפנים היה בה קצת מן האמנות המעונגת ומן הכישרון של גילוי קווים דקים ועדינים מאופיו של המספר ומאפיים של השומעים – מָן זה, שהיה מעין לחם אלוהים לחכמים ולאמנים, ניזוֹל ונִתְהַדְיֵט[47] ונעשה לניוול פה?[48] אמנם ניוול פה איננו תאוות המין לבד; הריהו גם גירוי תאוותו של אדם להתכבד בקלון חברו,[49] או להדביק טלאי של גנות על גבי חברו. ניוול פה הוא באמת פישוט הרגליים[50] של ההומור והסטירה. ניוול הפה מנצל את האינסטינקט הבהמי של חושים גסים; הוא איננו נובע מלב טוב כהומור, ולא מֵרוח בקורת חדה כסטירה; הוא ביטוי הגסות, החוצפה, חוסר החינוך, העדר הנימוס והכישרון. כל כלי נשקו – תחבולות; ונימוק הבצע – אף על פי שהוא חבוי ומוצנע, הריהו דוקר ומבצבץ ובולט ממנו.

התחבולה הראשית היא להקסים את קהל השומעים ולהכותם בתימהון, על ידי מעשיות אי-מורגלות עשירות הגוונים ומפתיעות – בכל מקום שיש קהל השותה בצמא[51] את המים הדלוחים[52] האלה, קהל אחוז בולמוס[53] כלפי כל קלות ראש עם קורט של חלתית[54] רכילותית. המקבל לשון הרע[55] מעורר את הקבלן להספיק[56] לו חומר זה. האכסנאי הפורש על שולחנותיו במסעדה מפות מסואבות – איננו חייב; האושפיזין[57] חייבים – בל יבואו, ואז יוכרח האכסנאי לתת מפות נקיות. כשבני חבורה רוצים דווקא בהפתעות, אל יתאוננו על מי המקבל על עצמו קיבולת זו להמציא להם את סיפוקם.

יש כאן חידה נפשית עמוקה. החיים הם שווים ומשווים יותר מדי. האנשים הנבובים מתוכן פנימי, הנאדות הנפוחים, האודים המוצלים מאש, דעוכי ההתלהבות, סובלים מעיצבון הריקנות. כמעט כל יום דומה לחברו. קשה לשאת חדגוניות זו. ובכן, שואפים לדברים אי-מורגלים. תן להם, כמו שאמר ספיור, "לא כלב שוטה שנשך אדם, אלא אדם שנשך כלב שוטה" – "דין הניין להו, יתהון לא הניין להו".[58] צריך לזעזע את הנימין שבלב, כי באופן אחר לא תזועזענה. אמנם, שיטה זו היא הנהגה מבולבלת. בתוך כל סנסציה טמון גרעין המוות שלה. אי-המורגל נעשה ברבות הימים למורגל, וכַזְבן אנוס לבדות מאה שקרים חדשים ויותר אי-מורגלים, כדי להגן על השקר הראשון. אם סיבת הַשְׁבָּרַת[59] הסנסציה היא לֵאוּתם של בני אדם ודעיכת התעניינותם – אז יועיל האופיום של קוריוזים ושל חרדל גוזמאות והפלגות רק לחדד את הבולמוס לרגע קטן, ולא לתת לו סיפוק. הכוהל[60] איננו מפיג את השעמום, אלא מַרגילו.

צריך להבין שהלאות איננה דבר שמחוץ, אלא דבר שבפנים. כל נפש שאין בה מקור של רעננות, שהולכת ומתחדשת, לא תימלט מהתעלפות, מכמישה והתנוונות. אין הלאות אלא סילוק השכינה הפנימית ודעיכת הניצוץ. אין השעמום אלא התנוונות כוח השקידה וההתמדה. לא תועיל לזה שום התחפשות באיסטניסות[61] מסולסלת ובפיקחות מחודשת – היא רקבון וכליה, וכל תקוות תחייה שלה על ידי אמצעים חריפים ומגרים היא נעדרת ונמנעת. שיחת בני אדם – זו התמצית היקרה של חן וטעם ודעת, מלאה דמיון ורגש והזיה עדינה ונאצלת משיחת חולין של תלמידי חכמים[62] – שאיננה יכולה להיות מעניינת על ידי הומור זך וצחוק קליל ובהיר ופטפוט נעים ועליז, שהניצוץ הקדוש שלה נופל לתוך סטרא אחרא של שנאה והטלת פגם ולגלוג ריק שאין נשמע ממנה משק גפי-מלאך לבנים וזכים של כישרון ושאר רוח, אלא שריטת פרסות השטן של משטמה וחמת נקם – מוטב לה שלא תתקיים כלל.

זכורני, כד הוינא טליא,[63] היה לנו, הלומדים אז בבית המדרש של עיר מולדתי,[64] בחור אחד, ירוחם שמו, והיה הבחור ההוא בחור כהלכה,[65] שומע את השיעור של רבנו[66] בתפיסה מצוינת ובכוח זיכרון כבוֹר סוּד,[67] לן עמנו בעומקה של הלכה[68] שני לילות לשבוע, מתנהג כשורה עם החברים, וחולק עמהם כהוגן את הספרים ואת הנרות; בעל שדרה שלא כרע מודים[69] יותר מדי לפני הגדולים, וגם היה עניו וצנוע כלפי הקטנים ומסתפק במועט. אלא קליפה אחת נקשרה לו: סנסציה. המילה הזאת עדיין לא נודעה לנו אז; אבל העניין היה ברור. לא בדרך ישר, אך מן הצד ודרך אגב, מלמל איזו חדשה מרעישה את הלבבות. היה לו תמיד ילקוט של קוריוזים. מחלוקת הייתה בקהילה בדבר השוחטים, והוא ידע תמיד יותר מזולתו עד היכן המחלוקת מגעת, מי שונא את מי ומי מטיל פגם במי. פעם אחת הביא את הידיעה שהשוחט הזקן הועבר משחיטתו. הקול יצא[70] ונתחלק לשבעים לשון,[71] ובית המדרש רעש. השמועה לא נתאמתה, אבל הגדילה את מדורת אש המחלוקת. כבחור עני מעיר אחרת היה ירוחם שלנו סמוך על שולחנות[72] בעלי בתים בעירנו ואוכל בית איש יומו,[73] כנהוג. ומכאן נפתח לו מקור לזרוק מילים גם על דבר עסקי בית. פעם אחת סיפר על דבר בעל בית אחד, שהוא חותה כסף וזהב כאפר זירה, ובאמת היה בעל בית ההוא יורד מנכסיו[74] ואי אפשר היה לו לתרום לבית הכנסת כמו שרגיל היה מכבר. בית המדרש המה כנחיל של דבורים מן השמועות, שהיורד ההוא הנהו מתרושש והון רב; והדבר גרם לחקירות ודרישות,[75] ואז הוברר הדבר שהמקור הראשון היה – גמגום לחש של ירוחם. הדבר הגיע לאזני רבנו. שבעה מדורי גיהינום נפתחו. בית המדרש השאנן והתמים נהפך כמעט לשדה קטל. רבנו היה גאון נקי הדעת, סלחן, ואוהב את כל תלמידיו אהבת נפש, וביחוד את תלמידו המובהק ירוחם. אבל אי אפשר היה לזכות את ירוחם בדין.[76]

מחזה חקירת המשפט עומד לפני כמו חי. הרב ישב על כיסאו, ופניו החיוורים, היפים ומלאי הייסורים, ועיניו המורדות, חציין עצומות שלא תפגענה בדבר טמא – הביעו צער אילם. הבחור הנאשם עמד בחרדת קודש, פניו הביעו תמימות, רק עיניו היו עיניים של עורמה כעיני השועל. הרב חקר, בדק, גבה עדות, ולבסוף נראה לי כמו קרן אור אושר חלפה על מצחו. הוא התחיל מסביר, כאילו הרציא את שיעורו. ירוחם זה – אמר אחרי כל דברי התוכחה הקשים כגידים[77] – איננו הולך רכיל ומחרחר ריב במזיד. כוונתו לא הייתה להרע לשוחט, או לבעל הבית שהוא אוכל את לחמו,[78] אלא להתגדר בחידושיו. הוא איננו בדאי גמור, אלא בעל גוזמה. הוא איננו מסתפק בפשוטם של דברים, אלא מוסיף עליהם מפלפולו. "ירוחם, הרשוּת לך לעשות חידושים בדמיונך, אבל לא על חשבונו של השוחט או בעל הבית. אם יש לך נחת-רוח מהגוזמאות שאתה מלחש, לאחרים יש שברון לב וחרפה ונזק. הס קטגור!"[79] ולנו אמר הרב: ירוחם איננו בחור רע בעיקרו, אלא פה-רע (מני אז נדבק לו הכינוי הזה), והוא כבר נשא את עוונו כשקיפח את יומו אצל אותו בעל הבית שהעליבו; מכל עונש אחר יצא ירוחם פה-רע נקי, עד שבא יום הפקודה האיום. ירוחם זרק עוד הפעם מילה – כנגד השמש הזקן ר' הירש, שהיה מצוין ביראת שמיים, ויהתל בו שהוא מתפלל פעמיים כדי שתהא דעתו מעורבת עם הציבור, והוצאת שם שמיים לבטלה הלוא היא עוון פלילי – ואז נגמר הדין ומתחו את ירוחם על העמוד והלקוהו ברצועה[80] ואפקוהו מבי מדרשא[81] ועיני הרב זלגו דמעות. כל ימי הרב ההוא היו ימי עמל ותלאה:[82] אשתו הרבנית הייתה חולנית, מתאוננת תמיד על כאב בחזה ומשמיעה קול שיעול יבש וממושך שהיה מתגולל תמיד כמו הד של "ממנטו מורי"[83] בזמיר ההמנון של השיעור; לבת כבר מלאו שבע עשרה שנה, ולא הייתה אף פרוטה אחת לתת לה כסף נדוניה; בבית לא היו עצים ולא תפוחי אדמה, והילדים הקטנים התהלכו ערומים ויחפים; אך לא על אלה היה הרב גונח מליבו[84] כי אם על ירוחם שהיה "כלי יקר"[85] אלא שהייתה בליבו טינה וקליפה, רחמנא ליצלן, ללעוז על הבריות בלחש וכלאחר יד, לשם היתול בעלמא, בלי שום דיוק. חושדני בגאון זה, שמלבד קפדנותו על חטא לשון הרע, היה לו עוד גם תיעוב עמוק וסיאבון טבעי כנגד כל מין גוזמה וחוסר דיוק. זכורני את מנהגו. כשהיה מקבל ספר חידושי תורה חדש, היה סוקר בו במהירות ובמנוחה, ואחר כך הניחהו הצדה, כאילו לא קרא בו כלל; ואם אחרי עבור שבועות או ירחים מישהו הזכיר את הספר החדש ההוא, היה מוכשר לצטט ממנו דפים שלמים, ולהוסיף על זה – זאת היתה מרגלא בפומיה[86] – שאין כדאי להדפיס מספר רב כזה של ספרים. נקדן כזה בהכרח היה סולד מכל גוזמה ודבר הבאי.

עולם פרימיטיבי היה – הא גברא והא לעז![87] תלמיד שאינו הגון[88] נתפס ונענש! וכלום אני יודע, אם לא הלך ירוחם לגוון את חדגוונוניתו של בית מדרש אחר, ואם לא זכה בקריירה שלו למדרגת ריש דוכנא[89] שהייתה פסגת שאיפותיו; או נלכד בשחיתותיו[90] ויגורש לגמרי כאדם הראשון מגן עדנו. כמה ירוחם פה-רע איכא בשוקא![91]

עכשיו יש לנו עולם מורכב ומסובך, עבות ומשורג. הגוזמה, הלגלוג והלעז סודרו והיו לשיטה, נתגבשו והיו למוסד, וקורא להם שם חדש:[92] ברווזות עיתונאיות. מבין מאה ידיעות הבאות בעיתונות הקולנית וההמונית – נקוט כלל זה בידך! – שליש מהן הוא להד"ם,[93] שליש מהן מגוזמות, ושליש מהן צבועות בגוון ידוע, כדי לעורר רטט ולהכות את הבריות בתימהון. כל תוקפה של העיתונות ה"צהובה" דהאידנא[94] איננה ההודעה הפשוטה, אלא ההרעשה, לא ההוראה אלא ההברקה, ואף לא עצם הידיעה אלא הצֶפֶת[95] שבראשה. תוכן הידיעה לפעמים איננו מאשר כלל את השמות המנוצצים על הצֶפֶת, ועל כן בהרבה בתי מערכת ממנים אומנים מיוחדים, לחבר את ראשי הפרקים האלה, ולמצוא בשבילם מילים "כפטיש יפוצץ סלע".[96] כבר נעשה זה למקצוע מיוחד, שיש לו מומחים משלו, בעלי ה"ישתקשקון"[97] הבקיאים בפסיכולוגיית האוכלוסים[98] לגבי מילים והברות.

באנגליה עושים העיתונים כרוזים מיוחדים אשר בהם הם מפרסמים את שמות הידיעות, החדשות והמאמרים. שמות כאלה צריכים להיות בעלי הברה אחת, מצלצלים בקול מלא דמלא, צודדי עין ואוזן, מובנים כרגע, נזכרים בנקל – פרקמטיה חריפה, בומבה! לפעמים צודדות את עיניך אותיות גדולות ומזהירות: מיתתו הפתאומית של לורד מפורסם; ואם יש לך מספר לורדים שאתה מכיר, ואתה רוצה לדעת אם לא מכירך הוא, טול וקנה. ואז תדע. לא שוטה הוא אותו עיתון להגיד לך בחינם, אלא הוא מושך אותך בחצאי מילים. לפנים היו מתלוצצים על היהודים העניים סוחרי הבגדים במבואות האפלים, שמושכים את הקונים אל החנות בכנפי בגדיהם. אותם היהודים איסטניסים61 היו בערך אל[99] תגרי העיתונות… שום הצגת סחורה בחלון לראווה, שום ברקי פלדות של רקלמה,[100] שום חשמלי נוגה של שלטי החנוונים ושום תחבולות פיתוי של עמילים סרסורים לא ישוו אל התחבולות של צדייה[101] ופיתוי שהעיתונות ה"צהובה" משתמשת בהן בקסמי שלטיה, בתחבולות הגרלותיה, בשפיפוני סיפוריה הנמשכים מגיליון לגיליון, בכריעותיה והשתחוויותיה כלפי תאוות ההמון הגס, ובהתאמצותה לנפח כל דבר של מה בכך שאפשר לעשות על ידו רושם עז על השוק. ובתוך מרקחת רותחת זו – הכול הוא מעיק על ידי ריקות ושממון פנימי, הכול הוא בפנימיותו תפל ומשעמם, רע ורעוע, נרקב וכוזב.

אין זה אלא עסק מתלבש בכל יום בלבוש אחר, ומראה פנים[102] של מוכיח, חכה שנונה להעלות דגים טיפשים. המשלחת של הקאפיטאליסמוס גמלה[103] הרבה מקצועות, ואת המקצוע הזה יותר מכולם. הדרך היא מלאה חתחתים וניסיונות. העיתונות איננה אורים ותומים, אלא עסק. העיתונים צריכים להימכר, מפני שבלאו הכי לא יתקיימו. יש אינטרסים שנשתקעו[104] בהם, ואדם צריך לחיות. במידה שעסקי העיתון מתרחבים, הכנופייה המעוניינת בהם מוסיפה אומץ של שותפים ערבים זה בזה,[105] ובהמשך הזמן הכנופייה מרבה נכסים ומרבה דאגה[106] ומחוקקת לעצמה חוקים ויוצרת מסורת מיוחדת. שמעתי מכבר בלונדון שה"טיימס" הוא מלכות זעיר אנפין, ושישנם פטריוטים שלה, עד כי עסקיה ועסקי העולם החוץ – עסקיה קודמין.[107] העורך איננו ברשות עצמו והעוזרים אינם ברשות עצמם, אלא יש מכונה גדולה אשר בה הם גלגלים קטנים. למכונה זו יש חוש ההגנה על עצמה, חוש העסק, חוש גמר חשבון ומאזן שנתי בעד בעלי המניות, והחושים האלה הם הגורמים המכריעים. אין החטא מצומצם בירוחם פה-רע אחד, ואין בעולם כיסא דין ככיסא דינו של ראש הישיבה לפקוד על החוטא את עוונו.[108] החטא הוא מכונתי, בלי שם. הריהו מוסד – ורק מוסד אחר שכנגדו חזק ממנו יכול להכריעו.

אם סופר אמריקאי חופשי ושנון כמארק טוויין[109] כותב באוטוביוגרפייתו: "העיתונות הצהובה – זה אסון האסונות", אז הרעיון מתעורר מאליו, שאפשר שהממשלות הישנות, הקונסרבטיביות והריאקציוניות ראו זאת מראש, ולפיכך בראו תבלין כנגדה[110] – את הצנזורה. מה הייתה מפלצת זו – אנו זוכרים. היא הייתה התגשמות ממשלת העריצים – על הרעיון. היא לא היטיבה את העיתונות, אך שמרה על המשטר העריצי לבל תחתור העיתונות תחתיו. חופש הדפוס הוא אחת המנות הכי יקרות של העת החדשה בדברי ימי העולם. אבל באנגליה, למשל, במקום שהעיתונות היא חופשית זה מספר דורות, שמו על לב שכשאין סייג ומעצור ומועקה, יש סכנה שהעיתונות החופשית עלולה לצאת לתרבות רעה[111] של הפקרות, ולשפוך על הקהל את רעל שנאתה וקנאתה ולפגוע בכבוד הבריות תחת מסווה החופש והאמתלה שהיא, העיתונות, מושבעת ועומדת[112] להגן על עסקי הכלל מפני פשעי הפרט, וכיוצא בזה מהפראזיאולוגיה[113] החנפה והדימאגוגית, ונמצא שאין ביטחון ואין מגן לכבודן ולמצבן של בריות, אשר העיתון יכול ודאי לעפר עליהן בעפר[114] ולתיתן לשמצה. עמדו והתקינו[115] את חוק עונש הכספים בעד עלבון, כשהנעלב יכול להוכיח שניזק, או הוא עלול לנזק, לרגל הלעז שהוציא עליו העיתון, והרי זה בריח ודלתיים[116] כנגד הפקרותה של העיתונות הצהובה ביחס אל אנשים יחידים ומעמדם וכבודם. והניסיון הראה ששמירה זו היא שמירה מעולה.[117] אין העיתון יכול לפטור את עצמו מן הדין במליצות נפוחות שהוא מתעורר על חמס ומגן על הצדק ועל טובת הכלל. הרשות לו לכתוב מה שהוא רוצה בדרך כלל; אבל כשפגע בכבודו של איזה יחיד, בית דין שָׁמין[118] כמה הֵרַע לעסקיו של אותו היחיד הנפגע, ויורדין לנכסיו[119] של העיתון וגובים ממנו את הסכום הנאמד, ואין רחמים בדין.[120] אין זאת הצנזורה השחורה והעריצית, אלא מידת הדין המושכת קו בין חופש והפקרות, בין חירותו האומנותית של העיתונאי ובין כבודו של כל יחיד ויחיד. אלמלי כן, לא היה עולם היישוב יכול להתקיים.

אבל ההגנה העצמית הכי חזקה של הציבור באנגליה כנגד הפקרות העיתונות, איננה תביעת-העלבון בבית דין לבד, אלא יותר על כן ביטול בלב[121] והיסח הדעת וגועל נפש לעסק המגונה של כתיבת פלסתר.[122] בעל בית או פועל הגון בעל צורה ("ג'נטלמן"), הוא עשוי לקרוא עיתון שלו, שהוא בטוח בו שלא יַטעהו יותר מדי, שלא יתלוש בזעזועים גסים את נימי נפשו, ושלא יעלים ממנו דבר שהוא ראוי להיוודע. יודע הוא כמה הוא צריך לנַכּות ולחַסֵּר מהצעצועים של מלאכת הכתיבה העיתונאית כדי שתישאר לו איזו תמצית שנותנת לו סיפוק, ודי לו בכך. שְׁפוֹת לו עיתון אחר בזול, הַסְפֵּק לו בחינם – הג'נטלמן לא ייגע בו. צריך שיהא "איתמחא גברא ואיתמחא קמיע".[123] יישוב הדעת ומתינות וזהירות יתרה שהאנגלי נוהג בהם ביחס לבני אדם בלתי ידועים לו, שאיננו מתוודע אליהם ונופל על צוואריהם ושופך שיחו בחיקם ברגע כמימרא[124] אלא מקפיד על ד' אמות ומניח רווח בינו וביניהם, ורק אחר ימים ושנים הוא לפעמים עובר על פני הרווח הזה צעד בצעד, ואחרי שְׁהִיּוֹת רבות הוא מתקרב לזולתו, ולא בנקל יזוז ממנו – כך הוא גם יחוסו לעיתון זר. הסקרנות, שהייתה לפנים[125] לנו, ילידי אירופה המזרחית, לגבי הספרות הנעלמה[126] ולגבי העיתונים החופשים מצנזורה והשולחים רסן לשונם חפשי, אותם ה"מים גנובים ימתקו",[127] אותו התיאבון לדברים פרוצים, בתור נחת רוח והרחבת הלב אחרי השעבוד השנוא לדברים של עריצות, אותה התשוקה לזיקים וזוועות[128] וחזיזי רעמים של שלילה וסתירה, מחאה וגידוף, שנעשתה לבני אירופה המזרחית כל כך לטבע שני, עד שהם בעצמם אינם מכירים בה הכרה בלתי אמצעית, ורק לפעמים מדמדמת[129] בהם ההכרה על ידי השוואה והקבלה מול טיפוס אחר – אותו הרקע הנפשי היה גם לפנים לאנגלים, במאה הי"ז, אבל אין להם עכשיו כלל וכלל.

החופש נתגבש כעין מסכה, ויהי למשטר אמיץ וקיים, התפקידים נתחלקו, אזיקי הנימוס ודרך הארץ אינם מורגשים ככבלים לעייפה כמו שהם מורגשים לבני בלי חינוך מנומס, אלא כגדרים מובנים מאליהם. כשיטייל הג'נטלמן בין שדרות ההייד-פארק, ולרגליו יתגוללו עיתונים חדשים, לא ירכין את ראשו ולא ישלח את ידו להרימם ולקרוא בהם, לא משום שהדבר אסור, אלא משום שהוא בזוי ומטמא במגע ובמשא.[130] העולם הוא מלא פרסום ופומבי וקול שאון מנסר כחרש המנסר בארזים:[131] סוחרים מפארים את פרקמטיותם,[132] מיסיונרים את ציד הנפשות שהם עושים, כל החברות של צדקה, כל בתי החולים, כל התמחויים – שולחים הזמנות, דינים וחשבונות, כרוזים בשם השׂרים והפרתמים,[133] והמלך והמלכה, והפרינץ אוף וולס, מכתבים של מכונה מחקים כתב יד אדם, עם ספרים שלמים מצוירים ומפות ומגילות עפות[134] וקונטרסים וכרטיסים ופתקאות, ומקבל ג'נטלמן בבת אחת עם פת שחריתו תלי תילים של "ספרות" זו; ולו יתמכר לעבודת פרך לקרוא את כל הדברים האלה – סופו להתהלך אחר כך כל היום קודר בלחץ[135] יגונו, להתקצף בגורלו ובקוצר ידו לעזור אף בחלק אחד אחוז ממאה, ולבלות את מוחו לבחור לאיזה עניין יש משפט הבכורה,[136] ומי נדחה מפני מי[137] – ואת ה"טיימס" כבר קרא וראשו עליו ככרמל[138] משפעת הידיעות ומחוכמתם של כותבי המאמרים הראשיים, שסגנונם כסגנון חכם יושב ודורש בקתדרה[139] – ומי פתי יסור הנה[140] להתלבט בעיתון חדש שיש בו יותר מן הקשקוש ודשן החופש והלמות הפעם[141] ושרשפיו רשפי אש?[142] לא אכפת ליה[143] לג'נטלמן! אם יש לאחד מאלף תשוקה תחלואית לשמוע "דיבורים מתפוצצים", הרי יכול הוא לגשת לאחת הכנופיות של הייד פארק ששם נואמים – בעד אלוהים ועל ד' ועל משיחו,[144] בעד המלך וכנגדו כל מה שהפה יכול לבטא; והשוטרים ככרובים סוככים[145] להם מסביב, לבל יידח[146] אדם בשרירות לבו[147] לצאת מגדרו באגרוף, והאוויר קולט את כל הנאומים כים הגדול אשר כל הנחלים הולכים אליו[148] ולא נודע כי באו אל קרבו.[149] ויש אשר אחרי עשרים שנה – אף מקדונלד החל כאן את קריירתו – בת קול מהם נשמעת בפרלמנט, וממנה לשינויים, תוצאות. אבל זו דרך ארוכה במצב רוח שקט שכזה.

מה יעשו דגי הרקק? הרוצה לייסד עיתון חדש שיעלה על הנמצאים מכבר בחידושו, בקשקושו, או במידה יתרה של הפקרות, לא די לו (על פת לחם יפשע גבר!)[150] שיתיר את הרצועה,[151] שיעשה מעשה להטים,[152] שיתייצב ראשו למטה ובסיסו למעלה, שידגדג את תאוות הרכילות של המון העם, ובכל גיליון "יתן מום בעמיתו"[153] עם סכנה גדולה לכיסו (עיתון עשיר כה"טיימס" כמעט נחרב לרגל משפטו עם פארניל!); לא די לו שיתיז ניצוצות בעידנא דריתחא[154] פולמוסית – אחת דתו למות[155] על ידי אדישות הציבור, אשר יותר שהעיתון ישתגע ויתהולל, ויותר שיקום יום יום כאריה משחית[156] להתנפל על כל מוסד מפורסם ועל כל אדם של צורה,[157] יותר ינהג בו הקהל מנהג של ביזיון.[158] בכדי שעיתון כזה יתפוס מקום ויראה לבסוף פרי ברכה בעמלו ויעשה שורש, עליו להקדיש לכתחילה הון עצום בשביל השקעה שלא על מנת להחזיר:[159] הסתדרות עיתון ובית דפוס, ופועלים ובית מערכת. בימינו אלה הוא דבר קשה, מורכב ומרובה ההוצאות. בית חרושת כזה, יסודו הון וסופו הון,[160] ובאין הכנסה קבועה ותמידית, וכשהעסק הוא צרור נקוב[161] – אין עושרו של רוטשילד מספיק למלא את גירעונו; ולפיכך הוכנס כל עסק העיתונות לרשות הרכושנים[162] שכספם מוכן בידם, ושלא ייכשל כוח סבלם[163] בהפסידם הון רב בתקופתם הראשונה. ונמצא – קאפיטאליזציה זו של העיתונות נוטלת מצד אחד את נשמתה,[164] משעבדתה לחשבונה של חברת בעלי המניות, מכלה ומבטלת את חופשם ואת טעמם הפרטי של הכותבים, פותחת דלת ושער לכל תחבולה שמטרתה הגדלת ההכנסה, בעוד אשר מצד אחר הריהו כתריס בפני התחרות[165] המופקרת. שיווי-משקל זה בורא "סטאנדארד"[166] ידוע בחוג מסוים, כלומר אתיקה עיתונאית לא מעודנת מאוד, אבל די הגונה, בעל-ביתית עם טפילים וחיידקים של רקלמה, ועם תעתועי ה"פוסטיירים"[167] שבמובן המוסרי והאסתטי אינם למעלה[168] מקופת הרוכלים[169] ואצטבות השוק, כתובים בנוסחאות שונים בעד חלקי עיר שונים, בהתאם עם טעם יושביהם; אבל יש מידה בינונית[170] הגונה, והקיצוניות היא מוקצה מחמת מיאוס.[171] לדוגמה, היה בלונדון ברנש ידוע בריון הקולמס,[172] בוטומליי שמו, שהיה עושה את תפקידו זה בשבועון עממי "דְז'וֹן בּוּל"[173] – איש מיתמם הנושא למרום עיניו, והמכסה במעיל צדק[174] את מזימות בצעו, פטריוט לפידות מגלה טמירין[175] ומחפש חטאים וגערתו כלהבי אש[176] ומאכיל את קוראיו בכל שבוע גחלי רתמים,[177] התגשמות הפלסתר והמלשינות, איש שלא הניח חיים לכל חי; יצאו עליו מערערין ונשמעה תלונת רבים מָגוֹר מסביב[178] מפני שהאוויר האנגלי לא נשא סלמנדרה זו של שנוני זנוני עט קנוא ונוקם[179] שפגיעתו רעה,[180] ו"לישן תליתאי קטיל תליתאי",[181] נתפס ונמסר לדין, וה"דז'ון בול" נתייתם ונשתתק ונאלץ לגדף את מי שהיה עורכו במשך הרבה שנים, שקולו הולך אף הוא בשערוריות ובילוי סודות, מפני שבשביל כך נוצר אותו העיתון, אבל – בקצת זהירות ובמתג ורסן.[182] ככה על קיצו ועל קצירו של באנדיט הקולמוס הידד נפל,[183] והשם בוטומליי היה לשיקוץ משומם[184] בזמנו בלונדון.

ובכן, הבלוף השוטה: סנסציה, צומח גם באנגליה; אבל יש גבולות וגדרים בחוקי המדינה, בדעת הקהל ובטעמו. במשפט בוטומליי אמר שופט מפורסם אחד בלונדון: "די לקרוע חלונות בבית האפל,[185] להפיץ מעט אור על מלאכתו של העלוב הזה, לשים לה מעצור לבל תוסיף להתפתח. המסכן הזה הוא שכיב מרע[186] נפשי: אין לו כישרון המקוריות המגלה חדשות, אין לו זרם חיים משמח ומאיר, אין לו טללים ועסיסים של עיתונות רעננה; אין לו אותו הדבר הרך, הספוגיי, האוויריי, הסַפּיריי שקוראים לו דמיון; אפס כוחו לעבוד וליצור, והוא מוכרח למצוא איזו תחבולה לערער את עצבי הקוראים וזאת הוא יכול לעשות רק על ידי לשון הרע רכילות. מוטב לו שיהיה גורף ביבין,[187] אבל הוא התעקש להיות משפיע אמת, נדיב דעת ויוצר יופי. זהו לעג מר למול חופש הדפוס! "בר-נש זה חולה הוא, ואולי ישוב לאיתנו, בשבתו כלוא מספר שנים". השופט הזה היה אכזרי יותר מרבי ראש הישיבה – לגבי ירוחם פה-רע. באמת אמרו,[188] אין בית האסורים בית מרפא, רק ידיעת המחלה והגדרתה הן הן רפואה בדוקה ומנוסה.

ואולם באמריקה אין זה עניין של שערוריות יוצאות מן הכלל. באמריקה, זהו מצב הדברים כהווייתם. הבוטומלואים עם פצצות דיבותיהם אינם שכיחים; אבל האינפורמציה העיתונית עומדת על השקר השיטתי. כל ידיעה צריכה להיות מגוזמת; על כל מִספר צריך להוסיף איזה אפסים. כבר הריפורטר[189] הראשון הוא זריז ומקדים להוסיף על מה שראה או שמע. הרידקטור[190] אף הוא פורתא לא דק[191] ומוסיף על דברי הריפורטר, ומחבר הצֶפת מכתיר את שניהם ונותן את הצבע הראוי לאותה "סטורי", וחוגג ומוגג[192] יפתח וילטוש ויקציע אותה מבית ומחוץ[193] וייתן עינה כעין הבדולח[194] וישימה כראי מוצק[195] בעד האדם מן השוק, ואז יוצאות הברווזות ושטות על השלולית או על הים. עֵסק העיתונות הרי הוא עשיית סחורה בידיעות חדשות. אבל הידיעות האלו הן חומר גס, חומר ביד היוצר[196] כעורות של חיות שכובשים ומולחים ושורים אותם במים ומייבשים וצובעים בכל מיני סממנים קודם שעושים מהם פרוויים לצווארונים ולבַטן את הבגדים החמים. בינינו התמימים, בעולם הישן, שולט איזה רגש של חיסכון וראות את הנולד[197] והננו מחזיקים – בהכרה או גם בלי הכרה – בכלל "תנא ושייר".[198] אין אנו גומרים את כל ההלל,[199] "כולה שבחא דמרא"[200] או "כולא גנותא דמילתא", אך[201] חוסכים דבר מה לעתיד. בעיתונות האמריקאית אין תשומת לב ליום אתמול או ליום מחר, כי העולם מתחיל וגומר ביום אחד. אם שבח – תן את הפלגת השבח, ואם גנאי – את תכלית הגנאי. הביקורת מסננת, מבחינה, מציינת גוונים, מדרגות; לברווזות העיתונאיות אין פנאי ואין התמדה לכך. הן רוצות בדברים קלים, והדברים הכי קלים הם ציוני המספר, מפני שאין להם שום תוכן.

איש לא יחליט שאין לו לאותו החלק הענקי של האנושיות המנומסת[202] המכונה "אמריקה" תכנים נפשיים וערכין רוחניים מיוחדים ותכונות ונימוסים משלו, ועניינים עמוקים בתמותם ובפשטותם, אפילו הגדות והזיות ומסורת שיש לה גוון מיוחד, כוח נערץ של יצירה וריתמוס נבדל ומצוין בשיעורו, שרישומו ניכר בעומק השכבות הטבעיות של הגזע האנגלו-סאקסי, שעליו נוסד מעין גזע היאנקי המקומי, שיש בו עוד הרבה מהחלוציות, מהגאוניות המעשית, עם קו של גדלות מצוינת במהותה, עם רעננות ילדותית, תמה וחופשית. הקווים האופייניים האלה, הם מסתמנים באספקלריה הגדולה והבהירה של הציור, ושל האדריכלות, בחופש המלבב של המוסיקה והשירה ובלְשַדיות הצעירה של ספרות הסיפורים, אשר בה תופסת אמריקה עתה מקום בראש; אבל עד כמה שטעם הציבור מתבטא בעיתונות הבינונית, לא ישוער שיממון ללא תקוה נורא מזה. הכול צווח ככרוכיא,[203] הכול מתהדר כתוכי בנוצותיו, אין בקורת, אין הבחנה, אין עומק, רק קול רעש גדול.[204]

המודעה המסחרית – זה המוסד הכלכלי העיקרי של העיתונות – הריהי מטבעה צעקה; הכרזת הסוחר על סחורתו, התפארותו והתגדרותו במעשה ידיו, שהוא הכי משובח שבעולם, ומכלל הן אתה שומע לאו:[205] ביטול ופיסול[206] מעשי ידי זולתו; נוסח וסגנון הללו של מודעה: גסים חצופים, מרוטפשים,[207] וכמובן מסיימים במחיר ובכתובת – לא נשארו מוגבלים בתחום חלק המודעות, אלא נכנסו לגוף העיתונים בצורה של סיסמות פרועות ומרעישות עולם, המכסות את ההעדר המוחלט של דעות קבועות וערכי תרבות קיימים, ומקשקשות בגוזמאות הנפוחות של פולחן אישי ותחרות אישית. עיתונות זו היא רכושנית כבירה וצנפה[208] של נחשים – רובם מיליונרים בודדים, שאין להם שום יחס ושייכות פרטית אל העיתונים, זולתי היחס המְלוֹגי,[209] כלומר לאכול פירותיהם. ומקצתם חברות בלי שם, מכונות אילמות שהולכות מאליהן וטוחנות את החומר הזה, שהוא מתאים לטעם אלפי רבבות[210] בני אדם המורגלים לטעם זה, להסתכלות זו על העולם ומאורעותיו. עלול אדם להגיע לידי ייאוש למראה קלקלה שכזו. ישוב משוכלל במבחר ההמצאות והתיקונים, התקדמות שבהתקדמות – חוזרת למצב מדברי בעטיה של עיתונאות חסרת אמת ושיעור, אשר יותר שהיא מתאמצת להתמיה ולעורר התעניינות, יותר היא משעממת, וכבר אין אדם יודע במי האשם – האשם כבר הוא ממלא את כל הסביבה: "ותחנף הארץ".[211]

בבית המערכת של ה"דיילי ריקורד"[212] או "מייל"[213] או "אקספרס",[214] בניו יורק או בלונדון, מאחורי המכונות והגלגלים הסובבים על ציריהם, ותילי התלים של חבילות נייר, המוכן בשביל מכבש הדפוס, חדר לפנים מן החדר – יושב גוי קטן, ובידו הממשלה[215] על דעת הקהל, כפי רוח המושל העולה עליו; הוא מעריך, שוקל ומודד, מכשיר ופוסל, מדגיש ומרפה, מכרכם ומכהה את ה"חדשות" – כאן יש לבעל חוב זה מקום לגבות את חובו, ולהינקם את נקמתו: הכול עוברים כאן לפניו כבני מרון,[216] רוצה – זורק מרה,[217] רוצה – מרים את השפל ומשפיל את הרם,[218] רוצה מאריך, רוצה מקצר, הממשלה אוטוקראטית[219] עריצית, והצורה – דמוקרטית שלמה – דעת הקהל. גנבה אשר לא תיתפש בכף,[220] חלקלקת כצלופח, מתחמקת כעלוקה מכל יד תופסת. גוי קטן איננו מחווה דעתו כלל, הוא רק מודיע; אבל המגמתיות והצדדיות בולטות באופן הודעתו. זהו יותר ערמומי ממגמתיות גלויה שמתבטאת ישר ממאמרים. וגוי קטן זה בעצמו איננו ולא כלום. אין אתה יכול לדבר עמו משפטים;[221] אין אתה יכול להוכיחו לדעת מה שאיננו יודע, הריהו רק גלגל קטן בתוך מכונה ענקית; והוא יודע לכוון את הרוח לפי מה שנגזר עליו מגבוה: לחשו לו משם – עניינים כאלה תודיע בריש גלי, וברגע כמימרא, כמראה הבזק,[222] ועניינים אחרים אתה יכול להשהות ולהחמיץ וגם לדלג עליהם בשעת הדחק. ומקור ההוראות האלה הוא איזה איש או איזו כנופיה שיש לה פניה צדדית כלפי איזה איש או מוסד, או לפעמים אהבת בצע ושלמונים, או קנוניא צודדת, מבצבצת מִנִּקְרַת הפוליטיקה, ושולטת על אופן בירור הידיעות החדשות ודרך סידורן, עם כל הרמזים התלויים בהן.

תמה אני אם יש כאן מידה יותר גדולה של חופש מאשר בתקופת הצנזורה של יאנקוליו (ראש הוועד הצנזורי האחרון בוורשה), שהשתדל להשפיע על העיתונים בוורשה, בימי מלחמת רוסיה ויפאן, לעבד וללטוש את הידיעות על דבר תבוסות הרוסים, ולתת להן פנים של ניצחונות. כל ההבדל הוא שמאחורי יאנקוליו עמדו הצאר וגייסותיו, ומאחורי הגוי הקטן ב"מייל" עומד צאר בלי שם, מזויין בדולארים או פונטים, ולך, היחיד, אין מנוס לא מזה ולא מזה. אם חצי תריסר עיתונים בפאריס יעשו קנוניה לְעַפֵּר בֶּעָפָר[223] על כבוד איש התופס מקום חשוב בממשלה, בחברה או בספרות ולטפטף את לכלוך רעלם בהתמדה, ועל פי סדר ידוע – אין לו תקנה. דבר זה נקרא במונח המקצועי בשם "קמפניה",[224] והוא משפט מוות מעין "לינטְש" אלא שהצורה היא יותר רוחנית. על כגון דא אמר ויקטור הוגו: "אם יוציאו אי אלו עיתונים את דיבתי רעה שגנבתי את הכיפות הענקיות מעל ראש בתי הכניסה של "נוטר-דאם" ושל "מאדלין"[225] וָאטמנן בכיס החזייה שלי – היודעים אתם מה אעשה? אברח לבריסל במסע הראשון ההולך שמה!"…

בניגוד לזה, יש גם קנוניה של שתיקה, כשחצי תריסר "גויים קטנים" מהמין הנ"ל עושים קשר לפרוש צעיף דומיה על איזו שאיפה, תנועה, הסתדרות, המצאה חדשה, דומייה – ויהי מה! אז היא בטלה ומבוטלת. מפני שהעלמתה היא קבורתה. הוי, כמה מחשבות נפלאות עלו בתוהו, כמה המצאות מצוינות הלכו לאבדון בעטיה של שתיקה מאורגנת הנובעת מתוך איזה פחד של תחרות, בהילות על מונופולין וגדר של הסגת גבול! זוכרני שחביב התנועה הציונית, האיש הנפלא ורב הכישרון, המנוח ד"ר אלכסנדר מרמורק[226] ז"ל התענה כמעט רוב ימיו במלחמתו כנגד גזירת שתיקה שנגזרה על אחת מהמצאותיו מצד העיתונות הפאריסית. הוא רצה בגילוי, בביקורת, באור – והעיתונים, קיבלו קריצת עין מהמוסד הפסטרי לשתוק – ושתקו. זוהי אכזריות של מכונה.

סיפרו לי מלתא דבדיחותא,[227] שֶאֶל מו"ל עיתון אמריקאי אחד, נכנהו "די טראמפייט",[228] בא איש אחד בטענה שהעיתון ההוא פרסם את מיתתו בנֶקְרוֹלוֹג[229] כַּהלכה, כשהוא, הנפטר המדומה, הוא חי ושלם בגופו. על זה ענה המו"ל שצר לו מאד; וישיבהו האיש: "לא די לי שצר לך מאוד, עליך החובה להכחיש את הידיעה הכוזבה!" "אינני אוהב להכחיש ידיעות" – גמגם עורך ה"טראמפייט". המת החי התגעש: "כיצד? אין אתה אוהב להכחיש ידיעות? היודע אתה עד היכן הדברים מגיעים? הנה אני איש סוחר, וכשפרסמת על אודותי שמַתי, חרדו כל הנושים בי, ננעלו בפני דלתות הבאנקים וכו' וכו'. קיפחת את פרנסתי ואני אתבע ממך דמי נזקי!" אז נתרכך לב המו"ל, ואמר אל האיש המתאונן: "ראה! חוק הוא ל'טראמפייט', לבלי הכחיש שום ידיעה שנדפסה בו, ועל כן אי אפשר להכחיש את מיתתך, אפס[230] כי הדבר האחד, שאני יכול לעשות בשבילך זה הוא: יש לי ב'טראמפייט' רובריקה של הקטנים שנולדו, ויכול אני להכניסך שמה כקטן שנולד; ובאופן זה תיכנס שוב לחיים חדשים".

בבדיחה זו יש הרבה מהרצינות. הגיבור במחזה השעשועים הגאוני של גוסטב פרייטאג,[231] "די ז'ורנאליסטען",[232] החבוי והמכווץ בצל עילום שמו, והרוקם את קורי העכביש מתוך אפלולית חדר כתיבתו תחת אצטבה של ספרים, הריהו נרעש עצבים ומעונה מאימת-תמיד פן יאלצוהו להכחיש את שקריו. גמיש כנחש, קל כנוצת אפרוח – קולמוסו מגמא את הנייר, מרחף ואינו נוגע, מצליף ומתפתל, מגבב שקר על שקר כדי להגן על השקר הראשון, קושר לכל הכחשה זנב, מסַבֵּך ומעַוות, ומתפלא רתת כשמאשימים אותו בדברי רכילות, ורוטט ומגמגם כנגד השופט שאיננו נותן לו לחזור ולסרס את הדברים – לו, שהוא רגיל באומנותו, להשמיע את המילה האחרונה בעיתונו. תפוס תפס פרייטאג את עומק מהותה ואמיתת אופייה של האומנות העיתונאית וסכנת הרבים התלויה בה כשהיא מסורה ביד בריות שהבהלה להון, לניצוח, לרכילות ולנקמה שולטת בהן.

עוד יותר קשה מהכחשת ידיעה הוא הוויתור על סנסציה. אחד העיתונאים האמריקאים סיפר לי שלפני שנים רבות שימש כרפורטר בעיתון שיקגואי. אחד ממכיריו בעת ההיא היה ראש-בריוני ידוע שלימד את "הנערים" של חלק העיר הצפוני אופן חדש של דקירה בצד ובכתף. לבד מן העובדה שלאדם זה כבר יצאה מוניטין, וכתוב וחתום[233] בקונטרס השחור והנעלם של המשטרה שהוא רוצח קר-רוח, היה מטבעו איש חמודות,[234] והעיתונאי שלי לא זז מלחבבו.[235] ולא רק עיתונאי זה, אך עוד הרבה עיתונאים אחרים היו מבאי ביתו, והיו סחים עמו על דבר רציחות, בדרך כלל, בפיקחות ובהתעניינות גדולה, ונהנים משיחותיו ומניסיונותיו המרובים, ומשתמשים בהם לתבל את מאמריהם, עד שהיה כמעט לחביב העיתונות. היות וברנש זה ידע שבהקדם או באיחור יומו יבוא, ביקש את "הנערים" לעשות עמו חסד מיוחד: לבלי הרגז את אימו, ולבלי צלם אותה כשייפול בידי המשטרה והקץ ייקץ עליו. לא עברו ימים מועטים ואיש חמודות זה נתפס ונידון, ואז לא היה אף עיתון אחד בעיר שלא הדפיס את תצלומה של האישה הזקנה בראש גיליונו, וריפורטר מעפיל אחד, שהיה אף הוא מידידיו של הנידון ושנתבקש אף הוא בזמנו לחוס על אימו, טיפס ועלה מאחורי הבית בסולם העשוי להשתמש בו בשעת בערה וחטף בזק ע"י הקודאק במטבח אשר בו ישבה הסבתא ההיא, ויבהל את העלובה כמעט עד למוות. "ואתה מה עשית?" – שאלתי את בעל שיחתי. "אני" – השיב במנוחה – "לא יכולתי לוותר מפני התחרות". לטשתי אליו סקירה של בוז, אשר אם ידע הלה את פירושה, אז הבין שלפי דעתי אותו נידון היה אדם הגון יותר ממנו. והוא בוודאי חשב שאני בטלן ואיש זר ו"ירוק" שאיננו יודע בהוויות העולם ובטבע אומנות העיתונים ושועה בדברי מוסר שאין להם מקום בעולם המעשה.

זה סוד הפוליטיקה, ומאיזה רקק דעת הקהל נבראת,[236] וכיצד היא מתפתה והולכת שולל לאט לא על ידי מלחמה, אלא על ידי מרמת ערומים וניצול של פתיות וקלות דעת. ידעתי עיתון אחד באמריקה שהוא מזהיר מאוד, וחבר העוזרים שלו מזהיר, והעורך הראשי הנהו אולי הכוכב הכי מזהיר במזל העיתונאי ההוא, לפחות כמו שהיה רגיל להחליט בעצמו. המגרעת היחידה שבו היא חסר קיומיות ועקביות. ביום ב' בבוקר העיתון יוצא ב"סטורי" גדולה מרעשת עולם; ביום ג', זאת אומרת ממחרת היום, אותו המאורע שהציב את שורת הראש שלו כבר נשכח, וכרגיל, "סטורי" אחרת עוד יותר מרעשת עולם, ושונה לגמרי במינה מן התיזה של יום אתמול, לוקחת את מקומה. אבל העיתון הזה, במקום רב גוניותו בנוגע למאורעות המרעישים עולם, שם התמדתו ומסמריותו בנוגע לנשיא הובר.[237] הקצה לו רובריקה מיוחדת, מנצנצת, מבריקה, בלולה מזני מרחקים ומקוטרת מכל אבקת רוכל,[238] אשר בה בקביעות עקשנית ובמילים מקשקשות ו"בלשון נופל על לשון" יודבק איזה טלאי להובר. ולעולם אין שם מאמר גלוי ומיוחד וברור, אלא "מסכת עוקצין".[239] מתכרך אחריו, מלפפו ונושך את עקביו.[240] המגמה בוקעת ועולה,[241] נעלמת ומופיעה, אם נאם הובר – לא יודיע את נאומו כהווייתו, אלא יקצרהו ויטשטשהו, ואם נאם מישהו כנגדו יעשה מנאומו מעדנים לקוראים והוסיף עליו שמן ולבונה.[242] הכול עשוי להטעות את הקורא בגניבת דעת, בעיוות הרעיון ובתחבולות סופיסטיות. ככה יעשה העיתון הזה כל הימים,[243] ועל ידי זיוף ומעשה בדחנות זה הוא משפיע על חלק ידוע של דעת הקהל הניזונה ממנו.

והנה החטא ועונשו! נקיי הדעה[244] שבאמריקה הכירו את הרעל הזה, ויפסלו את כל הפוליטיקה. "פוליטיקס" באמריקה נחשבה לאומנות בזויה, ו"פוליטישן" לשם של גנאי; כל העניין נתנוול על ידי ההשתמשות בו בידיים מסואבות.[245] וכן גם העיתונות. אין תפקיד יותר אחראי, יותר מדריך, משפיע, רב התועלת; אבל אין תפקיד דורש טהרה, פרישות, עדינות, צניעות, חוכמה וניטראליות, כתפקידה של העיתונות. מהראוי היה למצוא בשביל ענף-עבודה זה, שאיננו עסק, אלא כהונה – את בחירי המין האנושי במעלות ובמידות, מפני שהם מחנכי העם יום יום. כשאדם קורא תדיר איזה עיתון, הריהו מושפע ממנו, ואם אותו העיתון הוא גודש את הסאה, ומנפח את המאורעות, ומראה בהם פנים שלא כהלכה,[246] מהומה הוא מכניס למוחותיהם של קוראיו; ודמיונם[247] של אלה כבני אדם השותים במשך ימים רבים מים רעים.[248] עלוב הוא מוחו של הקורא הבינוני חסר חוש הביקורת, שנעשה בית קיבול ואוצר אפותיקא[249] לגוזמאות שהלבלרים עושים בהם סחורה בשביל השבחת עסקיהם. לבלר יושב ומקשט את ראשי השורות במילים מפוצצות כמתעסק בעלמא,[250] והוא בעצמו איננו נותן להם שום חשיבות, והמון קוראים שאינם בקיאים באותם הדברים מקבלים אותם כ"טבין ותקילין".[251] קורא עלוב זה, תלמיד מובהק של העיתונות הצהובה, לא רק מדבר, אלא גם חושב על פי אותו אופן המחשב, התוסס, הלוהט והמבעבע המסמן את מהותו של הסגנון המודעתי המגרה והמפתה, המנופח והנבוב, אשר בו כותבים את ראשי הפרקים והשורות, כעין מראות הצובאות[252] ושלטים מושכים את העין ולהטי פרסום ואחיזת עיני הרואים כדוגמת תבנית הסחורות הזולות והמתאימות לטעם השוק ולמנהג היומי שהחנוונים מערימים להציג לראווה עם מחירם בצדם בתערוכות חלונותיהם, מציצים מן החרכים[253] וצודדים את הקונים.[254]

מייחסים לו למיליונר העיתונאי, ללורד נורתקליף,[255] את הפתגם: "המטרה הראשית של עיתון היא להספיק חדשות. יכולים העולם לברוא לעצמם את השקפותיהם שלהם על יסוד העובדות". אבל מימיו של נורתקליף עד עתה נשתכללה ונתחדדה תחבולת המגמתיות העיתונאית עד שאין צורך לבעלי המגמה לצאת מגבול הודעת חדשות, מפני שהמגמה מבצבצת מאופן בחירת החדשות וריקוחן ושיעור כמותן. מיסטר הארי צ'אנדלר,[256] מו"ל ה"טיימס" של לוס אנדז'לס וסגן הנשיא של חברת המו"לים האמריקאים, אמר לי שהעיתונים האוסטרליים ושל חופי האוקיינוס השקט מפאת[257] אמריקה קובלים על הסוכנויות הענקיות האמריקאיות, שכמעט כל החדשות שהן מספיקות[258] וממטירות על אלפי העיתונים הן חדשות על דבר מעשי שוד וחמס ורצח. כל רצח בשיקאגו, וכל רצח המוני ("לינטש") שבאלבאמה, תופס את המקום הכי גדול בין חוליות שדרת הסחורה המוצגת לראווה. כנראה, הקהל בכנסיות הברית[259] הצפוניות אוהב להתבוסס בדם זה; הריהו נרעש עצבים, והוא מתמלא רתת של חדווה, כאילו ישב בקרקס והסתכל בהתגוששות האתלטים, אבל העולם באוסטרליה ועל חופי האוקיינוס השקט כבר נקפא ונתקרר ונתעייף. כתבו לניו-יורק, ומניו-יורק השיבו: אי אפשר! הצדדים תיגרו על דבר גובה האחוז של חדשות על אודות שפיכות דמים. המרכזים אמרו: שלושים אחוז, בפחות מזה אי אפשר, מפני שצריך להתחשב עם טעם כנסיות הצפון; ואולם אוסטרליה וחופי האוקיינוס השקט עמדו על דעתם להסתפק במועט של עישׂרון אחד,[260] ונימוקם עמהם, שיש להם "רציחות" משלהם. לבסוף התפשרו מחצה על מחצה.[261]

יש כאן שיטה שלמה של ייחוסים בין הדרישה וההספקה. יש סחורה, שוק ותביעותיו, תנאי יצרנות וצרכנות, בידור המינים, הסתגלות אל הטעם ושינוייו, השפעה יוצאת מרכז והשפעה שכנגדה חוזרת מרכז, כמו בסחורות אריג כותנה, שהתעשייה של לודז' הייתה מוציאה לשווקי רוסיה הרחוקים. כמה מן התמימות היה בלורד נורתקליף – או בטואסט[262] ההיסטורי לשם חירות הדפוס שנשמע על משתה הוויגים[263] בלונדון בשנת 1795, בבית המרזח העתיק ("די קראון אנד אנקור טברן"), שבו נאמר: "הרי זה כאוויר שאנו שואפים אל קרבנו – כשאיננו לנו אנו מתים". חופש זה – ראו, מה עלתה בידו!

מה הייתה "גאוניותו" של הלורד נורתקליף? הקו המציין את אופיו הרוחני היה חוש הריח שלו לגבי חדשות. הוא היה אחד מיחידי סגולה, והם מועטים, שכנראה הוחנו בחוש נוסף שלא ניתן למנה לבני אדם סתם, שקוראים לו בשיחתן של בריות "חוטם לגבי חדשות"; שום מאורע לא בא אליו בהיסח הדעת. הוא היה תמיד מוכן ומזומן לכל צרה שלא תבוא, כאילו ידע מראש באיזה חלק של ארץ מושבו או של התבל איזו "סטורי גדולה" מתרגשת לפרוץ. ב"גאוניות" זו יסד בשנת 1900 את עיתון הבוקר הראשון הנמכר בחצי פרוטה. זהו כוח כביר בדעת הקהל באנגליה, במובן ידוע לא פחות מכוח הממשלה – כוח סטיכי,[264] נגלה ונסתר, גוף ואינו גוף,[265] מוכנאי ובלתי נתפס. לרגל תסבוכת של נימוקים הריהו, לדוגמה, עוין את הציונות ואת ה"בית הלאומי" ואף את המנדט, הרבה ניסינו לדבר אליו. הייתה, לפני איזה שנים, התמרמרות במחנה חברינו, שאין משתדלים די הצורך לקרב את הרעיון הציוני אל לב המתנגדים בדפוס. השתדלנו להחזיר עיתון זה למוטב – בטלנים שכמותנו! נקל יותר להחזיר למוטב את "תעלת השרוול",[266] להמריצה ששאון גליה[267] יתאים לניגון ה"תקווה". הרי זה אלמנט שאין לו תפיסה כלל.

חדשות! מגלגלים אותך מאיש לאיש, ממדור למדור, ממכונה למכונה, ואי אפשר למצוא את הנקודה הראשית, אשר משם יוצאת "רוח החיה באופנים"[268] ואשר משם ירמזו את הכיוון. וכשאתה חושב שמצאת את אותה הנקודה, הריהי מתעטפת בערפל. "אין אנו יועצים ומוכיחים, אלא מודיעים מעשים שהיו!"; "אבל מדוע אתם מודיעים אך על דבר פרעות ושערוריות, ולא על דבר מעשים בכל יום של עבודה ושלום?"; "מפני שזהו דרכנו וטבע עיתוננו, להודיע רק דברים מעניינים, יוצאים מן הכלל, מפליאים, מרגיזים. זהו החוק הפרופסיונאלי…". שקר הדבר! בית החרושת הזה יכול לעשות מכל דבר חדשות מפליאות, אלא שהוא הרגיל את השוק שלו לחדשות מפליאות לגנאי, ועכשיו הוא כבר תלוי באותו טעם השוק שנברא על ידו.

ככה נוצר החוג של קסמים[269] שאין ממנו מוצא. בית החרושת לחדשות מפתה את הקהל, ונעשה משועבד לקהל. הוא מושבע ועומד להרעיש את הקוראים, ולתת סיפוק לתאוותיהם, ובמידה שהוא הולך ומרעיש, בה במידה הוא אנוס לחפש בין מאורעות העולם את המאורעות הכי מרעישים באופן מוסיף והולך,[270] ובאשר כי המאורעות כשהם לעצמם אינם כלום, אלא תיאורם והפירוש הנוסף עליהם קובע את ערכם, לפיכך כאן מתחילה מלאכת הצביעה, הרכבת הפרטים, הדגשת חלק זה והבלעת חלק אחר, בקיצור, כל הזיוף המפלגתי המטמא את העיתונות הסנסציונית. לא השקר הנתפס, אלא חצי השקר הבלתי נתפס. "צודה לי ציד[271] – את העיתון הסנסציוני" הריהו כאילו אמר איש: צודה לי ציד – את תאוות ההפלגה,[272] את הטעם ההמוני הגס, את החנופה, את השעבוד לרכוש, את הדיסקיפלינה[273] של אינטרסים משוקעים, את הזיקה לתביעות ההמון! – הוא נלחם עם האוויר, ואסף רוח בחפניו.[274] ניצחון שכזה לא יעלה ביד שום איש ושום מפלגה: ניצחון כזה תוכל אך דעת הקהל השלמה לנחול על ידי התפתחותה, התבגרותה והתחסנותה כנגד הרעל הסנסציוני. כאמור, ערה הייתה באנגליה הכרת חובת ההגנה העצמית של העיתונות ההגונה כלפי הפסולת הפרוצה – עד שבאה המלחמה העולמית, ותוסף כוח לעיתונות הצהובה.

אין ימים טובים לעיתונות ממין זה כימי מלחמה, עם השנאה, הרכילות, הימים שהשטן מקטרג[275] בהם. הה, מה נוראים הימים ההם וכמה קשים הם לאזרחים שקטים ותמימים, ביחוד לבני ארצות אחרות, אשר נוח לקנאים למתוח עליהם קו חשד. בימי רעש וזוועה, חרב והרג ואבדן,[276] כשכל המעשים תחת השמש[277] משנים תפקידם ומעבטים ארחותם,[278] וכשדעת הקהל נוטה להתפעלות ולאמונה בכל בדותה, אז באה הסנסציה ומתקשרת כקליפה ברגש הפטריוטי התם והישר ועושה בו את סחורתו המגונה. בימים שהעוול נעשה לצדק, והשקר כלפי האויב לחובה פטריוטית, הנקל לעיתונות הכזבים להקריב אש זרה, לזרוק מרה[279] בציבור ולתפוס אומנות מרגל-חֶרש, מוסר ודילטור[280] "מתנדב" לכבוד המולדת, לבדות תילי תלים של עלילות ולעשות כל מעשי ליסטות ונקם ובצע תחת מסווה טובת הכלל וקנאה קדושה למולדת, ואז רב כוחה מכוח הממשלה הכי תקיפה, ואין מגן וצינה[281] מפני תגרת ידה.[282] וגם אחרי עבור ימי המלחמה רעל זה לא במהרה יפוג, אך מוסיף לפעפע דרך צינורות שונים בשינוי צורות ונימוקים, קסמים ורמזים.

אלה מסוחרי המילה הנדפסת שעיניהם אל בצעם[283] בדקו ומצאו שהשנאה וקנאה, הדיבה והרכילות הן פרקמטיה חריפה שרבו עליה הקופצין,[284] ועל כן אין ליבם לעבודה של מנוחה ושלום ויישוב הדעת, כי אם לסער מתחולל של התמרמרות ועברה וזעם.[285] מתשעה קבין שנאת גזע והתכבדות של עם בקלון חברו – תשעה השפיעה העיתונות הסנסציונית.[286] מהמלחמה העולמית ואילך לא חדלה אף יום אחד להוסיף עצים לאש ושמן למדורה ולהתמיד את הייחוסים החדים בין העמים. כל רעיון טוב שעיתון סנסציוני מחזיק בו, הוא הופכו לרעיון נלוז ומזיק על ידי הפרזת מידתו הנכונה והגזמתו עד לסיטרא דמסאבותא[287] (אבסורד). כל רעיון טוב בעיקרו, שהסנסציה אוחזת בו, היא מוציאתו לתרבות רעה[288] ומנוולתו. דאגת כל אומה לישותה ולקיומה; וההקפדה על שמירת עצמותה בעצם טהרתה ובמקוריות אופייה, ואף שיעור ידוע של התבדלות מעמים אחרים, הוא רגש נכון ונאמן; ואולם הסנסציה הופכתו להזיה שובינית,[289] לחרם ולגידופים, ומאלה תוצאות לחורבן ייחוסי השלום ובניין התרבות והמוסר הבין-לאומי. כל רעל האנטישמיות נפוץ והולך ומתפשט בעולם על ידי העיתונים ממין זה. מוכשרים היו עיתונים של סנסציה להביא ברכה לעולם על ידי הסברת שיטות טובות וידיעות מועילות, אבל זהו דבר קשה ודורש התמדה וכישרון. לעומת זה, ההשתמשות לרעה באינסטינקטים הגסים, גירוי היצר הרע, הריהו דבר קל שמתן שכרו בצידו,[290] ושכל שוטה וגס רוח[291] יוכל לאכול מפריו ולשבוע מטובו[292] וכל המיצר לישראל ולאנושיות, לחופש ולהגיון, יוכל להיעשות ראש.[293]

לאוצר זה של העיתונות הכללית תרם המוח היהודי תרומה גדולה – ולא לעיתונות ההומייה והמגזמת, אלא דווקא לנכבדה והצנועה. אבי הסוכנות הטלגראפית הראשונה בעולם, שנעשתה ברבות הימים לכלי מבטא כמעט רשמי באנגליה, היה היהודי האשכנזי רויטר.[294] היומן החשוב "דיילי טלגרף" בלונדון נוסד על ידי היהודי לוי,[295] אביו של הלורד ברנהאם; בלוביץ-אופרט,[296] שהיה כתבו של ה"טיימס", יסד את האינטרביואים.[297] רודולף מוססה[298] (לשעבר מוזיס) ואולשטיין[299] יצרו את העיתונות הגדולה בברלין; זוננברג[300] – את ה"פראנקפורטר צייטונג" המפוארת; שיפס ובנדיקט[301] – את העיתונות המצוינת בווינה; ד"ר פאלק[302] יסד את ה"פעסטער לויד" בבודפשט; נוטוביטש[303] – יסד את העיתון הליברלי "נובוסטי" בפטרבורג. בפולין היו אנשים יהודים או מזרע היהודים: שימנובסקי, קזימירז' זלבסקי, גליקסברג, לבנטל – מיסד העיתונות. הסגנון העיתונאי המצוין נוסד על ידי יוליאן קלצקו[304] וסטניסלב מנדלסון.[305] באמריקה היו פוליצר[306] ואוקס[307] מייסדי העיתונים הכי מצוינים. ה"ניו-יורק טיימס" של אוקס עומד בראש העיתונות בכנסיות הברית. תיאודור הרצל, מקס נורדוי, דניאל שפיצר, תיאודור וולף, גיאורג ברנהארדט, לואיג'י לוצטו, ארתור מאיר, וילהלם גולדבלום, אוסקר בלומנטל ואחרים למאות הכניסו לתוך העיתונות זרם של יופי, של עדנה ורוך ושל אספקלריה עולמית עם אופקים אנושיים רחבים. אין כוונתי להחליט[308] שלא נמצאו בינינו מרדפי ריקים ושטופי סנסציה; אבל הם בטלו באלף,[309] וכל מגמתם הייתה לחקות חיקוי עיוור. מה שהיה זרע אמת[310] ממקור ישראל[311] היה משופרא דשופרא[312] של עיתונות. אף היינה וברנה עיתונאים היו בזמנם; אף גבריאל ריסר היה עיתונאי מצוין.

זהו תפקידנו בעיתונות שלנו: לא לעשות כמקולקלים שבהם, אלא כמתוקנים שבהם.[313] אם הרדיפה אחרי הגוזמה וההפלגה והנטייה ללעז הן לעג מר למול החופש, הכבוד והאמת בין עמים אחרים – קלקולם בינינו הוא רב יותר. אמריקה יכולה לסבול את הסנסציה המתנפחת. זה הים גדול ורחב ידיים;[314] ואם ישליכו לתוכו רבבות עם את פסולתם, שטף הגל יישאם, ולא ייוודע כי בא אל קרבם.[315] אבל נחלנו נחל קטן, ומימיו עומדים, ואין לדולחם. אין צורך לנו לבדות מלבנו זוועות, מהפכות וחורבנות; אין צורך לנו בשיסוי ובגירוי. האמת והדיוק נחוצים לנו כאוויר לנשימה. הקו הכי אופייני של עמנו הוא – צניעות וענווה, ולא גסות, חמיות,[316] חוצפה וצעקנות. זרמי הגוזמאות וסגנון הלהטים הם גידולי תאוות החיקוי וההתבוללות, העלולים לחתור תחת כל הביטחון שהעם צריך לבטוח בעיתונותו ולשלול ממנה את הכוח המנהיג ואת האוטוריטה[317] שאנו צריכים להם לשם קברניטות והשפעה. המגמתיות המפלגתית צריכה להצטמצם בבירור השקפות גלויות, ולא לעבור לצביעת החומר האינפורמציוני, שהיא זיוף מעורר גועל נפש. המודיעים צריכים לדייק יותר, ובירור הידיעות וסידורן ושורות ראשיהן[318] צריכים להיעשות בזהירות, בניטראליות, בלי מגמת פיתיון כדרך התגרין,[319] אך ברגש אחריות כלפי דעת קהל שלמה שאיננה צריכה לקורט של חילתית54 ו"רציחות" ו"פרעות" שלושים אחוז ככנסיות הצפון או עישרון אחד כחופי האוקיינוס השקט.

תחילת מאמרו זה של סוקולוב ב'העולם', 18.8.1932
תחילת מאמרו זה של סוקולוב ב'העולם', 18.8.1932

בטוח אני שהיהודים שלנו ירבו לקרוא את עיתונינו אם יהיו פחות "מעניינים" ויותר מדייקים. כלום יש צורך בדבר, למשל, שהיהודים "נסעו לעבר הירדן, ושם התנפלו עליהם ויכום ויפצעום" – אם דבר זה לא היה ולא נברא? למי שמועות כאלה מביאות תועלת? האם בכדי שאותו כתב שמשמש קבלן לעיתון בסחורת החדשות מארץ ישראל ימצא סיפוק בשביל עצמו לעשות מטעמים לעיתונו ולבצר על ידי זה את עמדתו, ובכדי שאותו עיתון ימכור בזכות השמועה ה"מעניינת" הזאת איזה תריסר גיליונות יותר, כדאי הדבר שהעניין הכללי ילקה – (ואין ספק שהוא לוקה על ידי בלבול דעת הקהל)? וכלום יש צורך בדבר שיתקעו ויריעו[320] שצירי חברת נוטעי תפוחי הזהב מארץ ישראל משתתפים בקונפרנציה[321] האימפריאלית הבריטית באוטווה, בעוד אשר באמת נסע שמה איש אחד או שנים לשם עסק ובשביל שאלות טכניות, לא קָרוא ולא משתתף, אלא מוכן להשיב לשואליו אם תהיה שאלה מקצועית – לתפיפה בתופים מה זו עושה? ומי ערל החוש שאיננו מרגיש, בידיעות כאלה ובהפצתן פועלת איזו רקלמה פרטית, איזה נטייה ופנייה זרה, איזה חשבון שאין לו שום יחס וקשר עם העניין הכללי או עם חובת האינפורמציה כלפי הציבור? ידיעות כאלה עלולות הן אך להטיל קוצים בעיני צוררינו, או לפתח בקרבנו את המגלומניה השוללת מאתנו כל אמת מידה של הערכה ריאלית!

ואם בדברי-הבאי כאלה מפרנסים את הקהל יום יום, מה פלא שסופה של כל אילוזיה כזאת הוא אכזבה מרה ותעייה גמורה בסבכי דמיונות? ואז לא נשאר דבר בלתי אם התלהבות מלאכותית לרגל פולמוס מפלגתי, אש של קש וגבבא[322] לרגעי מספר. שמעתי שכמה מהמודיעים ממין זה קצפו קצף גדול[323] על הישיבות האחרונות של הוועד הפועל הציוני שהיו שקטות כל כך ושרוח כהה הייתה מרחפת. ליבי נוקפי[324] שלפי טעמם היה האולם צריך להיות מעוטר בכלי זין, אלף רצועות תלויות עליו, והחברים היו צריכים לבוא איש וצקלונו מלא גרזינים, קרדומות, מגזרות, כשיל וכילפות[325] – לפצוע מוח ולרועע[326] קדקוד, ולפחות, לחום ולהשתקשק בשיגעון ושצף, ואז היה "ממלא כפו קוצר וחצנו מעמר"[327] לפוצץ פצצות על ידי הטלגרף אל העיתונים ולבשר שהתנועה[328] נתגברה מאוד ושאין רכיכה והתרופפות, אלא גבורה ובלהות.

אמנם הקולר תלוי בצווארינו:[329] איש לא התנקש בנפש אחיו, איש לא יצא ביד רמה[330] ובאגרוף רשע:[331] המנהג לא היה כמו בשוק של מקולין,[332] אלא כמו בין בני אדם מנומסים, ודבר זה איננו מעניין כלל. מנא הא מילתא דאמרי אינשי:[333] מתגעגע על המכה שלו? מעשה באדם אחד שהייתה לו בועה בירכו והיה כואב ודווה ממנה כל ימיו, וידיו היו מלוכלכות במוגלה ובדם וממששות מסביב למכה. ואחרי עידן ועידנים הוזמן לו רופא מומחה, ועשה לו ניתוח, ולא עברו ימים מועטים, והוגלד פי המכה, ומעט נרפא וחזר לברייתו, ולא נודעו עקבות הפצע. אבל אותו אדם רגיל היה במכתו, והיו ידיו מוסיפות למשמש ולחפש, והיה מרגיש בחסרונה של מכה. הוי, מי ישיב לי את הפצע! – את הסצינות שראינו (ושהגזמנו) של הקונגרס! מי יתננו כירח קדם![334] שעמום זה, הבא לרגל חוסר סנסציה, לא הורגש בין הנאספים. ישבו ונאמו והתווכחו ושקלו וטרו[335] לפעמים כל היום וכל הלילה – כמדומה שאי אפשר יותר – ופעם אחת עלו הקולות עד חדרי האנגלים הישנים בבית המלון, ואחד מהם חרג ממסגרותיו,[336] והוא לבוש בגדי ליל, ויתנער וירד אל האולם וידבר משפטים,194 ובקושי גדול הרגיעוהו וישיבוהו אל חדר משכבו. כל זה איננו שווה למודיעים: הם צריכים לחומר מפוצץ, לבלהות, לשאגה ונהמה, שהיו מעוררים את הישנים לא רק בחדרים הסמוכים, אלא מסוף העולם ועד סופו[337] – ואם לאו, הרי הדבר הולך ומתנוון, שקט ודומה.[338] במה תזכה הציונות את ארחה? בקול רעם בגלגל,[339] במהומת רוכסי איש,[340] בהנהגות מבולבלות ובפרעות פנימיות, בדברי קנתור ואיבה, בלחישות והשערות וחשדות כנגד אנשים, במטיפת מילים רותחות ולגלוג ומעט דיבה, בפרפורי קנוניות שלא היו ופלפולי תחבולות שלא עלו על לב? זוהי הזואולוגיה של ברווזות עיתונאיות.

אפשר שנבער את הפסולת הזאת מקרבנו ו"נכה כפרות" עם הברווזות הרעבתניות?


תמונה ראשית: "כל ידיעה צריכה להיות מוגזמת: על כל מספר צריך להוסיף אפסים". עיתון בריטי, 1927.


[1] "ברווז עיתונאי" – כינוי לידיעה עיתונאית שאינה נכונה. מקורו כנראה בצרפתית, מן הביטוי "למכור חצי ברווז" (לקסיקון אתר 'העין השביעית').

[2] לעז: דיבה, שם רע.

[3] כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן־אִישׁ רִמָּה אֶת־רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲ‍לֹא־מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כ"ו, יח-יט). כמתלהלה – כמתייגע לירות (רש"י), כמהתל בחבירו (מלבי"ם). ייתכן שנקט לשון זאת בעקבות דימוי מספרי לשון הרע ליורים בחץ – "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אומר הקב"ה [לשר של] גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר: (תהלים קכ, ד) 'חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים' ואין חץ אלא לשון שנאמר (ירמיהו ט', ז) 'חֵץ שוחט [שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר'" (ערכין טו ע"ב)

[4] אמר ליה: שיננא, טינא היתה בלבם (חגיגה טו ע”ב). טינא – פגימה.

[5] לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות כ"ג, א).

[6] כאן במובן דבר חסר אחיזה במציאות (חולין קכד ע"ב).

[7] חוכא ואיטלולא: צחוק ולעג (עירובין סח ע"ב).

[8] אף על פי שמפרכסין, טמאין, כגון זנב של הלטאה שהיא מפרכסת (משנה אהלות א, ו).

[9] סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם (תהלים יב, ט). כרום – בעת רום. זלות – דברים מבוזים, כמו 'כל מכבדיה הזילוה' (איכה א', ח) (מלבי"ם).

[10] וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי (איוב ב', י).

[11] אמר רב יהודה: כוי בריה בפני עצמה היא (חולין פ ע"א).

[12] תניא כותיה דרבא: בהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה (בבא קמא יז ע"ב).

[13] הזייני: הוזה.

[14] וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן (אסתר ב', ג).

 [15]כִּי־כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי־כָסֶל (איוב ט"ו, כז).

[16] באותה שעה נתכרכמו פניו של משה (במדבר רבה י"ט, ד).

[17] יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם (תהלים ע', ד).

[18] דרגת הטומאה השנייה בחומרתה אחרי המת, שהוא אבי אבות הטומאה.

[19] מוניטין: מטבע.

[20]  אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר (בראשית כ"ג, טז).

[21] אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון! (סנהדרין לג ע"א) – הפסד שלא ניתן להשיבו.

[22] וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר (ישעיהו כ"ב, ח).

[23] אמר רבי אמי והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם (כתובות יד ע"ב).

[24] המטרה מקדשת את האמצעים (הנסיך, ניקולו מקיאוולי).

[25] שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם (תהלים קל"ה, ט).

[26] לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי (ישעיהו מ"ט, ד).

[27] ומודה על האמת (משנה, אבות ה, ז).

[28] מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי־רָשָׁע (משלי כ"ה, כו).

[29] וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵח (בראשית מ"א, מה).

[30] וְכׇל רָז לָא אָנֵס לָךְ (דניאל ד', ו): ה' אינו מונע ממך כל סוד (דעת מקרא).

[31] כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, (שיר השירים ד', ד): תל שכל פיות פונים בו (ברכות ל ע"א).

[32] מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשוי (ברכות כט ע"ב).

[33] דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה (פסחים ד ע"א).

[34] אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג (סוטה ט ע"ב).

[35] וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה (שמות ב', ו).

[36] המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא, מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה, אין מנכה לו מן חכורו (בבא מציעא קב ע"ב).

[37] סיפורים דיטקטיביים: ספרות בלשית.

[38] ראינוע: קולנוע אילם.

[39] חטא המרגלים – במדבר פרקים י"ג-י"ד.

[40] חיבור קצר המכיל קטעי שירה שבעלי החיים אומרים כשבח לקב"ה. מועד חיבורו לא מוסכם על החוקרים.

[41] וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלֹוא הַסֵּפֶל מָיִם (שופטים ו', לח).

[42] דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה (יומא סט ע"ב).

[43] וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן (שמות ז', יא).

[44] חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לֹו (הושע ד', יז). עצבים: אלילים.

[45] אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? (קידושין נט ע”א). חררה: עוגה דקה אפוּיה על גֶחלים.

[46] אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר שיחת בני אדם (בראשית רבה צ"ד, ב).

[47] הדיוט: אדם פשוט.

[48]  כל המנבל פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה (שבת לג ע"א).

[49] שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי (מגילה כח ע"א).

[50] פישוט רגליים: פשיטת רגל. הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל (משנה, כתובות יג, ה).

[51] והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות א, ד).

[52] וְהַאֲבַדְתִּי אֶת כׇּל בְּהֶמְתָּהּ מֵעַל מַיִם רַבִּים וְלֹא תִדְלָחֵם רֶגֶל אָדָם עֹוד וּפַרְסֹות בְּהֵמָה לֹא תִדְלָחֵם (יחזקאל ל"ב, יג).

[53] אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה (יומא פג ע"ב). בולמוס: תיאבון חולני.

[54] אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן אסור הנאה: …וקרט של חלתית (משנה עבודה זרה ב, ו). חלתית: צמח שטעמו חריף.

[55] ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים (פסחים קיח ע"א).

[56] להספיק: לספק.

[57] אושפיזין: אורחים.

[58] אמר רבי אבהו: מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו, אמר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי (בראשית רבה ג', ט) – אלה טובים לי, ואלה לא טובים לי.

[59] השברת: מכירת.

[60] כוהל: אלכוהול.

[61] אסטניסות: אנינות, פינוק.

[62] אמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב אחא בר אבא אמר רב המנונא אמר רב: שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד (עבודה זרה יט ע"ב).

[63] אמר רבי יוחנן: כי הוינא טליא (מגילה ה ע"ב) – כשהייתי נער.

[64] העיירה וישוגרוד במחוז פלוצק בפולין.

[65] אדיר במלוכה, בחור כהלכה (הגדה של פסח, פיוט אדיר במלוכה, מחבר לא ידוע).

[66] לא ברור לי מיהו הרב המוזכר. ייתכן שהכוונה לדודו הרב חיים יששכר סוקולוב.

[67] רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סוד שאינו מאבד טיפה (משנה, אבות ב, ח).

[68] ואמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה (מגילה ג ע"ב).

[69] שדרו של אדם [עמוד השדרה שלו] לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים [לא כרע בתפילת 'מודים' כנהוג] (בבא קמא טז ע"א). משחק מילים עם הביטוי התלמודי.

[70] שלח ליה רב יוסף בריה דרב מנשה מדויל לשמואל: ילמדנו רבינו, יצא עליו קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו? (גיטין פא ע"א) יצא עליו קול – התפרסמה עליו שמועה.

[71] אמר ר׳ יוחנן: מאי דכתיב: 'ה' יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב' (תהלים ס"ח, יב)? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה נתחלק לשבעים לשון. (מדרש לקח טוב שמות כ', ב).

[72] קטן ואינו סָמוּך על שולחן אביו – זהו גדול (כתובות מז ע"א).

[73] "אכילת ימים" היא התארחות בחורי ישיבה אצל בעלי בתים בעיר, בסבב, לשם מחייתם. הביטוי כאן על פי הכתוב וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ (איוב א', ד).

[74] והאמר ר' אילעאי: באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו (כתובות סז ע"ב).

[75] וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב (דברים י"ג, טו).

[76]  אמר לו אביו ואם אתה מבקש לזכות לפני בדין (ויקרא רבה כ"ט).

[77] ולבסוף פירש עונשה, דכתיב: ויגד משה, דברים שקשין לאדם כגידין (שבת פז ע"א).

[78] גַּם אִישׁ שְׁלֹומִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בֹו אֹוכֵל לַחְמִי (תהילים מ"א, י).

[79] הס קטגור, וקח סנגור מקומו (תפילת ערבית של יום כיפור).

[80] כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כוֹפתו והקב"ה רוצעו (קידושין ע ע"א).

[81] ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא (בבא בתרא כג ע"ב) – ועל זה הוציאו את ר' ירמיה מבית המדרש.

[82] על גחונך תלך – למה? שיגיעה עמל ותלאה ושפלה גרם לבריות (אוצר המדרשים, ברייתא דר' פנחס בן יאיר א, יא).

[83] בלטינית: זכור שתמות. נאמר למנצח הרומאי השב משדה הקרב, כדי להזכיר לו את היותו בן תמותה.

[84] מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו (בבא קמא פ ע"א).

[85] יֵשׁ זָהָב וְרׇב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת (משלי כ', טו).

[86] מרגלא בפומיה דרבי יוחנן (סנהדרין נ ע"ב) – הרגל בפיו; רגיל היה לומר.

[87] אמר רמי בר חמא: הא גברא והא תיובתא! (בבא מציעא טז ע"א) הרי האיש והרי קושייתו!

[88] אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם (חולין קלג ע"א).

[89] ואי איכא ארבעין מוקמינן ריש דוכנא (בבא בתרא כא ע"א) – אם יש ארבעים תלמידים בכיתה, מצרפים למלמד עוזר.

[90] רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתֹותָם (איכה א', ד).

[91] אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים סח ע"ב) – אם לא יום זה של מתן תורה, יש כמוני רבים בשוק.

[92] וְרָאוּ גֹויִם צִדְקֵךְ וְכׇל מְלָכִים כְּבֹודֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ (ישעיהו ס"ב, ב).

[93] אמר לו: לא היו דברים מעולם (ירושלמי, בבא מציעא א, א).

[94] דהידנא: של זמננו.

[95] וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ אַמּוֹת חָמֵשׁ (דברי הימים ב ג', טו). צפת: כותרת.

[96] הֲלֹוא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיהו כ"ג, כט).

[97] בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִם כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ (נחום ב', ה).

[98] אוכלוסים: המונים.

[99] בערך אל: בהשוואה ל-.

[100] רקלמה: מודעת פרסומת.

[101] צדייה: ציד.

[102] מראה פנים: מעמיד פנים.

[103] בטקסט המודפס מופיעה המילה "נמלה"; כנראה צ"ל "גמלה", כלומר הניבה.

[104] שנשתקעו: שהושקעו.

[105] אינו אומר 'איש באחיו' אלא 'איש בעוון אחיו', מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה (ספרא בחוקותי ז, ה).

[106] מרבה נכסים מרבה דאגה (משנה אבות ב, ז).

[107] שכיני העיר ושכיני שדה שכיני העיר קודמין (בבא מציעא קח ע"ב).

[108] וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ (ויקרא י"ח, כה).

[109] שם העט של סמואל לנגהורן קלמנס, סופר והומוריסט אמריקני, 1835–1910.

[110] בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין (קידושין ל ע"ב).

[111] להיכן יצא? אביי אמר: יצא לתרבות רעה (חגיגה טז ע"ב).

[112] והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא (נדרים ח ע"א).

[113] שימוש במליצות ריקות.

[114] וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר (שמואל ב ט"ז, יג).

[115] זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו, ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל" וגו' – עמד והתקין פרוסבול (גיטין לו ע"א).

[116] וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם (איוב ל"ח, י).

[117] דנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה (שבת צב ע"ב).

[118] שמין: מלשון שומה. שמין את הנכסים בבית דין (כתובות צא ע"א).

[119] מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו (כתובות מח ע”א).

[120] רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין (כתובות ט ע"ב).

[121] ואם לאו, מבטלו בליבו (משנה, פסחים ג, ז) – מבטל את החמץ בליבו.

[122] בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין, על כותבי פלסתר, ועל מעידי עדות שקר, ועל מגדלי בהמה דקה, ועל קוצצי אילנות טובים (סוכה כט ע”א). פלסתר – השמצה, עלילת דברים.

[123] איתמחי גברא ואתמחי קמיע (שבת סא ע”ב): התמחה הכותב והועיל הקמיע שהוא כתב.

[124] וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: רגע כמימריה (ברכות ז ע"א) – זעמו של הקב"ה נמשך כשיעור זמן אמירת המילה "רגע".

[125] לפנים: בעבר.

[126] נעלמה: אסורה.

[127] מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם (משלי ט', יז).

[128] על הזיקין ועל הזוָעות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות, אומר 'ברוך שכחו וגבורתו' (משנה, ברכות ט, ב). זיקים – כוכב שביט או מטאור. זוועות – רעידות אדמה.

[129] מדמדמת: מנצנצת.

[130] מטמא במגע ובמשא (משנה, כלים א, ה).

[131] דאמר רבי לוי: מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה? מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע כחרש המנסר בארזים (יומא כ ע"ב).

[132] פרקמטיה: סחורה.

[133] בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו (אסתר א', ג).

[134] וָאָשׁוּב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה (זכריה ה', א).

[135]  לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אֹויֵב (תהילים מ"ב, י).

[136] לֹו מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה (דברים כ"א, יז).

[137] אמר לפניו: ריבונו של עולם, עלוב ושאינו עלוב – מי נדחה מפני מי? (מגילה כט ע"א).

[138] רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל (שיר השירים ז', ו).

[139] ארבע – יושבת בקתדרא (משנה, כתובות סא ע"א). אם יש לאישה ארבע שפחות, יושבת במושב הכבוד ואינה צריכה לעבוד.

[140] מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה (משלי ט', ד).

[141] וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הֹולֶם פָּעַם (ישעיהו מ"א, ז).

[142] רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה (שיר השירים ח', ו).

[143] וליחוש דילמא לא איכפת ליה (גיטין סב ע"א) – לא אכפת לו.

[144] עַל ה' וְעַל מְשִׁיחֹו (תהלים ב', ב).

[145] וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת (שמות כ"ה, כ).

[146] לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח (שמואל ב י"ד, יד).

[147] וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבֹּו (ירמיהו כ"ג, יז).

[148] כׇּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם (קהלת א', ז).

[149] וְלֹא נֹודַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה (בראשית מ"א, כא).

[150] וְעַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר (משלי כ"ח, כא) – אדם מוכן לפשוע בעבור פת לחם.

[151] אלא הותרה רצועה, לית דין ולית דיין?! (ויקרא רבה כ"ח, א) – האם הותרו כל האיסורים?!

[152] וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן (שמות ז', יא).

[153] וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתֹו כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לֹּו (ויקרא כ"ד, יט).

[154] רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי (בבא קמא ס ע"ב) – רבא היה סוגר את חלונות ביתו בזמן מגפה.

[155] אַחַת דָּתֹו לְהָמִית (אסתר ד', יא).

[156] נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית (ירמיהו ב', ל).

[157] אדם של צורה (תענית טז ע"א) – אדם בעל מראה מעורר רושם.

[158] אמר הקב"ה: לא תנהג בהן מנהג בזיון (מכילתא דרבי ישמעאל כ', כג).

[159] רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו (מגילה כז ע”ב).

[160] אדם יסודו מעפר וסופו לעפר (פיוט "ונתנה תוקף", מחבר לא ידוע).

[161] וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרֹור נָקוּב (חגי א', ו) – כספו אובד כי יש חור בארנקו.

[162] הרכושנים: בעלי ההון.

[163] וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל (נחמיה ד', ד).

[164] אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו (בבא קמא קיט ע"א).

[165] תשובה ומעשים טובים, כתריס בפני הפורענות (משנה, אבות ד, יא).

[166] סטאנדארד: סטנדרט, תקן.

[167] פוסטיירים: כרזות.

[168] למעלה: גבוהים יותר.

[169]  רבי יוחנן בן נורי, קופת הרוכלים (גיטין סז ע”א) – חוכמתו של רבי יוחנן דומה לקופת הרוכלים, שיש בה מעט מכל דבר דרוש.

[170] שלי שלי ושלך שלך – זו מידה בינונית (משנה, אבות ה, י).

[171] מוקצה מחמת מיאוס (שבת מד ע”א).

[172] קולמס: קולמוס, כלי כתיבה.

[173] דז'ון בול: John Bull, עיתון בריטי שיצא לאור בין השנים 1820–1964.

[174] כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי־יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי (ישעיהו ס"א, י).

[175] טמירין: נסתרות.

[176]  וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ (ישעיהו ס"ו, טו).

[177] חִצֵּי גִבֹּור שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים (תהלים ק"כ, ד).

[178] כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגֹור מִסָּבִיב (תהלים ל"א, יד).

[179] עט קנוא ונוקם: משחק מילים על אֵל קַנֹּוא וְנֹקֵם (נחום א', ב).

[180] חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה (משנה בבא קמא ח, ד).

[181] במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו (ערכין טו ע”ב) – בארץ ישראל היו אומרים: לשון הרע הורגת שלושה – את מספרה, את מקבלה ואת זה שעליו היא נאמרה.

[182] בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיֹו לִבְלֹום בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ (תהלים ל"ב, ט).

[183] כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל (ישעיהו ט"ז, ט).

[184] וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁומֵם (דניאל י"א, לא).

[185] אמר רבא: אם היה בית אפל, מותר (שבת פו ע”א).

[186] שכיב מרע: חולה הנוטה למות.

[187] אמר רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין שלא נכתב עליו המקרא הזה (שמות רבה ו, א).

[188] באמת אמרו: החזן רואה היכן תינוקות קוראים, אבל הוא לא יקרא (משנה, שבת א, ג).

[189] ריפורטר: כַּתָּב.

[190] רידקטור: עורך.

[191] אימור דאמרינן לא דק פורתא, טובא מי אמרינן לא דק? (סוכה ז ע”א) – אנו אומרים שלא דייק מעט, האם נאמר  שלא דייק הרבה?

[192] בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג (הפיוט "כי הנה כחומר", מחבר לא ידוע).

[193] שילוב של שני פסוקים: וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב (ויקרא י"ד, מא), וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר (בראשית ו', יד).

[194] וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח (במדבר י"א, ז).

[195] תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק (איוב ל"ז, יח). המשפט הכולל את ארבעת הציטוטים האחרונים לקוח מן הסיפור 'צלוחית של פלייטון' מאת י"ל גורדון.

[196] הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיֹּוצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל (ירמיהו י"ח, ו).

[197] רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד (משנה, אבות ב, ט).

[198] שנה והשאיר. ביטוי תלמודי שמשמעו: התנא לא מנה את כל הפרטים, אלא רק אחדים לדוגמה.

[199] אמר רבה: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל (ברכות יד ע”א).

[200] ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר "האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ". אמר ליה: סיימתינהו לשבחיה דמרך? (מגילה כה ע”א) – אדם אחד ירד לפני התיבה לפני רבי חנינא והוסיף שבחים לקב"ה. אמר לו רבי חנינא: וכי בכך כבר סיימת לומר את כל שבחי הקב"ה?

[201] אך: אלא.

[202] מנומסת: תרבותית, נאורה.

[203] וצווח ריש לקיש כי כרוכיא (קידושין מד ע”א) – צווח ריש לקיש כמו עגור.

[204] וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קֹול רַעַשׁ גָּדֹול (יחזקאל ג', יב).

[205] רבי מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הין (נדרים יא ע”ב) – רבי מאיר היא שסובר שמלשון השלילה ניתן להסיק את החיוב.

[206] פיסול: פסילה.

[207] רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרֹו מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו (איוב ל"ג, כה) – הרכב של 'רטב 'ו 'טפש', כלומר שמן (דעת מקרא).

[208] פקעת של חלקי מזון בלתי מעוכלים, שציפורים ממינים אחדים מקיאות מגרונן.

[209] מְלִיגָה: קבלת רווחים.

[210] שׁוּבָה ה' רִבְבֹות אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י', לו).

[211] וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים (תהילים ק"ו, לח).

[212] עיתון סקוטי, נוסד ב-1895.

[213] עיתון בריטי, נוסד ב-1896.

[214] עיתון בריטי, נוסד ב-1900.

[215] הממשלה: השליטה.

[216] בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (משנה, ראש השנה א, ב).

[217] אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים (כתובות קכג ע”ב) – התנהג בתקיפות.

[218] מַכִיךְ רְמַיָּא וְזַקִּיף כְּפִיפִין (פיוט 'יה ריבון', ר' ישראל נג'ארה) – משפיל רמים וזוקף כפופים.

[219] אוטוקרטיה: שלטון יחיד.

[220] יַעַן הִזָּכֶרְכֶם בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ (יחזקאל כ"א, כט).

[221] וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים (ירמיהו ל"ט, ה) – דברי תוכחה.

[222] וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א', יד).

[223] וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר (שמואל ב ט"ז, יג).

[224] קמפניה: קמפיין, מסע פרסום.

[225] כנסיות בפריז.

[226] אלכסנדר מרמורק : בקטריולוג וחוקר במכון פסטר ונשיא הפדרציה הציונית של צרפת, 1865–1923.

[227] כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן (שבת ל ע”ב) – כמו שנהג רבא, לפני שהחל ללמד את החכמים אמר דבר בדיחה, וצחקו חכמים.

[228] די טראמפייט: החצוצרה.

[229] נקרולוג: מאמר אזכרה על מותו של אדם.

[230] אפס: אבל.

[231] גוסטב פרייטאג: סופר ומחזאי גרמני, 1816–1895.

[232] די ז'ורנאליסטען: העיתונאי.

[233] צריך שיאמר בפנַי נכתב ובפני נחתם (משנה גיטין א, א).

[234] וַיֹּאמֶר אֵלַי דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדֹות (דניאל י', יא).

[235] לא זז מחבבה עד שקראה 'אחותי' (שמות רבה נ"ב, ה).

[236] עוף שנברא מן הרקק (חולין כז ע”ב).

[237] הרברט קלרק הובר, נשיא ארה"ב בשנים 1929–1933.

[238] מְקֻטֶּרֶת מֹור וּלְבֹונָה מִכֹּל אַבְקַת רֹוכֵל (שיר השירים ג', ו).

[239] משחק מילים עם השם 'מסכת עוקצין', המסכת האחרונה בסדר טהרות.

[240] הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס (בראשית מ"ט, יז).

[241] טומאה בוקעת ועולה (משנה, אהלות ט, טז).

[242] יש טעונות שמן ולבונה (משנה, מנחות ה, ג).

[243] כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיֹּוב כׇּל הַיָּמִים (איוב א', ה).

[244] וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין (משנה, גיטין ט, ח). נקיי הדעת – אנשים הגונים במיוחד.

[245] ונאכלת בידים מסואבות (משנה, חלה ב, ב) – ידיים טמאות.

[246] והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה (משנה, אבות ג, יא).

[247] "דמיונם" מובנו כאן הדבר שהם דומים לו. כמו בפסוק "דִּמְיֹנֹו כְּאַרְיֵה יִכְסֹוף לִטְרֹוף" (תהילים י"ז, יב).

[248] וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת (מלכים ב ב', יט). ובמשנה כינוי למקום של דברי שקר או כפיר: אבטליון אומר: חכמים, הזהרו בדבריכם,  שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל (אבות א, יא).

[249] אפותיקי – משכון.

[250] פרט למתעסק (משנה, כריתות ה, ג). מתעסק – אדם העושה מעשה בלי שהוא מודע לכך.

[251] אמר לו: זיל שלים לה טבין ותקילין (בבא מציעא מד ע”ב). טבין ותקילין – כסף טוב.

[252] וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיֹּור נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנֹּו נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת (שמות ל"ח, ח).

[253] מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנֹות מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים (שיר השירים ב', ט).

 [254]וְאַתָּה צֹדֶה אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (שמואל א כ"ד, יב).

[255] אלפרד נורתקליף (8651–1922), בעליו של העיתון הבריטי "דיילי מירור".

 [256] הארי צ'נדלר, 1864–1944.

[257] מפאת: מצד. הכוונה לחוף המערבי של ארה"ב.

[258] מספיקות: מספקות.

[259] כנסיות הברית: מדינות ארה"ב

[260] וְעִשָּׂרֹון אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד (במדבר כ"ט, ד).

[261] מחצה על מחצה מברך (ברכות נג ע”א).

[262] אמירת נאום תוך כדי לגימה אלכוהולית.

[263] המפלגה הוויגית, מפלגה ליברלית בריטית, אחת משתי המפלגות העיקריות בבריטניה בזמנה. פעלה בשנים 1687–1868.

[264] בלתי ניתן לעצירה.

[265] אין לו דמות הגוף ואינו גוף (פיוט 'יגדל אלוהים חי').

[266] תעלת למאנש.

[267] מַשְׁבִּיחַ שְׁאֹון יַמִּים שְׁאֹון גַּלֵּיהֶם (תהלים ס"ח, ה).

[268] כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאֹופַנִּים (יחזקאל א', כא).

[269] חוג של קסמים: מעגל קסמים.

[270] ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך (שבת כא ע”ב).

[271] וְצוּדָה לִּי (צידה) [צָיִד] (בראשית כז, ג).

[272] הפלגה: הגזמה.

[273] דיסקיפלינה: דיסציפלינה, נוהַג.

[274] מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו (משלי ל, ד).

[275] אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (ירושלמי, שבת ב, ו).

[276] מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן (אסתר ט', ה).

[277] רָאִיתִי אֶת כׇּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א', יד).

[278] מעבטים אורחותם: מעוותים דרכם, מעקמים ומסלפים. על פי יואל ב', ז: כְּגִבֹּורִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חֹומָה וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחֹותָם.

[279] אמר לו, בני: נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים (כתובות קג ע”ב) – התייחס לתלמידים בתקיפות. כאן כנראה במובן 'להרעיל'.

[280] דילטור: מלשין.

[281] הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי (תהילים ל"ה, ב).

[282] הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי (תהילים ל"ט, יא).

[283] רווח כספי.

[284] מפני שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה (ירושלמי כתובות ט,ז).

[285] יְשַׁלַּח בָּם חֲרֹון אַפֹּו עֶבְרָה וָזַעַם (תהלים עח, מט).

[286] עשרה קבים חכמה ירדו לעולם תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו (קידושין מט ע”ב).

[287] וינקין מסטרא דמסאבותא (ספר הזוהר א רכג, ב) – ויונקים מצד הטומאה.

[288] להיכן יצא? אביי אמר: יצא לתרבות רעה (חגיגה טז ע”ב).

[289] שובינית: שוביניסטית, לאומנית-גסה.

[290] רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה (קידושין לט ע”ב).

[291] והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח (משנה, אבות ד, ז).

[292] לאכול מפריה ולשבוע מטובה (ברכת "על המחיה").

[293] כל המיצר לישראל נעשה ראש (גיטין נו ע”ב).

[294] פאול יוליוס רויטר (1816–1899).

[295] ג'וזף מוזס לוי, רכש את ה"דיילי טלגרף" חודשים אחדים לאחר שיצא לאור.

[296] היינריך אופר פון בלוביץ' (1825–1903).

[297] אינטרביואים: ראיונות.

[298] רודולף מוֹסֶה (1843–1920).

[299] ליאופולד אולשטיין (1826–1899).

[300] צ"ל ליאופולד זונמן (1831–1909).

[301] מוריץ בנדיקט (1849–1920).

[302] מיקשה פאלק (1828–1908).

[303] אוסיפ קונסטנטינוביץ' נוטוביץ' (1849–1914).

[304] יהודה-יוליאן קלצ'קו (1825–1906).

[305] סטניסלב מנדלסון (1857–1912).

[306] ג'וזף פוליצר (1847–1911).

[307] אדולף אוקס (1858–1935).

[308] להחליט: לקבוע.

[309] וכל דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטיל (ביצה ג ע”ב).

[310] וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת (ירמיהו ב', כא).

[311] בְּמַקְהֵלֹות בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקֹור יִשְׂרָאֵל (תהלים ס"ח, כז).

[312] בארמית: המשובח ביותר.

[313] דרבי יהושע בן לוי רמי (הקשה מפסוק אחד על פסוק אחר): כתיב (יחזקאל ה', ז) וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכתיב (יחזקאל י|א, יב) וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם! כמתוקנין שבהם לא עשיתם כמקולקלין שבהם עשיתם (סנהדרין לט ע”ב).

[314] זֶה הַיָּם גָּדֹול וּרְחַב יָדָיִם (תהלים כ"ד, כא).

[315] וְלֹא נֹודַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה (בראשית מ"א, כא).

[316] חמיות: כדרך חם בן נוח.

[317] אוטוריטה: סמכות.

[318] שורות ראשיהן של הידיעות: הכותרות.

[319] חנווני.

[320] קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו (משנה, סוכה ה, ד).

[321] ועידה.

[322] כירה שהסיקוה בקש או בגבבה – נותנים עליה תבשיל (משנה, שבת ג, א). גבבה – זרדים.

[323] וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדֹול (ירמיהו כא, ה).

[324] מי שלבו נוקפו אומר כן (מגילה ו ע”ב).

[325] בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן (תהלים ע"ד, ו).

[326] לרוצץ.

[327] שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפֹּו קֹוצֵר וְחִצְנֹו מְעַמֵּר (תהלים קכ"ט, ז).

[328] התנועה: התנועה הציונית.

[329] אמר רבי יהושע בן לוי: עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולן (סנהדרין ז ע”ב).

[330] וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה (שמות י"ד, ח).

[331] וּלְהַכֹּות בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע (ישעיהו נ"ח, ד).

[332] שוק של אטליזים.

[333] מנא הא מילתא דאמרי אינשי (בבא קמא צב ע”ב) – מניין דבר זה שאומרים אנשים.

[334] מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם (איוב כ"ט, ב).

[335] התווכחו ודנו.

[336] בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרֹותָם (שמואל ב כ"ב, מו).

[337] שישה דברים קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע (פרקי דרבי אליעזר לד).

[338] דומם.

[339] קֹול רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל (תהילים ע"ז, יט).

[340] מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם (תהילים ל"א, כא). רכסי איש: קנוניות ומזימות של אנשים (דעת מקרא).

עוד ב'השילוח'

לא מחנכים בפוליטיקה
בוני עולם 2.0
חינוך: לשחרר את האתוס

ביקורת

האומה
צור ארליך
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *