המשוואה "חמאס הוא דעאש" מסוכנת לישראל

ציור חמאס כדאעש הופך אותו מאויבה של ישראל, לאויב של זכויות האדם; מאיום על העם היהודי, לאיום על תפיסת העולם הליברלית; ומשלוחה של איראן וצד בעימות הסוני-שיעי, לכוח חלוץ אסלאמי נגד האימפריאליזם המערבי

מאז מתקפת שמחת תורה הפכה האמירה "חמאס הוא דאעש" לנשק המרכזי של ישראל במאבק על דעת הקהל העולמית. המדינאים, העיתונאים, הגנרלים והשגרירים חוזרים על סיסמה זו שוב ושוב, כביכול מדובר בלחש שעשוי להציל אותם מהאויב הזדוני. בכל פעם שמנהיג מדינה זרה או ידוען מערבי כלשהו מאשר את הדברים, עובר רטט של התרגשות באולפנים בישראל: הנה, עכשיו כולם יודעים: "חמאס הוא דאעש".

סיסמה זו יכולה לסכם גם את שינוי התפיסה – "ההתפכחות מהקונספציה" כפי שהיא מכונה בתקשורת הישראלית – שבאה בעקבות המתקפה. כולם ידעו, כמובן, שחמאס מתנגד למדינת ישראל, אך התפיסה הרווחת הייתה שהמטרה הראשית שלו היא טובת תושבי רצועת עזה. בעקבות המתקפה חל שינוי תפיסה והתקבעה תמונה שחמאס הוא "רוע טהור", כוח החפץ בחורבן האנושות – ולא בטובת תושבי עזה, כפי שאמר נשיא ארה"ב בנאומו הראשון.

אני סבור כי גישה זו היא אסון. השוואת החמאס לדאעש מייצרת מצג שלפיו הבעיה בו היא שאינו מכבד זכויות אדם, ולא שהוא אויב שלנו. היא הופכת את המלחמה איתו למלחמה נגד אויבי זכויות האדם, ולא למלחמה צודקת נגד אויב של המדינה היהודית. גישה זו לא רק שגויה אלא גם מזיקה. היא מונעת מאיתנו להכריע במערכה נגד חמאס ומייצרת נזק בינלאומי אדיר למדינת ישראל; היא הופכת את המאבק לתלוי בשאלה איזה מהצדדים הפר יותר זכויות אדם; היא מייצרת הפרדה מדומיינת ובלתי אפשרית בין חמאס לבין שאר התושבים בעזה; והיא מעלה באוב את הסדר העולמי הליברלי של מאבק מערבי באסלאם מתקופת בוש, הופכת את ישראל לשלוחה קולוניאלית של המערב בלב אוכלוסייה עויינת, ומלכדת מחדש את המזרח התיכון תוך איון העימות הסוני-שיעי ששירת את האינטרסים הישראליים.

עלינו להשתחרר מקונספציה זו. חמאס אינו דאעש אלא אויב של מדינת ישראל. רק אם נפנים זאת ונהיה מוכנים להודות בכך נוכל לנצח במערכה ולהישאר עם בני ברית התומכים בנו, הן במערב והן בסביבה המקומית.

מדוע חמאס אינו דאעש

חמאס הוא ארגון אכזרי ורצחני, אבל בכך מסתכם הדמיון בינו לדאעש. דעאש ניסה למוטט את המשטרים הערביים בסוריה ובעיראק בעיקר, ולהקים תחתם אימפריה אסלאמית שבה תונהג פרשנות מחמירה של חוק השריעה. עיקר הנפגעים ממנו היו מוסלמים אחרים, שהיו נאמנים למשטר הקיים. דאעש לא פעל כמעט נגד יהודים וגם לא נגד מדינת ישראל. הוא הוציא לפועל כמה פיגועים בבירות אירופה, שבחלקם היו פעולות של מפגעים בודדים ובחלקם נועדו לצורכי יחסי ציבור, כדי למצב את עצמו ככוח בינלאומי הפועל לטובת כל העולם האסאלמי נגד המערב.

חמאס אינו דומה לדאעש אף לא באחד מפרמטרים אלו. הוא אינו לוחם נגד משטרים ערביים אחרים, אלא אדרבה, נשען על תמיכתם. כמו כן, אין לו שאיפות אימפריאליות גלויות לעין. האויבים היחידים של חמאס, באופן עקבי וללא יוצא מן הכלל, הם מדינת ישראל ואזרחיה.

אם מתייחסים לשיטות הפעולה, גם מבחינה זו חמאס אינו דאעש. חמאס הוא אומנם משטר אסלאמי, אך הוא הרבה פחות מחמיר מדאעש מבחינה דתית. המשטר השרעי של חמאס מקל אפילו יותר מזה של ערב הסעודית. חמאס מעולם לא ערך משפט ראווה שבו מוציאים להורג, מהסוג הידוע לשמצה של דאעש, ואין לו שוק עבדים שבו קונים שבויי מלחמה. האכזריות הברברית שהוא גילה בטבח שמחת תורה פנתה אך ורק כלפי אזרחי מדינת ישראל, וגם זה במסגרת מלחמה ולא כמוציא לפועל של פסק-דין של שופט.

אם רוצים למצוא מקבילות היסטוריות לאכזריות החמאסית אפשר אולי לומר "חמאס הם קוזקים אוקראינים" (על אף שהשוואה זו עלולה לפגוע בחמאס, שלא הגיעו באכזריותם לדרגה האוקראינית). אך למעשה לא צריך ללכת כל כך רחוק. בכל רחבי המזרח התיכון, שבטים שונים פוגעים זה בזה בצורה דומה. במלחמת האזרחים בסוריה אסד השתמש בנשק כימי נגד בני עמו. נשים וילדים נטבחו בהמוניהם וכפרים שלמים חרבו. דברים אלו נעשים בכל יום גם באפריקה. למרבה הצער, חמאס אינו יוצא דופן באכזריותו. הוא נוהג באויביו בדיוק כמו שאר השבטים בסביבה.

מדוע השמאל מקבל את האמירה שחמאס הוא דאעש

הסיבה שהשמאל הליברלי העולמי מוכן לקבל את ההשוואה בין חמאס לדאעש אינה, למרבה הצער, אהדת ישראל, וגם לא שינוי פתאומי בטעמו, אלא בדיוק להיפך: השמאל הליברלי העולמי אינו מסוגל לגנות את חמאס על עצם פגיעתו במדינת ישראל ובאזרחיה, ולכן הוא חייב להפוך אותו לדאעש – או ל"רוע טהור", כפי שהתבטא נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן.

המשמעות של הפיכת חמאס לדאעש היא מסגור הפעולה שלו בתוך השיח הליברלי של זכויות האדם. במקום לומר שחמאס ביצע פשע נגד מדינת ישראל ואזרחיה, אשר זכותם המלאה לשבת בארץ הזו, לחיות בה ולגדל ילדים בביטחון ובשלווה, הם הופכים זאת לפשע כלפי האנושות כולה, נגד עיקרון זכויות האדם. חמאס הופך אויב האנושות במקום אויבה של מדינת ישראל. די לקרוא את מילותיו של אחד מדוברי הליברליזם של ימינו, יובל נוח הררי, שכותב:

מה שהמחבלים עשו הוא פשע נגד האנושות במובן העמוק ביותר של המונח. פשע נגד האנושות זה לא רק להרוג אנשים. זה להשמיד את האמון שלנו באנושות. כשאנחנו חווים דברים כמו הורים שמוצאים להורג לפני הילדים שלהם, או תינוקות שנרצחים בדם קר, אנחנו מאבדים אמון במין האנושי. ועל ידי כך אנו מסתכנים בלאבד גם את האנושיות של עצמנו.  (יובל נוח הררי, "למה אנחנו נלחמים", Ynet, 17.10.23).

הבעיה עם חמאס אינה שהוא פגע בנו, בתושבי עוטף עזה, באזרחי מדינת ישראל, בעם היהודי כולו, אלא בכך שהוא "השמיד את האמון שלנו באנושות".

השבירה של הקונספציה בשמאל הליברלי היא אפוא כזו: עד היום חשבנו שחמאס הוא אויב של מדינת ישראל, וככזה אפשר היה לסבול אותו, לעיתים אף לתמוך בו; ודווקא ישראל, שאינה שומרת על זכויות האדם של תושבי עזה, היא זו שזכתה לגינוי בלתי פוסק שלנו. כעת הבנו לפתע שחמאס אינו אויב של מדינת ישראל אלא של זכויות האדם, ואת זה כבר אי אפשר לסבול.

דמיינו מה היה קורה אם בשמחת תורה חמאס היה פוגע "רק" בחיילים. הוא היה כובש כמה מוצבים, שוחט את חיילינו וחוזר למאורות שלו בעזה. אפשר להניח שבמקרה כזה השמאל העולמי היה מפטיר גינוי רפה כלשהו, אך ממשיך בגישתו הנושנה כלפי חמאס. למרבה הצער, חמאס לא פעל לפי התוכניות של השמאל העולמי, אלא נהג ביהודים כמו ששבטים ערבים נוהגים באויביהם.

מדוע ההתייחסות לחמאס כמו לדאעש פוגעת בנו אנושות

ניתן עדיין לשאול, מה בכך? מה אכפת לנו מדוע השמאל האמריקני והאירופי אוהב אותנו פתאום – די בכך שהוא תומך בנו ושולח לנו נשק וחיזוקים. אולם, זו טעות חמורה. בכך שאנו מקבלים על עצמנו את האופן שבו השמאל העולמי ממסגר את המלחמה, אנו מציבים את עצמנו בסכנת נפשות. מסגור המאבק בחמאס כמאבק בדאעש הופך את המלחמה הזאת למלחמת זכויות אדם: חיסול חמאס נדרש משום שהוא מאיים על זכויות האדם, ולא כי הוא מאיים עלינו, על העם היהודי החי במדינת ישראל. דבר זה פוגע בנו בכמה מובנים.

ראשית, אם ההצדקה היחידה של המלחמה בחמאס היא פגיעתו בזכויות אדם, הרי שהיא מוצדקת רק אם זכויות האדם של הפלסטינים אינן נפגעות בצורה חמורה יותר. אנחנו מגיעים מהר מאוד להשוואות בין מספר התינוקות הישראלים שנהרגו למספר התינוקות הפלסטינים. אדם כמו עמוס שוקן, מו"ל העיתון שהוא שופרו של השמאל הישראלי, נמצא כבר עמוק בתוך חישובים אלו, ומה יגידו אזובי הקיר בשמאל העולמי?

חמור מזאת, הפיכת המאבק בחמאס למאבק ב"רוע טהור" מחייבת לייצר הבחנה דמיונית לחלוטין בין חמאס לבין תושבי עזה. אנו שומעים השכם והערב כי מטרת המלחמה היא מיטוט חמאס הדאעשי. אך באותה נשימה נעשית הבחנה בין אותו רוע טהור לבין "התושבים התמימים של עזה שרק מבקשים לחיות בשלום", כלשונו של נשיאנו האהוב והחומל, ג'ו ביידן.

כיצד בכלל ניתן להבחין בין חמאס לבין תושב עזה שוחר שלום? מה בדיוק הופך אדם כלשהו ל"חמאס", כלומר לאותו רוע טהור שאותו יש להשמיד? המדים? הצהרת תמיכה בארגון? והרי במתקפה על ישראל השתתפו בליל אנשים, חלקם בלבוש אזרחי, חלקם קטינים. האם מישהו מתושבי עזה מגנה את חמאס? כזכור, חמאס אינו רק ארגון טרור אלא גם הממשל האזרחי ברצועת עזה.

זו הבעיה עם המושג "רוע טהור". רוע טהור חייב להיות משהו אפל מכל אופל, מעין מפלצת ששותה את דמם של ילדים קטנים להנאתה. והלוא איש אינו יכול לדמיין שכל תושבי עזה הם מפלצות מסוג זה. כך אנחנו מנקים את תושבי עזה מאשמתם, ומי שנותר לנו להילחם בו הוא אותו רשע מזוקק שמסתתר כביכול היכן-שהוא ברחבי עזה, ואשר דרושה מלאכת פינצטה זהירה מאוד כדי למצוא אותו ולהשמידו. לשם כך עלינו ליצור ישות מדומיינת ששמה חמאס, שמתקיימת בסמלי שלטון, אולי במנהיגים ובכמה מפקדים, ואותם נבקש להשמיד, ואז נאמר כי "חיסלנו את חמאס".

בפועל, מדובר בעיוורון חריף למציאות, באֵם כל הקונספציות, הגורסת כי ישנה ישות בשם חמאס המובחנת ונפרדת מהאנשים הממשיים שחיים בעזה, שבחרו בה, שתומכים בה, שמשלמים לה מיסים ושולחים את הילדים שלהם לצבא שלה. האמת היא שחמאס הוא המנהיג של תושבי עזה, ועזה היא האויב של מדינת ישראל. דבר זה ברור לעין כשמש בצוהרי יום בהיר. הרעיון שניתן להפריד בין חמאס לבין "התושבים התמימים של עזה שרק רוצים לחיות בשלום" הוא דמיון מערבי מפותח במיוחד.

אין זה אומר, כמובן, שמן הראוי לשחוט את כל תושבי עזה. אנחנו צריכים להכניע את האויב ולא להשמיד אותו. חמאס הוא לא "רוע טהור" אלא אויב שלנו. אנשי חמאס לא שוחטים את הילדים שלהם או אונסים ושורפים את ילדותיהם. הם עושים זאת רק לנו, כי אנחנו האויב. אם נכניע את האויב, לא נצטרך להשמיד כל איש ואישה שם. אבל כן, עזה כולה היא אויב, כל איש ואישה, תינוק ותינוקת, ישיש וחולה. כל מי שגר בעזה ואינו מגנה בפה מלא את שלטון החמאס ופועל להפלתו, הוא ובניו ובנותיו הקטנים הם אויבים שלנו.

הבעיה השלישית – ואולי החמורה מכולן – עם הסיסמה השקרית "חמאס הוא דאעש" היא שהיא מאחדת את העולם הערבי ומקוממת אותו עלינו. אנחנו מקימים לתחייה במו ידינו את הנרטיב האיראני שלפיו יש מלחמה כלל עולמית של המערב באסלאם, וישראל היא השגריר של המערב במרחב האסלאמי של המזרח התיכון.

העניין הוא כזה: אף אחד מהעמים הערבים באזור לא אהב במיוחד את דאעש. אנשיו היו רודנים אכזרים וזרעו הרס בכל מקום שבו נגעו. אולם הם הצליחו לצבור תמיכה ציבורית בעולם הערבי היא כי הם רכבו על הפלישה האמריקנית לעיראק ועל מדיניות בוש של השלטת הליברליזם האמריקני בכוח על במזרח התיכון. הדבר היחיד שעמי האזור שנאו יותר מאת דאעש הייתה ההתערבות האמריקנית בענייניהם הפנימיים. מסיבה זו, דאעש התפוגג כמו עשן עם עליית טראמפ לשלטון. טראמפ הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שמלחמות הערבים אינן עניינו, וכך הפך את דאעש לבעיה פנימית של העולם הערבי.

תוצאה נוספת של עליית טראמפ והנסיגה האמריקנית הייתה נורמליזציה של מדינת ישראל בעולם הערבי. אם אין יותר מלחמה של המערב באסלאם, מה שנותר לעמי האזור הוא להתחרות זה בזה על ההגמוניה האזורית. במקום מאבק כלל עולמי בין מזרח למערב, קיבלנו עימות סוני-שיעי. במגרש זה, ישראל הפכה פתאום לבן-ברית בעל ערך במאבק על ההגמוניה האזורית. אם האויב העיקרי של הסעודים היא איראן, הרי שיש לה אינטרס משותף גדול עם ישראל.

אך אם נחזור לימים העליזים שבהם אמריקה מגיעה לאזור כדי להשליט את הגמוניית זכויות האדם שלה, ושוב יש כאן מאבק בני האור בבני החושך, הרי שכל עמי האזור יהפכו שוב לאויב פוטנציאלי של מי שנתפסת בעיניהם כדיקטטורת זכויות האדם האמריקנית, ויסתכנו בכך שגורלם יהיה כגורל עיראק. וישראל, שמציבה את עצמה לצד דיקטטורת זכויות האדם הבינלאומית, תהפוך לשלוחת חזית קולוניאלית של המערב במזרח בתיכון.

מסיבה זו, לא רק שעמי האזור אינם מתרגשים מהסיסמה "חמאס הוא דאעש", אלא שהדבר מביא לתחייה מחודשת של תמיכתם בדאעש. חמאס נהפך לגיבור היום, לשריד ההתנגדות האסלאמית הגאה לנוכח הכובש האמריקני הזר.

זהו אסון שמחזיר אותו עשרות מעלות לאחור. הוא עלול לגרום לכך שגם עמי הסביבה ישנאו אותנו וגם המערב יתנער מאתנו ברגע שננסה להגן על עצמנו, ויפנה לנו את הגב בשם "זכויות האדם" של תושבי עזה.

כדי להימנע מתרחיש זה עלינו להוביל את המערכה ולומר: חמאס אינו דאעש. חמאס הוא זרוע של איראן, בניסיון שלה לייצר הגמוניה אזורית ולהתגבר על הציר הסוני. עלינו לגרור את המערב אחרינו, להכניע את הציר השיעי המתנגד לנו, לחזק את הציר הסוני התומך בנו. במקום זאת, אנו נגררים אחרי השמאל העולמי, החפץ לייצר סדר שבו אין ציר סוני-שיעי, אלא יש תומכי זכויות אדם ואלו שמתנגדים להם. השמאל העולמי מסרב לגנות את איראן, מסרב להפנות את גבו לעזתים ולעם הפלסטיני. נוח לו יותר לבודד את חמאס בתור "רוע טהור", דאעשי.

חמאס אינו דאעש והמלחמה בו אינה מלחמת זכויות אדם. חמאס הוא אויב העם היהודי, המתנגד לזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. המלחמה בו היא מלחמה באויב שפוגע בנו ומצר את צעדנו ולא מלחמה כלל עולמית של בני אור בבני חושך.

אם לא נפנים זאת עד לשד עצמותינו, עצם קיומנו נמצא בסכנה.

photo credit: hosnysalah