להרחיק את העזתים – הכרח אסטרטגי

אם ישראל רוצה להשיב לעצמה את ההרתעה (והיא חייבת), ואם היא רוצה להבטיח שלעולם לא עוד – הגירה רחבה ותוכנית קליטה בעולם היא הכרח

ישראל פועלת להשמיד את שלטון חמאס, אך יש לשקול כבר כעת מהו היעד המדיני בעזה שאליו יש לחתור לאחר הפלתו. רבים בתקשורת הישראלית העלו בימים האחרונים את הרעיון שיש לנסות ליצור בעזה מצב דומה ליו"ש על ידי הבאת הרשות הפלסטינית לשם והעמדתה כשלטון אזרחי, או לחלופין הצמחת הנהגה חדשה על בסיס תושבי עזה. אולם מדובר באשליות מסוכנות: כל מצב שבו אוכולוסית עזה נשארת ברצועה יוביל באופן בלתי נמנע לכך שבתוך שנים ספורות תקום לצידנו שוב מדינת טרור עוינת לישראל – וייתכן שאף בשליטת חמאס. אם צה"ל יילחם לכיבוש הרצועה ולבסוף תקום שוב ישות כזאת, זה יהיה מחדל היסטורי, פגיעה אנושה בחוסן הלאומי ואיום קיומי על עתיד המדינה.

הדרך האפשרית היחידה לייצוב הגבול הדרומי היא לפעול להנעת האוכולוסיה לתוך סיני ולהקמת יוזמה בינלאומית לקליטת עקורים מעזה למדינות זרות. למרות ההתנגדות הצפויה, על ישראל לפעול בנחישות ליצירת מצב בלתי נסבל בעזה, כזה שיחייב מדינות אחרות לסייע ליציאת האוכלוסייה – ואת ארה"ב להפעיל לחץ כבד לשם כך. רק דרך-פעולה זו תוכל להעביר מסר ברור לאויבינו באזור, שישראל כאן כדי להישאר. רק היא תוביל לכך שבתום המלחמה יתקיים מצב המצדיק את המאמץ הכבד המושקע בה, מצב שייצור שינוי משמעותי למציאות הביטחונית של ישראל.

השלטת הרש"פ – איוולת אסטרטגית

נסביר יותר. מה בעצם הבעיה בכינון שלטון ערבי של הרשות הפלשתינית, או של ישות מקומית עזתית?

על פי הערכה סבירה, אם עזה תיכבש על ידי צה"ל לשם מיגור חמאס, בלי שיסולקו תושביה, ייווצר בהכרח – אחרי נפילת השלטון החמאסי – מצב ביניים של ממשל צבאי ישראלי, שייאלץ לדאוג לצרכיה של אוכולוסיה עוינת תומכת חמאס. מצב זה, מלבד הצרימה המוסרית שבו, ייצור לחץ פנים-ישראלי ובינלאומי לעבור בהקדם האפשרי לשלב הבא: הקמת שלטון ערבי מקומי או העברה לרשות הפלסטינית.

כעת חיים בעזה בני דור שלם שהתחנך על ברכי אידיאולוגיית חמאס, וחסרה כל תנועת אופוזיציה מקומית שאפשר להשליט במקומו. כלומר, גם אם תוקם הנהגה על בסיס הנהגה שבטית מקומית, מדובר עדיין בתומכי חמאס או לכל הפחות אנשים שאינם מאמינים בדו-קיום עם ישראל. ישות מדינית שאינה עוינת לישראל תוכל להתקיים בעזה אך ורק אם יופנם שם נרטיב ציבורי של הכישלון והעוולה המוסרית של תנועת חמאס. מדובר בתהליך דומה לתהליך הדֶה-נאציפיקציה שבוצע בגרמניה, שבו החברה האזרחית עברה טלטלה עמוקה עד כדי שבר – ואז נכפתה לעבור מעין 'חינוך מחדש' חברתי להוקעת האידיאולוגיה הנאצית, כולל משפטי ראווה נגד הפושעים הנאצים, איסורים חמורים על אזכורם, והכתבת חומרי הלימוד של בתי הספר במשך דור שלם. דבר זה התאפשר על ידי כיבוש של גרמניה בידי בעלות הברית, למשך שנים, והקמת שלטון מקומי על בסיס דמויות שנמנו עם מתנגדי הנאצים לפני המלחמה.

ללא תהליך כזה, כל ישות מדינית ערבית שתקום שם תהיה עוינת לישראל ותוביל אותנו בחזרה למצב הבלתי-נסבל של חיים לצד מדינת טרור. אך תהליך כזה אינו סביר בעזה. אין בה בסיס להנהגה שבטית מקומית שאינה עוינת את ישראל. הדבר אמור גם על האפשרות להשליט שם את הרשות הפלסטינית. הרשות היא גוף עוין לישראל העומד על כרעי תרנגולת. המודל הנוכחי ביהודה ושומרון – שלטון צבאי ישראלי ושלטון אזרחי של הרש"פ – בלתי יציב ועתידו לוט בערפל. הוא מתקיים ביו"ש רק בזכות ההתיישבות היהודית הרחבה בכל האזור. אין היתכנות לשליטה ישראלית צבאית לאורך זמן ללא נוכחות של התיישבות יהודית, ואין לצפות להירתמות של תנועות התיישבותיות בתנאים של הבאת הרש"פ מחדש לעזה. ללא התיישבות שמחזיקה ומחייבת את הנוכחות הצבאית, צה"ל ייאלץ לפעול כצבא כיבוש, ויימצא, מתוך כך, בעמדת נחיתות מבצעית ומוסרית. בתוך שנים ספורות, לכל היותר, הוא ייאלץ לסגת מהשטח.

ועוד, אין לצפות שהרש"פ, אם תצליח להתבסס כשלטון בכלל, תפעל להכתבת חומרי הלימוד שיחנכו ללגיטימציה של ישראל, שכן כבר כעת חומרי הלימוד שלה מחנכים לשנאה ועוינות כלפיה. גם כיום בקרב ערבי יו"ש קיימת יותר תמיכה בחמאס מאשר בהנהגת הרש"פ, שנתפסת כמושחתת וחלולה. על כן ייתכן מאוד שבשלב מסוים, גם אם תומלך הרש"פ על כידוני צה"ל והאמריקנים, חמאס ישתלט על הרצועה בחזרה – בדיוק כפי שראינו ב-2007.

כיבוש עזה והעברתה לשלטון הרש"פ גם לא ישיג את ההרתעה הנדרשת כלפי חיזבאללה. להפך: הוא יצביע על חולשה ישראלית עמוקה, ויאותת לחיזבאללה שהוא לא ישלם מחיר של ממש על עימות עם ישראל, שכן זו לכל היותר תבצע בלבנון מהלך דומה: השתלטות מוגבלת בזמן, ולבסוף נסיגה. אם צה"ל יילחם לכיבוש הרצועה, אך לבסוף הרצועה תהפוך שוב לישות עוינת ואף שוב בשליטת החמאס, יכולתה של ישראל לגייס לוחמים תיפגע אנושות. מהלך כזה יהווה מחדל היסטורי, פגיעה אנושה בחוסן הלאומי ואיום קיומי על עתיד המדינה.

כדי להשיב את תדמיתה של ישראל לאחר המתקפה המזוויעה, לא די להפיל את שלטון החמאס ללא גביית מחיר טריטוריאלי ממשי וארוך טווח. כל תרחיש שבו מרבית האוכולוסיה נשארת בעזה והשלטון נמסר לגורמים ערביים עוינים לישראל יהיה כישלון אסטרטגי וינטרל כל הישג מבצעי בהפלת חמאס.

את העזתים חייבים להרחיק

אז מה כן? על ישראל להניע את אוכולוסיית עזה לתוך סיני, להקים יוזמה בינלאומית לקליטת עקורים למדינות זרות, ולבסוף לספח את עזה לישראל. אף כי חלופה זו כרוכה בפינוי של אוכלוסייה, היא עשויה לזכות בלגיטימציה בינלאומית שכן היא תצמצם במידה ניכרת את היקף ההרוגים הכרוך במבצע הקרקעי, ותיצור, בסופו של דבר, מציאות של שלום יציב ובר קיימא לשנים רבות.

המספר המצוטט של שני מיליון תושבים ברצועת עזה קרוב לוודאי מנופח מאוד; ייתכן שהמספר קרוב יותר ל-1.5 מיליון. זו אוכלוסייה שלאורך כל השנים האחרונות מגלה עניין רב בהגירה החוצה – אך לגבי רובה הגדול הדבר נותר בגדר חלום. חמאס מכשיל הגירה, וזו כמעט בלתי אפשרית בהעדר אמצעים וסיוע בינלאומי. פתיחת שערי עזה להגירה היא לא בהכרח "הגליה"; אפשר לראות אותה במידה רבה גם כשחרורו של כלא גדול.

הנעת האוכלוסייה אל סיני היא מהלך מוצדק לחלוטין גם מבחינה משפטית. הלחימה עצמה מוצדקת ללא ספק, שכן היא מלחמת מגן נגד ישות טרוריסטית אכזרית ואפלה שביצעה פלישה צבאית לישראל, ישות שחובה על ישראל להשמידה. במצב מלחמה כזה, הדרישה לפינוי אוכלוסייה לא-לוחמת מהשטח היא נורמה מקובלת החוסכת בחיי אדם (כך פעלו, למשל, האמריקנים בעיראק ב-2003). ולבסוף, על פי המשפט הבינלאומי מדינות רשאיות לספח שטח שנתפס במסגרת מלחמה הגנתית, כפי שישראל עשתה ברמת הגולן וכעבור שנים אף זכתה להכרת ארה"ב.

ברור שתהיה למהלך כזה התנגדות נחרצת מצד אויבי ישראל ותומכיהם בכל העולם. הם מבינים היטב שהמשמעות היא ניצחון ישראלי ממשי, והפסד בקנה מידה של "נכּבּה" להם. כדי לעמוד בפני ההתנגדות הזאת תצטרך ישראל לגלות נחישות רבה לאורך השבועות והחודשים הקרובים. יש לזכור תמיד, שהמשבר ההומניטרי שיושת על תושבי עזה הוא פרי מעלליהם, ושהדרך היחידה לפתור אותו הוא הצטרפות ליוזמה לסיוע בקליטת פליטים. לא ישראל אחראית לתנאים הקשים שייווצרו ברצועה אלא בראש ובראשונה חמאס, ולצידו כל המדינות שסייעו לחמאס לאורך השנים כולל טורקיה, קטר ואיראן, לצד מדינות אירופיות רבות, ובעצם גם כל התורמים לאונר"א; שכן זה האחרון הוא הגורם האזרחי שסייע במשך שנים ארוכות לחמאס, כאשר נשא בנטל ניהול החינוך והרווחה של האוכלוסייה, שאמור להיות נחלת השלטונות, ועל ידי כך אפשר לארגון המוות להשקיע את כל מרצו ומשאביו ברקימת תוכניות השמדה למדינת ישראל.

אכן, כדי לקדם מהלך כזה על ישראל לפעול דיפלומטית בתבונה ובמרץ, לגיוס מדינות רבות לשם סיוע לקליטת עקורים. יש כעת תמיכה רחבה בישראל בקרב מדינות רבות, ולארצות הברית יש אינטרס בניצחון ישראלי מוחץ נגד הציר הרדיקלי. לארה"ב גם מנופי לחץ על מדינות רבות שיצטרכו לסייע בקליטת עזתים, ובהן מצרים, טורקיה וקטר. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, שגם להן יש אינטרס בניצחון ישראל מוחץ על חמאס, תוכלנה לתרום ליוזמה במשאבים ולזכות באופן זה לסייע לאחיהם הערביים בעזה. מדינות קולטות נוספות עשויות להיות מדינות צפון אפריקה (מרוקו, לוב, תוניסיה), דרום אמריקה (שם בולטת צ'ילה כמדינה שכבר קיים בה ציבור פלסטיני גדול), וכן ארצות אירופה וקנדה.

רק הפסד שטח לצמיתות נחשב כהפסד אמיתי בעיני החברה הערבית. רק חלופה זו תהווה תגובה הולמת להשבת תדמיתה החזקה של ישראל לאחר מתקפת הפתע, ורק היא תעביר מסר ברור לאזור כולו ולחיזבאללה בפרט. הנעת האוכלוסייה תאפשר סיפוח ישראלי ללא אוכלוסייה ערבית, או עם אוכלוסייה מצומצמת יותר שגם חוותה משבר עמוק מספיק על מנת לאפשר שינוי תודעה. זאת העת לפעול בנחישות לשנות מן היסוד את המציאות העגומה שאפשרה את האסון שנפל עלינו. וזאת המדיניות היחידה המצדיקה את מחיר הדמים של המהלך הקרקעי המתקרב.

ד"ר רפאל בן-לוי הוא ראש תוכנית צ'רצ'יל לביטחון לאומי במכון ארגמן מבית קרן תקווה ישראל ועמית במכון משגב לאסטרטגיה ציונית.

 Image credit: Joyclynn