לקחי הימין ולקחי השמאל

למרות הדרמה האזרחית המטלטלת שעודנו בעיצומה, ורוחות השיסוי המנשבות, חורבן שלישי לא יהיה. כוחות האחדות חזקים 

אל יובלה ה-75 הגיעה מדינת ישראל לא בתרועת חצוצרות אלא בתודעה חריפה של משבר. הסולידריות הבסיסית, המחויבות למוסדות ולאתוסים המרכזיים שאיחדו את החברה הישראלית מאז המדינה שבדרך, נסדקה בפעולות קשות, חלקן חסרות תקדים – פעולות שנולדו מתחושות קשות לא פחות ומפחדים עמוקים.  

אצל רבים וטובים נלווית למשבר הזה חרדה עמוקה. לא חרדה מפני ניצחונו של הצד השני, אלא חרדה מפני הפיצול עצמו, מפני השסע הנקרע. לרבים מאתנו זה נראה מובן מאליו: פיצול פירושו, הרי, חורבן.  

אבל זה איננו מובן מאליו. הניסיון האנושי איננו חד-משמעי: לעיתים, הרי, אפשר ללכת יחד לאבדון, ולעיתים פירוד מביא לשחרור גואל. המובן-מאליו הוא רק עבורנו, היהודים. מתבונן הבא אל החברה הישראלית מבחוץ, לא יוכל שלא לשים לב לרגישות הגבוהה מאוד שיש כאן למושגי האחדות; לתודעה הרווחת שפיצול פירושו חורבן, שפירוד משמעו איום ממשי וחריף. זהו לקח היסטורי המופנם עמוק בתודעה הקולקטיבית שלנו, ואולי דווקא הוא שגורם לנו לראות את עצמנו דרך קבע כשסועים ומפוצלים מכפי שאנו. 

עם התקרבות ישראל לשנתה ה-75 הפך הלקח ההיסטורי הכללי לחרדה כמעט קונקרטית. כך התפשטו בשיח הישראלי האנלוגיות לשתי ממלכות ישראל הקודמות, זו של בית דוד וזו של בית חשמונאי, שזרעי חורבנן – כלומר תחילת הפיצול וההתפוררות שעתידים להביא לכיליונם – נזרעו בעשור השמיני לקיומם.  

והנה, אף שמצאנו את עצמנו על סף מלחמת אזרחים, אמיתית או מדומיינת, היא לא הגיעה. ההיסטוריה לא חזרה, ויש להניח שגם לא תחזור באופן הפשוט הזה. למדנו משהו, מסתבר, במאות ארוכות של גלות. אכן, כוחות רבים מתוכנו היו נכונים לשבור את הכלים, להכריז "לא אחים אנו" ו"איש לאוהליו ישראל", אבל במקביל לכוחות הללו כוחות רבים לא פחות פעלו במגוון של דרכים כדי לקדש את המכנה המשותף, להנמיך את הלהבות, להשיב את השיח אל השפיות ולהתעקש על חשיבותה העליונה של האחדות. 

לכאורה, הקולות הללו היו הקולות החלשים יותר בחודשים האחרונים. אך זו מראית-עין מתעתעת: דרכה של התקשורת להעצים את הקולות הרמים והמתלהמים ולשוש אלי-קרב; ודרכה של רדיפת הפשרה להיתפס כרכרוכית, משעממת וחסרת-ברק. בפועל, מבקשי האחדות רקמו אינספור פורומים ומפגשים, של דרגים גבוהים ושל דרגי ביניים, במערכות ציבוריות ובסלונים פרטיים, במפגנים שלא משכו תשומת לב אבל חלחלו עמוק. מאחורי הרבה מן הקלעים, קולם של מבקשי האחדות נשמע היטב, ובלם את הדהירה אל התהום. אם ייכתבו דברי הימים הללו כנבואה לדורות, פועלם של רוקמי המשותף יקבל את המקום הראוי.  

*

בלימה שמונעת חורבן אין פירושה שעולם כמנהגו נוהג. הטלטלה שחווינו ועודנו חווים היא אירוע מכונן, שעוד יותיר חותם לשנים רבות, לטוב ולרע. אירועי חורף ואביב 2023 יותירו חותם, בראש ובראשונה, על המחנה הפוליטי-חברתי שרואה עצמו כישראל היפה, הליברלית, היצרנית, הציונית והחילונית. אף שהשיח ממשיך לתלות את עצמו בסוגיית התיקונים במערכת המשפט, ברור שאלה היו רק תירוץ, או לכל היותר טריגר, להתפרצות אחרת לגמרי. התעוררות חריפה, יוקדת, של מחנה שהצמיח מתוכו במשך עשרות שנים את עמוד השדרה של האליטות האקדמיות, העסקיות, התקשורתיות והפקידותיות במדינת ישראל. 

מצד אחד, הייתה זו התעוררות של הפטריוטיות הישראלית הרדומה. אפשר לייחס את הניכוס-מחדש של דגלי ישראל לתעלול יחצני כזה או אחר, אבל אי אפשר להתעלם מהמשמעות העמוקה הגלומה בו. הנפנוף הגאה בדגל, ההתגאות בשירות המילואים ובתשלום המיסים, התחושה הבוערת של הצורך להיאבק על פניה של הארץ הזו, כל אלה העבירו את המחנה התפכחות מהלך-רוח של 'ניידים' לטובת הפנמה עמוקה של 'אין לי ארץ אחרת', שיר שהפך כמעט להמנונה של המחאה. ההתעוררות הזאת מבטאת כשלעצמה תובנה כפולה: האחת, הבנה של בני המחנה שהזהות הישראלית והציונות הגלומה בה חשובים לו יותר מכפי שסבור היה; והשנייה, שאין דרך לעצב את פני הארץ הזאת מעמדה מנוכרת וביקורתית. הארץ, מסתבר, תהיה תבנית נוף פניהם של מי שאין להם אחרת, של בניה התמימים והנאמנים. 

מצד שני, הייתה באירועי המחאה גם התנערות מחרידה מאחריות לאומית. נעשתה דה-לגיטימציה עמוקה של המערכת הפוליטית ושל הציבור שבחר בו, ובעקבותיה גם שבירה של קווים אדומים שמעולם לא נשברו קודם לכן בשום ויכוח פוליטי: קווים של פגיעה אקטיבית בכלכלה ובביטחון, בתדמית המדינה ובכוח הרתעתה. איומי הסרבנות, שכפו למעשה את השהיית החקיקה, הם בני דוד מדרגה ראשונה של הפיכה צבאית, פעולה שעד לפני שבועות ספורים לא ניתן היה להעלות אותה על הדעת במסורת הדמוקרטית הישראלית. בעודם מניפים שלטי תמיכה ב'דמוקרטיה' והגנה-לכאורה עליה, לא בחלו אדריכלי המחאה כמעט בשום מהלך החותר תחת ההכרעה הדמוקרטית, תחת מוסדות המדינה ותחת מסורות ההסכמה האזרחית רבת השנים.  

ההתעוררות וההתנערות מתגלות כבר כעת כחוויה מכוננת של מחנה השמאל-מרכז הציוני-חילוני. הניכוס מחדש של הלאומיות הוא שינוי מגמה, וההבנה שהוא הכרחי במאבק על דמותה של המדינה עתיד להוליד תהליכים של התחדשות שנדרשו למחנה הזה כבר זמן רב מאוד. התרגלנו כבר שנים לא מעטות לכך שמורשתם של ההוגים הציוניים נלמדת כמעט אך ורק על ידי בני הרצף הדתי-דתל"שי, בעולם המכינות, ושלוויכוח על מגמת הציונות כבר מזמן אין שותפים במחנה החילוני; אולי כעת, הנכונות להיאבק על ישראל הציונית-ליברלית תוליד גם עניין מחודש בזיקוק התכנים החלוציים שדעכו ועיבודם אל מזון רוחני רלוונטי למאה ה-21.  

ומה באשר להתנערות? לשבירת הנאמנות בשם המחאה? זו, להערכתי, תהפוך גם בעיני המחנה שחולל אותה לכתם הדורש כפרה, לחטא ציבורי שמביא לחשבון נפש.  

גם הימין לא יוכל שלא ללמוד לקח מאירועי החודשים האחרונים. פנטזיית 'ממשלת ימין-על-מלא', שמילאה את השיח הפוליטי במחנה הימין מאז כינונה של ממשלת בנט, מתנפצת בדרך כפולה, צפויה יותר וצפויה פחות. ההתנפצות הצפויה היא ההבנה שהמגבלות על פעולות הממשלה נובעות לא פעם משיקולים אסטרטגיים מורכבים, והייחוס של כל 'חולשה' מדינית או צבאית ל'כניעה לשמאל' או לערבים היא בחלק מהמקרים לא יותר מתעמולת-בחירות מתעתעת. ההתנפצות הצפויה פחות היא ההבנה שלא די לימין בהכרעה בקלפי, ושלעיתים ממשלה על טהרת הימין עלולה להיות חלשה יותר מממשלה מורכבת. זאת, בין השאר, כיוון שכדי להביא עוצמה וברכה לישראל, יש צורך במתן כתף של שורה ארוכה ומגוונת של אליטות, משירות המדינה ועד למערכות הביטחון, מהסקטור העסקי ועד למערכת הדיפלומטית; שורה שרק מעטים מתוכה שותפים, אידיאולוגית וסוציולוגית, למחנה שנמצא בקואליציה.  

נוסף על כך – וזו אולי מגמת עומק שיעבור זמן עד שתחלחל – יש באירועי החודשים האחרונים כדי לעורר גם במחנה הימין סוג של חשבון נפש, באשר ליחסו לתשתית הערכים הליברליים של ישראל. בניגוד לכל מחאות השמאל בעבר, שהיו נחלת מיעוט הולך ומצטמצם, הפעם מחנה המחאה הצליח לסחוף המונים מקרב המרכז הפוליטי והחברתי של ישראל, וזאת בזכות תבהלת-כזב שהופצה באגרסיביות, שלפיה הקואליציה מבקשת לערער את יסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל וליצור כאן מדינת לאום קנאית וסמכותנית. זוהי עלילת שקר בזויה, שמפיציה ייזכרו לדיראון עולם כמרעילי בארות האחדות שלנו; אבל העובדה שהיא קנתה לה אחיזה בציבור נובעת מהאופן שבו הימין תופס את עצמו בשנים האחרונות, כמחנה "אמוני" שאינו רואה ערך בקידומם של ערכים ליברליים.  

במילים אחרות: נכון לבחון מחדש את הפרדיגמה המחלקת את ישראל לגוש "אמוני" הכולל את הימין והחרדים, ונהנה מתמיכה של מסורתיים מזרחיים, ולגוש 'ליברלי' הכולל את החילונים והשמאל. הנרטיב, שהפך לכמעט מובן מאליו בימין 'הקשה', בייחוד הדתי, ראה את החרדים (שהזהות היהודית חשובה להם) כמו גם את המסורתיים והחילונים המזרחים (שההזדהות הלאומית-דתית חשובה להם) כבני בריתו ה'טבעיים'; אך הוא שכח שיש בסיס גם ל'ברית האחים' המושמצת של בנט-לפיד. הוא שכח שהרבה מן הערכים שהימין האידיאולוגי, הדתי והחילוני כאחד, דוגלים בהם, משותפים לו דווקא עם אנשי השמאל-מרכז. ביניהם, בעיקר, חשיבותה של הנשיאה בעול הביטחוני; החתירה לקדמה כלכלית וחברתית; טיפוח חירויות אזרחיות, צמצום הממשלה ומניעת שחיתות; חירות כלכלית וגם צמצום תשלומי העברה. ערכים ציוניים, יהודיים ושמרניים אלה מושמים לא פעם לאל כאשר דבקים בחשיבה המחלקת הכול לשני מחנות – אמוני ו'שורשי' מול פרוגרסיבי ומנותק. אירועי החודשים האחרונים מלמדים שלפרדיגמה הזו יש מחיר לא פשוט.     

* 

קיווינו, אולי, להגיע אל יובל ה-75 בשמחה של סיפוק, תוך מניית ההישגים המופלאים, הרבים מספור, של שיבת ציון, של מדינת ישראל השלישית. ההישגים הללו לא נעלמו, ורבים מהם אף מתרחבים ומעמיקים; אך רק התחלנו לגעת באתגרי הקיום העמוקים יותר של החברה שלנו, אלה הנובעים מהיומרה לכונן כאן חברת מופת ולממש כאן את הייעוד והייחוד, את בשורת גאולת האדם המלווה את עמנו מאז יציאת מצרים. לעיתים, המשברים הגדולים לא נועדו אלא לדחוק אותנו אל הקומות הבאות.  

על המסע הארוך, ועל תעתוע האכזבה של מי שנפשם קצרה, כבר כתבה נעמי שמר בפזמון ששמה בפיו של "בנימין השלישי", במחזמר שהועלה בהבימה בשנות השבעים על בסיס ספרו של מנדלי מוכר-ספרים. המחזמר נשכח, אך השיר מצא את מקומו בפס-הקול הישראלי, ולא בכדי. כזכור, הנוסע בשיר לא ראה את התגשמות החזון: לא דקלים, לא גמלים, אפילו לא צל חולף. אך תחת האכזבה, מציע לו בן שיחו להבין שהעדר האוטופיה אינו אלא "סימָן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק". ואדרבה, המרחק הזה מבטיח מרחב, שכן "ליבך עודו פתוח אל ארבעת הרוחות". ומה כעת? פשוט. "צריך להמשיך ללכת. וצריך להמשיך לצעוד. והדרך עוד מושכת, ארוכה".  

תמונה ראשית: By IDF Spokesperson's Unit, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=132012114. באדיבות: ויקימדיה.