יהודים, לפני הכול

Getting your Trinity Audio player ready...

הזהות הישראלית שביקשה להחליף את זו היהודית מוצאת את עצמה מתקשה לגבש רגש של אחווה לאומית, שהוא היסוד לקיום חברה. מבחינה זו, לפחות, החרדים מציעים תקווה

לאחרונה נכנס לחדרי במשרדי קרן תקווה אדם גלוי-ראש שלא הכרתי קודם, והפטיר משפט אחד: "כל הכבוד על מה שאתם עושים. הפרויקט החרדי הוא החשוב ביותר כיום, והוא מחזיק את עתיד הציונות". כששוחחנו על כך הבהיר כי אמר את הדברים מתוך צער: ודאי שהיה מעדיף ציונות חילונית כמו פעם, אך היא איבדה כיוון. כעת, הכדור הציוני נמצא בידי החרדים. אני נוטה להסכים עם הדברים. אבאר בקצרה מדוע.

זאב ז'בוטינסקי ביקר פעם בבית ספר ציוני. המורה הכינה את תלמידיה מבעוד מועד, וכשהמבקר שאל את הילדים מהו "הדבר החשוב ביותר", הם ידעו מייד לענות: ארץ ישראל! אך ז'בוטינסקי לא הרפה: "ואיזה עוד דבר חשוב כמו ארץ ישראל?". לשאלה זו לא הילדים ולא המורה היו מוכנים, וז'בוטינסקי ענה בעצמו: "עם ישראל". העם, הסביר, קודם לארץ. הארץ שייכת לעם.

שתי הבטחות העניק הא-ל לאברהם אבינו: הבטחת הזרע והבטחת הארץ. השנייה, כמובן, תלויה ומותנית בראשונה. "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית י"ב, ז). קדימה זו הייתה ברורה לז'בוטינסקי, והוא דאג תמיד ליישם אותה. כשהזהיר את אחיו היהודים מפני הצורר הנאצי – ז'בוטינסקי היה בין היחידים שהבחין בחדות בסכנה המיידית האורבת ליהודי אירופה – הוא קרא להם קודם כול לברוח, להגר לכל מקום מחוץ לגבולות אירופה. זה העיקר. ומוטב, הוסיף, לעלות ארצה.

קדימות העם לארץ היא עיקרון יסוד לקיומה של מדינת לאום באשר היא. שגשוגה של מדינת לאום, שעניינה העקרוני הוא לתת ביטוי מדיני (ובשפה רשמית יותר, "מימוש ההגדרה העצמית") לאומה מובחנת, תלוי בזהות לאומית ברורה. באין זהות לאומית, כל מדינה תיחלש. המארג החברתי שלה יגלה סימני פרימה קשים, שיעורי הילודה עשויים לרדת פלאים, ומידת הנאמנות לצרכים החיוניים של המדינה תצנח. סימנים אלה מוכרים לנו ממדינות אירופיות שונות, המתקשות בעידן פוסט-לאומי ורב-תרבותי להחזיק מעמד במודל המקובל של מדינת לאום (כפי שמתואר למשל, אצל דאגלס מאריי ב'המוות המוזר של אירופה'). עתידן לוט בערפל.

ללא זהות היהודית אין לנו אפוא לא זכות קיום ולא יכולת קיום בארצנו. עיקרון זה היה ברור לחלוטין למנהיגות הציונית בעידן קום המדינה; לא רק לז'בוטינסקי מימין אלא למנהיגות כולה. "קודם כול אני יהודי", אמר דוד בן-גוריון בנאום משנת 1963, "ואחר כך אני ישראלי". "הנאמנות הראשונה שלי היא לעם היהודי, ורק אחר כך למדינת ישראל, כי מדינת ישראל נוצרה לעם היהודי". הכוחות המופלאים שהושקעו בראשית שנותיה של מדינת ישראל בכל תחום – צבא וביטחון, תשתיות, יישובים וקיבוצים, חינוך, בריאות, כלכלה, ומה לא – התגייסו בעוצמה יוצאת דופן למען העם. אלא שכעת, הדברים הללו כבר אינם ברורים לכול.

האחווה היהודית

"האם יש אומה ישראלית?", שאל פעם אורי אבנרי, וגם ענה: "בוודאי שיש. האם יש ‏אומה יהודית? בוודאי שלא. היהודים הם עדה אתנית-דתית, המפוזרת בעולם. הם שייכים ללאומים ‏שונים ורבים. יש להם זיקה חזקה למדינת ישראל, ותבוא עליהם הברכה". לא פלא שהלה היה מן העותרים שתבעו ‏למחוק את סעיף הלאום מתעודת הזהות שלו. הללו, הגדיר זאת הסופר א"ב יהושע, טוענים לקיום "אומה ישראלית ‏חדשה, מנותקת ומתנתקת מכל זהות יהודית גלותית, היסטורית או דתית".‏

השאיפה להטות את המאזן שבין הישראלי ליהודי, לטובת הראשון, חוללה מהלכים היסטוריים. רון ‏פונדק, מאדריכלי הסכמי אוסלו, גילה לאחר שנים כי דילול זהותה היהודית של ישראל היה מטרת העל של ההסכמים: ‏‏"השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה ‏שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה" (דו"ח קבוצת המשבר ‏הבינלאומית, אפריל 2014). יש לחתור, שוב בלשונו של א"ב יהושע, לקראת "טשטוש הזהות ‏ההיסטורית הישראלית, והמרתה באזרחות כללית בלבד נוסח הזהות האמריקאית או האוסטרלית" ‏‏(הארץ, 13.9.2013). "אוסלו בשבילי זה לשכוח שאתה יהודי", הבהירה הסופרת דורית רביניאן.‏

המפעל למחיקת הזהות היהודית אינו משקף בהכרח שנאת דת או אוטו-אנטישמיות. הוא ניזון בין היתר מאידאלים נעלים, ובראשם ערך השוויון. אך עובדה זו אינה הופכת אותו לפחות הרסני. דיכוי הרגש היהודי והחלפתו בישראליות ניטרלית וריקה יקשה מאד על קיומנו בטווח הארוך; הקריאות לסרבנות הנשמעות לאחרונה הן קצה הקרחון בלבד.

מדוע זה הרסני? בגלל האחווה. מדינות לאום בנויות על יסוד של אחווה לאומית. חוסנה של המדינה תלוי בהכרת בניה שהם בני עם אחד; והנכונות להקריב למען הכלל תלויה ברגש הנובע מתוך השתייכות קבוצתית של משפחה, קהילה ועם. השייכות הזו היא האחווה שלנו, האחווה היהודית, הנשחקת קשות בימים אלו.

מדוע אי אפשר להמיר אחווה יהודית באחווה ישראלית? כי אחווה היא תחושה אנושית שאינה ניתנת לתכנות והנדסה, ואינה נוטה לצמוח בערוגה המדגישה את הפרט ולא את ההקשר הקבוצתי (משפחה, קהילה, עם), ומעדיפה את הזכות על פני החובה. אחווה מתחילה במשפחה, מתפתחת לממדי קהילה, ומתרחבת עד לממדים של עם. אי אפשר לייצר אותה במעבדה, ואין לצפות שהיא תתפתח בתוך מסגרת חברתית המיוסדת על חוזה שברירי בין יחידים בעלי זכויות. אין לך צירוף מילים צורם יותר מהביטוי "אתם לא אחים שלי" הנשמע מפי חלק ממובילי המחאה. ואין לך צירוף מילים מסוכן ממנו לעתיד המדינה.

ממגזר לעם

וכאן אנו מגיעים לחרדים.

אני מרבה לבקר את אחיי החרדים בנושא האזרחות. כפי שראינו בתקופת הקורונה ובפרשיות פוליטיות רבות, החברה החרדית אינה מצטיינת באחריות האזרחית במובן המקובל והמודרני. אולם, החסר באחריות האזרחית אינו משקף העדר אחווה. ההפך הוא הנכון: האחווה היהודית בצורתה המסורתית – עשייה למען יחידים, קהילות, "עם ישראל" – עומדת במתח מסוים עם תפיסות אזרחיות מודרניות. שילובן יחדיו, תוך מעבר מתפיסת עסקנות מסורתית לתפיסה "ממלכתית", הוא אתגר שעוד מונח לפתחנו.

האדמו"ר מסאטמר, הידוע בהתנגדותו החריפה למדינת ישראל, משמש דוגמה קיצונית לאבחנה בין אחווה יהודית לאזרחות ישראלית. בימי ההמתנה למלחמת ששת הימים הוא היה מראשוני המנהיגים החרדיים בגולה שהתייחסו למצב בארץ. בחרדתו לגורל יהודי ארץ ישראל קבע נוסח תפילה מיוחד למענם והנהיגוֹ בקהילתו, ואף גזר תענית ציבור. כאשר קבוצת חסידים האשימה אותו בנטייה לציונות והביעה התנגדות לאמירת תפילה לשלום חיילי צה"ל, האדמו"ר הדף אותם בחומרה רבה, וקרא עליהם את לשון התפילה "ולמלשינים אל תהי תקווה". רצונו היה לסייע לכל יהודי באשר הוא.

הדברים נכונים, בהתאמה, לחרדיות הישראלית. יש מתחים בין החברה החרדית לבין ישראל הלא-חרדית, אך לפחות מהצד החרדי, מתחים אלה אינם מאיימים על תחושת האחווה הבסיסית. יעידו על כך מפעלי החסד הכבירים שצמחו מתוך החברה החרדית והפכו עם השנים לארגונים אזרחיים לכל דבר המסייעים לכלל ישראל – יד שרה, יד אליעזר, איחוד הצלה, זק"א, עזר מציון, חסדי נעמי, מתנת חיים, ועוד הרשימה ארוכה. תרגום האחווה לתחומי האזרחות החיוניים – צה"ל, הכלכלה הישראלית, רשויות המדינה השונות – הוא נושא מורכב שאין כאן המקום לעסוק בו. די לענייננו בהערה כי האחווה היהודית, האחווה ללא אבחנה, בהחלט קיימת.

ההיסטוריון הדגול יחזקאל קויפמן האריך בכתביו השונים להראות (באותות ובמופתים) כי הישרדותו של העם היהודי במשך מאות ואלפי שנות גלותו הייתה תלויה בגורם עיקרי אחד: התורה. זו שמרה את המובחנות של העם היהודי לאורך תקופת הגלות, ואף יצרה לכידות לאומית שידעה להתעלות על מרחקים גיאוגרפיים ותרבותיים עצומים. הציונות החילונית סברה כי בעידן של ריבונות פוליטית שוב אין בכך צורך. ניתן לשמר את הזהות הלאומית ואת הלכידות החברתית באמצעות יהדות מדינית נטולת תורה. עוד מוקדם לומר עד כמה צדקו או טעו בהשערה הזו, אך נדמה שהתקופה שאנו עוברים כעת מציבה בפנינו תמרור אזהרה.

"אין אחים", כתב לאחרונה אריאל הורוביץ, איש שמאל שצמח בציונות הדתית. "במדינה דמוקרטית ‏אין 'אחים', יש אזרחים. יש לי אחים ביולוגיים, שעבורם אעשה הכול, אבל אזרחים אחרים במדינה ‏אינם אחים שלי".‏ לא נשמע דיבורים כאלה מאדם חרדי, מנהיג או אחר. אצל החרדים, התורה והעם הם יסודות בל ינותקו, ואלו גוזרים את עיקרון האחווה המקנן בהם גם בתקופות מאתגרות.

כמו השינוי שפקד את הארגונים שמניתי לעיל, כך העשייה של החברה החרדית כולה יכולה להפוך, בצורה אורגנית ובלי שינוי מהותי בעקרונות היסוד, מעשייה לוקאלית וקהילתית לעשייה אזרחית ענפה. במובנים רבים, זה כבר קורה. וזו תקוותנו.


 

הרב יהושע פפר, דיין, משפטן ורב קהילה, הוא ראש המחלקה החרדית בקרן תקווה, ועורך ראשי של כתב העת המקוון 'צריך עיון' לחשיבה והגות חרדית.


 

תמונה ראשית: מתנדבי זק"א, צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ.

עוד ב'השילוח'

עולמם המופלא של הפטנטים
עונת הנקניקיות
הדרך לממלכתיות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *