שיחה עולמית, אביב 2023

Getting your Trinity Audio player ready...

הכפייה החילונית בסכנה

שיחה עולמית - LE FIGARO (לה פיגארו)

קישור אל הכתבה

אסכולת הימין החילוני בצרפת היא אידיאולוגיה מוזרה בעיני הימין בשאר העולם: תביעה רפובליקנית-לאומית חסרת פשרות לכפייה אנטי-דתית בשם ערכי האזרחות הניטרלית. המאמר "נוכל לתקן את צרפת רק עם מורים המחוברים לחילוניות" מאת יואכים עימאד, שפורסם בלה פיגארו (22 במרס), מדגים זאת היטב. עימאד מזועזע מסקרי דעת קהל הקובעים ש-40 אחוזים מהמורים בצרפת תומכים במתן "ארוחות דתיות" – דהיינו, ארוחות כשרות ליהודים ולמוסלמים – לתלמידי בתי הספר המעוניינים בכך. 40 אחוזים גם סבורים שהתלמידים זכאים להתלבש בהתאם למצוות דתם, ולחבוש כיפה או רעלה בניגוד לאיסור על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת ("חוק הרעלה") מ-2004. בישראל, למשל, איסורים כאלה על מצוות הדת ייחשבו דווקא לשמאל, אולי אפילו שמאל קיצוני; בצרפת תומך בהם הימין.

זהו לא סתם ימין, כאמור, אלא ימין "רפובליקני", שמעמיד את ערכי האזרחות הצרפתית מעל הכול. עימאד הוא מנהל קרן רס פובליקה וחבר לשכת ההתחדשות הרפוליבקנית בצרפת, בוגר המכון למדע המדינה בסורבון ומרצה לתרבות כללית. נתוני הסקרים מזעזעים אותו משום ש"שכחנו שהחילוניות הייתה העיקרון הראשי של הרפובליקה". כפיית החילוניות, לתפיסתו, מאפשרת לאזרחים לבטא את עצמם כחלק מהכלל ולאור ערכיו; הדת מונעת זאת מהם. אכיפת החילוניות נדרשת כדי למנוע "סכסוכים פנימיים ואפלה דתית שיכולים להביא רק להתפוררות האומה הצרפתית".

הוא מתמקד בבתי הספר משום ששם נוצרת האומה – דרך החינוך לאזרחות, לאוטונומיה של כל פרט ולאחריות אישית וציבורית. "כל כוח החינוך צריך להינתן בידי הממשלה הרפובליקנית", הוא מצטט את מונטסקיה ב'על רוח החוקים' מ-1748. החינוך לרפובליקניות, מסביר עימאד, הוא המצע לקיומה של אומה המחברת בין פרטים באמצעות הרצון לקיים, למען הכלל, חיים משותפים.

לדבריו, המורים צריכים להיות "אנשי הרפובליקה" במובן העמוק: בעלי תרבות משותפת ושליחות לאומית משותפת. אבל "בהשפעת אופנות אינטלקטואליות ותשוקות דמוקרטיות המנותקות מהאידיאל הרפובליקני", בתי הספר בצרפת הפכו מ"מקלט רחוק מעימותים" למקום שהמאבק הדמוקרטי מתחולל בו לא פחות מאשר מחוצה לו. הנזק הנגרם מכך לאידיאל הרפובליקני הוא גדול, והאומה הצרפתית, הוא טוען, נשברת לרסיסים.

הבעיה אינה בהכרח המורים עצמם ודעותיהם החופשיות, אלא היעדר הנהגה. מורים שדיווחו על אתגרים בחינוך הרפובליקני, דהיינו על גילויי בדלנות, לא קיבלו תמיכה ממנהליהם, ומשרד החינוך לא הפיק לקחים מרצח סמואל פאטי, שמחבל ערף את ראשו ב-2021 מכיוון שהציג לתלמידיו קריקטורות של מוחמד בשיעור על חופש הביטוי וחילול הקודש. המורים, לפיכך, מפחדים לקדם רפובליקניות חילונית, וגם המנהלים אינם מקבלים תמיכה ממשרד החינוך כשהם נתקלים בעימותים הנובעים מכך.

לפי סקר נוסף עובדי מערכת החינוך סובלים גם מהתערבות הולכת וגוברת של הורי התלמידים בענייני בית הספר, כשהורים דתיים "מפקפקים בלגיטימיות של החלטות הוראה וחינוך, או אפילו תוקפים פיזית או מילולית את המנהלים". והפוליטיקאים נעדרי השפעה על מוסדות החינוך: המערכת פועלת באופן אוטונומי, כמו "מדינה בתוך מדינה", בשל איגודי העובדים החזקים ומערכת ההכשרה השבויה בידי המונופול של האקדמיה הצרפתית.

מטרותיה של מערכת החינוך נקבעו לפי צו האופנה הדמוקרטי: "התפתחות הילד, בנייה משותפת של ידע, מאבק באפליה, צמצום אי שוויון, ואפילו מאבק בהתחממות הגלובלית" – בלי שום מילה על המטרה האזרחית של בית הספר, החשובה מכול לעימאד. "המשבר של המודל הרפובליקאי ומשבר בתי הספר קשורים זה בזה", הוא מזהיר. "אנו זקוקים למדיניות רפובליקנית אותנטית ומקיפה". מערכת החינוך חייבת להיות תובענית יותר בהדגשת חשיבותה של האזרחות הטובה, ו"תיקון צרפת ובנייה מחדש של הרפובליקה" ידרשו לדבריו "מורים המשוכנעים בתוקף שליחותם האינטלקטואלית והמוסרית".

כל זה נשמע טוב ויפה – אך בסופו של דבר תלמידים, מורים ומנהלים יצטרכו למצוא דרך להתמודד עם פערי אמונותיהם. לעימאד אין תשובה לבעיות הספציפיות שמעוררת ההתנגשות בין תביעת החילוניות ובין האופי המשתנה של האוכלוסייה הצרפתית. אבל המטרה שלו ברורה: הרפובליקניות מעל הכול. בלעדיה, גם דמוקרטיה לא תהיה.

 

 

קשת ללא עתיד: יהדות דרום אפריקה

לוגו עיתון טאבלט

קישור אל הכתבה

 

בשלוש שכונות בדרום אפריקה משתקפים שלושה חזונות שונים לקהילת יהודי התפוצות ה-11 בגודלה בעולם. כ-50 אלף יהודים חיים במדינה כולה, 30 אלף מהם ביוהנסבורג, שהיא דווקא העיר השלישית בגודלה, אחרי קייפטאון (12 אלף יהודים) ודרבן (3,400). דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד סובלת משחיתות, לוקה בגזענות ונאבקת מבחינה כלכלית, ויהודיה מנסים להבין איך להמשיך להתקיים שם. כתב מגזין 'טאבלט' ג'ון בשה ביקר בקהילות היהודיות ביוהנסבורג ובקייפטאון, ובמאמרו "העתיד של דרום אפריקה היהודית" (22 במרס) הוא מספר על שלוש גרסאות לחיים היהודיים שם.

כל גרסה מיוצגת בשכונה אחרת שבשה מתאר. הראשונה היא הקהילה הליברלית הפרוגרסיבית בשכונות היהודיות הישנות (הילברו, במקרה של יוהנסבורג), שהתרוקנו במידה רבה מיושביהן הלבנים: קהילות כאלה מתמודדות עם הזדקנות, נטישה וחוסר אופנתיות כללי, אבל זהותן היהודית אינה מוטלת בספק. השנייה היא המובלעת האורתודוקסית בפרוורים (כמו גלנהייזל, מצפון ליוהנסבורג): זאת דומה יותר לשכונות יהודיות בניו-יורק או לערים חרדיות בישראל. השלישית מגשימה את ההשתלבות הקוסמופוליטית של "יהודים תרבותית" (כפי שמשתקף בשכונת סי פוינט בקייפטאון) – קהילות-לא-קהילות של יהודים שפשוט חיים את חייהם בין שאר התושבים, בלי להדגיש יתר על המידה את המוצא הדתי-לאומי הייחודי שלהם.

היהודים בדרום אפריקה נחשבו בימי האפרטהייד ל"לבנים" (מערכת האפליה הגזעית כללה גם "שחורים", "אסייתים" ו"צבעונים", דהיינו מעורבים). אבל בניגוד לרוב הלבנים, היהודים נחשבים למי שהתנגדו לאפרטהייד; נציגתם המובהקת ביותר בפרלמנט, הלן סוזמן, הייתה אשת האופוזיציה היחידה למשטר במשך 36 שנות כהונתה בפרלמנט. היא הפכה לסמל לאומי של המאבק נגד האפרטהייד, ולא בקרב היהודים בלבד.

אבל לאחר תום האפרטהייד ב-1994 התמודדו היהודים כמו כל הלבנים עם הקשיים של החיים במדינה השוויונית החדשה. בשה מספר שביוהנסבורג עזבו רוב היהודים את שכונות מרכז העיר שחייהם התמקדו בהן, והתיישבו מחדש בצפונה, בקהילות סגורות "בקילומטר הרבוע העשיר ביותר באפריקה". בהילברו שבמרכז יוהנסבורג פועלת עדיין קהילה יהודית פרוגרסיבית, "טמפל ישראל", בבית כנסת שמובילה יו"ר הקהילה ריבה פורמן. הוריה, שני רוקחים, חיו בשכונה הסמוכה דורנפונטיין, ולגאוותה של פורמן בשנות האפרטהייד הם "שירתו את כולם", לבנים ושחורים, אסייתים וצבעוניים.

מחויבותה שלה ליהדות, כמו מחויבות קהילתה הקטנה, קשורה בעיקר ב"תיקון עולם", או כמו שהיא מכנה זאת בשפת הבנטו: "אובונטו" – אנושיות עם תחושת אחריות קולקטיבית. היא מבקשת לממש את חזונו של הארכיבישוף דזמונד טוטו ל"אומת הקשת בענן", דמוקרטיה רב-גזעית והרמונית. החיים בשכונות הוותיקות במרכז העיר הכרחיים בעיניה לתיקון העולם הזה, אבל קהילת טמפל ישראל מצומצמת. מאוד מצומצמת. יש בה כשלושים חברים, רובם סבים וסבתות; כשילדיהם הבוגרים, "אלה שלא היגרו בגלל הפסקות החשמל והאי-ודאות הכלכלית", מגיעים לבקר, הם לא מביאים את הנכדים, משום שהילברו נחשבת לאחת השכונות האלימות ביותר באפריקה.

כשהאפרטהייד החל להתפרק עברו לגור בשכונה – בניגוד לחוק – אנשים ממוצא הודי ואנשים צבעונים, והעוני והאלימות הפכו את החיים לקשים יותר. הצעירים עזבו לפרוורים, ואיתם גם בתי הספר. הזקנים שנשארו מאחור, מול הלא לבנים שהפכו לרוב המכריע, "מעריכים גיוון, ועדיין רואים בו תבנית לעתיד דרום אפריקני – כזה שיהודים יכולים לתרום לו", כותב בשה. אבל "אומת הקשת בענן" לא תיוולד בשכונות הללו, כנראה. הן רק נעשות אפריקניות יותר ויותר.

יהודים רבים ויתרו לחלוטין על החזון הזה של טוטו. במקביל להתמוטטות האפרטהייד החלה תנועת חזרה בתשובה בקרב יהודי יוהנסבורג, והאורתודוקסים החדשים שבקרבם הקימו קהילות בפרוורים הצפוניים של העיר. אלו הן מובלעות מנותקות, המבקשות לקיים חיים אורתודוקסיים ללא מעורבות בדרום אפריקה ובלי השפעה עליה. בגלנהייזל, הפרוור היהודי הדתי ביותר, יש "סושי כשר, אבטחה פרטית וישיבה", מגדיר בשה בקצרה את אופי המקום. קהילות כאלו מדגישות "לא אינטגרציה, אלא לכידות פנימית".

כיום 48 אחוזים מיהודי יוהנסבורג מגדירים את עצמם כאורתודוקסים, לעומת 22 אחוזים בלבד מיהודי קייפטאון. שם, בעיר הגדולה המוקפת חופים ויקבים, בקצה שדרות הלן סוזמן, נמצאת שכונת סי פוינט – המכוּנה "השכונה היהודית", אבל יש בה גם סינים, לבנים "אנגלים" (שאינם דוברי אפריקאנס) ושחורים. לפי בשה, אם קיימת דוגמה מציאותית ל"אומת הקשת בענן" האוטופית של טוטו, הרי היא סי פוינט.

אבל גם שם העתיד היהודי נראה זהה לעתיד הקהילות בשכונות האחרות: בסי פוינט, כמו בגלנהייזל ובהילברו, רוב מוחלט בקרב ההורים רוצים שילדיהם יצאו ללמוד בחו"ל כשיגדלו – בישיבה או באקדמיה, בישראל או בארצות המערב. "החיים היהודיים בדרום אפריקה אינם בטוחים", כותב בשה. היהודים "מצפים לרגע שבו הכול ייעשה בלתי נסבל, או שהחרדות יגיעו למסה קריטית". ב-2021 עלו לישראל 555 יהודים דרום אפריקנים, המספר הגדול ביותר מאז 1994. בסי פוינט הקוסמופוליטית, רבים שוקלים "עלייה" אחרת, לפרת' שבאוסטרליה. בשיאה מנתה יהדות דרום אפריקה 120 אלף איש, ואף אחד לא מצפה שהיא תחזור לגודלה ההוא; אבל מגוון הפתרונות שמצאו יהודי המדינה נראה כמו דחיית הקץ, מצב ביניים בשביל דור מדבר שמתקשה לעזוב, אבל עושה הכול כדי שילדיו יגיעו לארץ מובטחת כלשהי.

 

ברלין הצביעה ברגליים

שיחה עולמית CICERO (ציצרו/קיקרו)

קישור אל הכתבה

 

משאל אזרחי שנערך בברלין ביום ראשון האחרון של מרס ביקש לאלץ את העיר להתחייב להשיג "ניטרליות אקלימית" עד 2030. ההצבעה כשלה נחרצות. עצם הניסיון להתחייב לכך אינו מה שמטריד את מתיאס ברודקורב במאמרו "כישלון מגיני האקלים הרדיקלים" (שפורסם ב-26 במרס, לאחר היוודע התוצאות, ב'ציצרו', כתב עת גרמני לתרבות פוליטית); ביקורתו על המהלך הפוליטי הכושל נובעת בעיקר מהאיום שהציב על הדמוקרטיה הישירה – משאלי העם – בברלין ובגרמניה בכלל.

כ-400 אלף ברלינאים תמכו בחקיקה שהייתה אמורה להיכנס לספר החוקים אם המשאל האזרחי היה מאושר. מאות האלפים הללו היו רוב (דחוק אומנם) בקרב המצביעים בפועל, 51 אחוזים, אלא שמשאלים אזרחיים כאלה נדרשים לרוב של 25 אחוזים לפחות מבעלי זכות הבחירה; כדי לאשר את ההצעה נדרשו לפחות רבע מהברלינאים, 607 אלף איש, לומר "כן". אבל תושבי בירת גרמניה העדיפו לבלות את יום ההצבעה בגנים ובפארקים, שמזג אוויר אביבי שרר בהם, מאשר לאלץ את הפוליטיקאים שלהם להתמודד עם חובה חסרת היתכנות.

המשאל הציע לקבוע שברלין תשיג ניטרליות אקלימית ב-2030 במקום ב-2045 – תוצאה שדורשת את הפחתת פליטות הפחמן ב-95 אחוזים בתוך שבע שנים, בעיר ש-90 אחוז מהאנרגיה שלה מגיעה כיום מנפט, פחם וגז. התעמולה הירוקה לקראת המשאל הייתה חסרת בושה. ברודקורב מספר על ריאיון ברדיו ברלין עם קלודיה קמפרט, מהמכון הגרמני למחקר כלכלי. המראיין הציג לה את העובדות ודרש שתסביר כיצד בדיוק אמורה הפחתת הפליטות להתקיים במהירות כזאת. היא השיבה שההצעה "שאפתנית", ושצריך "לתכנן הרבה", ולבסוף שניטרליות אקלימית היא "טובה". המראיין התעקש ששאלת ההיתכנות חשובה יותר מהשאלה אם הרעיון "טוב" או "לא טוב", אבל היא העדיפה לומר ש"האמת נמצאת באמצע".

מומחה בולט אחר, פריץ ראוסיג ממכון פוטסדאם לחקר השפעת האקלים, הודה ש"לא נצליח עד 2030. 2045 היא ריאלית" – ובכל זאת התעקש שהוא "תומך בהצעה במשאל, כי היא הגיונית פוליטית". מקדמי התוכנית התעלמו לחלוטין מהעובדות בעודם מכנים את עצמם "מומחים", והמליצו בתוקף שברלין תקבל על עצמה את ההתחייבות המוגזמת גם אם אין לה סיכוי להתממש. זהו "משאל נגד המציאות", קובע ברודקורב. אם הוא היה מצליח, מטרתו לא הייתה מתגשמת; לא הייתה מושגת ניטרליות אקלימית בתוך שבע שנים.

חמור מכך, הנזק למשלם המיסים היה אדיר. מלבד יעד הפחתת הפליטות, החקיקה המוצעת במשאל ביקשה לקבוע שאם שדרוגי דירות לשיפור היעילות האנרגטית – למשל באמצעות התקנת לוחות סולריים, דודי שמש וכדומה – יביאו להעלאת שכר הדירה, הדבר לא יפגע בשוכרים; לשם כך הוצע שהם יזכו לפיצוי ממשלם המיסים. "בעלי דירות יוכלו לפיכך לערוך שיפוצי יעילות אנרגטית, ודייריהם ייאלצו לשלם עקב כך הרבה יותר דמי שכירות – במימון המדינה", הסביר ברודקורב. המשמעות: העברת הון לאילי נדל"ן.

הפוליטיקאים בברלין הבינו היטב שאישור התוכנית במשאל האזרחי יביא לעליית מחירי הדיור בעיר ולריסוק התקציב שלהם תחת נטל שכר הדירה העולה, ותקפו את הרעיון ה"ירוק" בעוצמה. וכך, אף שהמדענים סירבו להכיר במציאות או אפילו לשקול אותה, למרבה המזל "ציבור הבוחרים ידע מה האינטרס שלו בסופו של דבר, ומה לא. החלק הרגיש ביותר בגוף האדם הוא הארנק".

לפי ברודקורב, אם ההצעה הייתה מאושרת הנזק העיקרי היה למוסד משאל העם: דבר המצביעים היה מופר בריש גלי ומופרך בפומבי, תוצאות הלוואי הכלכליות הנוראיות שלו היו מוצגות לעין כול, ואיש לא היה מציע שוב לשאול את הבוחרים מה דעתם בעניין זה או אחר בלי לעבור דרך נציגים שמסוגלים ללמוד את הנושא לעומק ולהוביל את המדיניות בפועל לאורך זמן. המזל לא היה רק שהמשאל נכשל, אלא גם שבכישלונו הוא הבהיר ש"המצביע הפשוט אינו טיפש כמו שאנשים מסוימים חושבים. לפעמים הוא אפילו חכם פוליטית יותר ממדענים מכובדים".

 

פופולריות מייבשת

שיחה עולמית DESERT NEWS

קישור אל הכתבה

במערב האמריקני מתחולל מאבק אזרחי דומה בין הירוקים לבין הכלכלנים, וגם שם הפוליטיקאים נמצאים בין הפטיש לסדן: הם מתקשים לפענח מה הציבור רוצה לעשות, מה הם יכולים לעשות, ואיך לשרוד פוליטית בהתחשב בכל אלה. 'דזרט ניוז' – חדשות המדבר – הוא כתב עת היוצא לאור ביוטה, ומסקר את המתחולל במונטנה, איידהו, וושינגטון, אורגון, ויומינג, קולורדו, יוטה, נוודה, ניו מקסיקו ואריזונה. לא קליפורניה; קליפורניה אינה חלק מ"דרך החיים המערבית", כפי שמכנה זאת אהרון וייס, סמנכ"ל המרכז לסדרי עדיפויות במערב. העיתונאי קייל דנפי שוחח איתו ועם אחרים בכתבה "מצב המערב", כדי לשמוע את מחשבותיהם בדבר הנהירה האדירה שמתחוללת בשנים האחרונות אל המדינות שמנינו לעיל.

בעשור בין המפקד הלאומי של 2010 ובין המפקד הלאומי של 2020 צמחה אוכלוסייתם של כל שלושים "האזורים הסטטיסטיים" המאוכלסים ביותר במערב בשיעור שבין 3 אחוזים ל-30 אחוזים, למעט שני מחוזות שהאוכלוסייה פחתה בהם. ב-18 מהאזורים צמחה האוכלוסייה ביותר מ-10 אחוזים; זאת לעומת קליפורניה, שאוכלוסייתה הכוללת צמחה ב-6 אחוזים בלבד, ואף אחד מאזוריה הסטטיסטיים לא צמח ביותר מ-10 אחוזים. באזור פיניקס (אריזונה) צמחה האוכלוסייה ב-15 אחוזים בתוך עשור, בדנוור ב-16 אחוזים, בלאס וגאס (נוודה) ב-16 אחוזים, בבויזי (איידהו) ב-24 אחוזים, בפרובו ובאורם (יוטה, מדרום לסולט לייק סיטי) ב-27 אחוזים, וכן הלאה.

המערב פופולרי מתמיד, או כתמיד; אבל התושבים שם לא בהכרח מרוצים מכך. בסקר שליווה את הכתבה נאמר ש-45 אחוזים מתושבי המערב מוטרדים מהפיתוח המואץ הזה. 55 אחוזים, מנגד, חושבים שהפיתוח צריך להיות מהיר יותר, או מאמינים שהוא בדיוק במידה הנכונה.

המחלוקת הזאת, ממש כמו זרם המהגרים למערב, היא תופעה ותיקה שימיה כימי ארצות הברית עצמה. ב-1890 הזהיר ג'ון וסלי פאוול, מנהל המכון הגיאולוגי האמריקני והאדם הלבן הראשון שהוביל משלחת מחקר במורד נהר הקולורדו, מפני תוכניות הפיתוח וההתרחבות הגרנדיוזיות מדי של המערב. הוא אמר אז לסנאטורים ש"זה יהיה פלילי כמעט להמשיך כפי שאנו עושים כעת, ולאפשר לאלפי ומאות אלפי אנשים להקים בתים שהם לא יכולים לקיים בהם את עצמם". הממשל הפדרלי שמע את האזהרה והתעלם, והתוצאות הקשות לסביבה הן מובהקות: עשרות שנות התייבשות במרחב כולו.

"נהר הקולורדו הוא צל חיוור של מה שהיה בעבר", כותב דנפי. "ימת המלח הגדולה ביוטה מתכווצת" – היא איבדה כמעט שלושה רבעים משטחה, ומזהירים שתתייבש לחלוטין בתוך חמש שנים. הציבור, טוען דנפי, מתחיל להכיר בכך, ולשנות את גישתו כלפי צמיחה ללא בלמים. "הפילוסופיה הבסיסית של התרחבות מערבה הייתה, 'תראו, הנה אזור לא מקולקל – בואו נלך לקלקל אותו'", מצטט דנפי את פרופ' (אמריטוס) דן מקול, חוקר מדיניות קרקע ציבורית ופיתוח משאבי מים מאוניברסיטת יוטה. כעת, רבים (אך לא רוב התושבים) חושבים שהמגמה פוגעת באוכלוסיית המערב, ומבקשים לעכב את ה"קלקול".

החתירה הזאת לעיכוב הפיתוח ולשימור הקיים אינה בהכרח "דרך החיים המערבית", כפי שווייס מ"המרכז לסדרי עדיפויות" מגדיר אותה. לדבריו, אורח החיים של אנשי המערב מעוניין לשמר את ערכי הטבע, אבל גם רוצה לחלוק אותם עם אחרים. אלא שפתאום, "אנשים מזהים ששינוי האקלים הוא למעשה איום קיומי על אורח החיים" הזה.

הפוליטיקאים אינם משנים כיוון, לעת עתה. דנפי אומר שהם דווקא מתעודדים מהאוכלוסייה הגדלה – אות לכך שאמריקנים רבים מרוצים מהמדיניות שלהם. מלבד זאת, כפי שאמר לדנפי המושל הרפובליקני של יוטה ספנסר קוקס, "אנחנו צריכים פיתוח. אין דרך אחרת". התמריצים לממשל המקומי בארה"ב דורשים את המשך הבנייה, משום שההכנסות ממיזמים חדשים מממנות את ההוצאות על חינוך או רווחה לתושבים הקיימים. האטת הפיתוח תדרוש הטלת נטל מס גבוה יותר על התושבים, כדי לפצות על הגירעון; לצד זאת תבוא הידרדרות כלכלית מכיוונים אחרים – עליית מחירי הדיור בגלל היצע פוחת, נטישת תושבים וכן הלאה.

הגנה מפני פיתוח פירושה גזר דין מוות פוליטי. "לומר שהצמיחה אינה טובה – זו המסילה השלישית הפוליטית", אמר מקול לדנפי; המסילה השלישית, המחשמלת, תהרוג את הפוליטיקאי שייגע בה. אבל גם התרחקות מהמסילה השלישית עלולה לפגוע בפוליטיקאים. "קשה להתעלם מהבצורת כשאתה פותח את הברז ולא יוצאים מים, כפי שקרה לתושבים ליד סקוטסדייל באריזונה בינואר", כותב דפני. פוליטיקאים יצטרכו להביא מים לתושביהם, אחרת לא ייבחרו שוב.

גם לזה פאוול התייחס בשנות התשעים של המאה ה-19. "אין מספיק מים להשקות את כל האדמות", הוא אמר בלוס-אנג'לס ב-1893. "לא נכון לדבר על אדמות הציבור במונחי דונמים של קרקע, אלא במונחי דונמים שאפשר להשקות". לפי דנפי, הפוליטיקאים יצטרכו להבין שהפיתוח במערב חייב להישען על אותו יסוד: לא מספר התושבים, אלא מספר התושבים שאפשר להשקות. אך האם פוליטיקאי יכול לפעול נגד רצונם של 55 אחוזים מהאוכלוסייה שלו, כדי לרצות 45 אחוזים? ומה יכה בו מהר יותר, גירעון חמור בגלל האטת הפיתוח, או ברזים יבשים? השאלה הזאת יכולה להיות החשובה ביותר במערב האמריקני – ואולי לא רק שם – בעשורים הקרובים.


 

תמונה ראשית: P Gregory B/BigStock.

עוד ב'השילוח'

להמציא פטנט אחר
שרשרת הדורות
הפדרליסט והסנהדרין

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *