צו השעה: תאולוגיה של מבוגרים

שתי תורות-אמונה רדיקליות, האסלאמיזם וה"נעורות", המסמנות "מדוכאים" ומתירות להם כל אכזריות ורוע, נפגשות יחדיו במתקפה על המערב הליברלי ומנצלות את מוסדותיו. העולם החופשי, ששכח לטפח עמוד שדרה ערכי, נושא עכשיו את עיניו אל ישראל

1

אלפי מחקרים נכתבו ושלל קולמוסים נשברו בניסיון להסביר כיצד הפך העם הגרמני, אשר היה ידוע באנינותו התרבותית, למכונת השמדה נטולת עכבות מוסריות. הסברים חברתיים, פסיכולוגיים, פוליטיים ונוספים עדיין אינם מצליחים למצות את עומק הרוע ולפזר את הערפל המוסרי שנותר, בעיני חלקים מסוימים של העולם לפחות, תמרור אזהרה בולט.

שאלה דומה מהדהדת גם ביחס לטבח המחריד בשמחת תורה. גם במקרה זה נראה שלא נוכל לפענח את צפונות הרשע, אך איננו יכולים להיות פטורים בלא כלום.

מבין אינספור המסרים הנאמרים תדיר במלחמה על דעת הקהל סביב המלחמה המתנהלת בשדה הקרב, צדו את עיני שני מסרים שנשמעו מפיהם של בכירי ארגון המרצחים בשבועות האחרונים. שניהם פותחים צוהר חשוב לעולמם המוסרי המעוות של אנשי חמאס ותומכיהם.

ביום שישי שעבר פרסם צה"ל הוכחות רבות על השימוש הציני שעושה החמאס בבית החולים שִפאא', בית החולים הגדול והמרכזי בעיר עזה, לצורכי טרור. השימוש של חמאס במגינים אנושיים ובתשתיות הומניטריות לצורכי טרור אינו חדש או מפתיע, אך הפרסום המדויק והמעמיק אילץ את ארגון המרצחים לשלוח אחד מאנשיו להגיב לו. עזת א-רשק הגיב ואמר כי מדובר בשקר, וכי ישראל רק מעוניינת להפציץ את בית החולים על אלפי יושביו.

זוהי תגובה בנאלית וצפויה לכל מי שמכיר מעט את חמאס. אך במבט שני, היא מעניקה צוהר מסוים להבנת עולמם המוסרי של אנשי חמאס עצמם. מה משתמע מדבריו של א-רשק, בהנחה הברורה כי הוא יודע שהוא משקר?

ניתן להניח כי חמאס מכירה בכך שניצול בית חולים לצרכים צבאיים הוא מעשה פגום מוסרית ברמה כזו או אחרת. למרות זאת ישנה בעיני הארגון הצדקה מוסרית כבדת משקל ביותר המצדיקה או מחייבת את השימוש הציני בבית החולים. אך חמאס גם מודע לכך שבתפיסה המערבית, שעליה חמאס מעוניינת להשפיע לצרכיה האסטרטגיים, המעשה פגום לחלוטין וההצדקה המוסרית הפנימית הניתנת לו אינה מספקת. לפיכך, חמאס בוחר לשקר לגבי כך.

שקר כזו הוא ביטוי מובהק לעקרון התקייה המוסלמי. לפי עיקרון זה, מוסלמי יכול ואף נדרש להסתיר את אמונותיו וכוונותיו האמיתיות כאשר הוא נתון לסכנה או איום. אם כך, חמאס מבין ומדבר בשפת המערב. האם אנחנו מבינים את ההצדקה הפנימית שנותן חמאס למעשה כזה? כדי להבין אותה, צריך להבין את תפיסת התאולוגיה הפוליטית העומדת בבסיסה.

האסלאם הפוליטי הרדיקלי תופס את עצמו כשותף (ואולי אף – מחולל) לדרמה אלוהית המתרחשת לנגד עינינו. מובן, לפיכך, כי הערך העליון בראייתנו (המערבית) במצב הנתון – ההגנה על חיי החפים מפשע בבית החולים, הוא רק היבט קטן (אם בכלל) בדרמה הקוסמית המתחוללת, המבקשת להביא גאולה בשם האל. כוח המשיכה של תפיסות אלו ברור: הן מספקות ודאות וכוללניות, פשטות וחדות; הן ביחס לתפיסת המציאות ומשמעותה, הן בנוגע לאופן בו ראוי שהדברים יהיו. השקפת עולם כזאת משרה ביטחון אף במוות, מעניקה תחושת משמעות ושייכות, ובכוחה גם לספק הצדקה מוסרית לכל מעשה זוועה.

אך זהו רק נדבך אחד ובסיסי בתאולוגיה הפוליטית של האסלאם הרדיקלי.

2

המסר השני נאמר בראיון לערוץ הטלוויזיה RT על ידי בכיר החמאס מוסא אבו-מרזוק. אבו-מרזוק טען כי המנהרות ברצועה נבנו כדי להגן על בכירי הארגון ומחבליו, בעוד האחריות על האזרחים ברצועה מוטלת על האו"ם ועל ישראל – ולפיכך חמאס לא טרח להשקיע במקלטים אזרחיים להגנה מפני התקיפות הישראליות.

כשקראתי את הדברים לא יכולתי שלא לחשוב מייד על אחד הסיפורים המכוננים של האנושות מספר בראשית – סיפור קין והבל, הקורם עור וגידים מחדש לנגד עינינו. אבו-מרזוק, האחראי ישירות למותם של כה רבים בני עמו, אינו מהסס לעשות שקר בנפשו, משל הוא האומר "לא ידעתי, השומר אחי אנוכי?". האמירה עזת-המצח של קין אבו-מרזוק היא כלי להסתרה, או שמא להכחשה נפשית עמוקה, לא רק של דבר הרצח עצמו, אלא של האחריות האנושית הבסיסית; של מוֹתר האדם מן הבהמה, בהיותו מודע לסביבתו ומסוגל להבחין בין טוב לרע החורגים מצרכיו המיידיים והחייתיים. על קומת הבסיס של הוודאות המיתית נבנית כעת קומה שנייה, מסוכנת לא פחות מהראשונה: התנערות מאחריות ומאשמה, המלווה בתחושת קורבנות. זהו עולם שבו מוסר אנושי איננו מרכיב יסודי אלא מותרות השמורות לבעלי העוצמה – ישראל, המערב, האו"ם. בתוך העולם המפלצתי שיצרו לעצמם, התאולוגיה הפוליטית המוסלמית-רדיקלית הופכת את מאמיניה לכלי שרת בדמות חיות טרף או, למרבה החרדה, לבשר התותחים שלה.

3

לתאולוגיה המסוכנת להחריד העומדת מאחורי ההצדקה למעשי חמאס יש כיום שני פנים ציבוריים בולטים, המרכיבים יחד ברית רעיונית משונה והרסנית המכונה "הברית האדומה-ירוקה", ואשר המשותף לשני מרכיביה הוא ברצון לעקור את עולם הערכים הליברלי.

בצד האדום נמצאים הזרמים הפרוגרסיביים הרדיקליים. למרות שימושם המטעה בטרמינולוגיה מערבית וליברלית, קבוצות אלו הן נושאות הנס של תאולוגיית המדוכאים של השמאל העולמי. אחד ממבשריה של תפיסה זו הוא פרנץ פאנון, פסיכיאטר והוגה דעות צרפתי שעסק במאבק העולם השלישי נגד המערב והקולוניאליזם. בבסיסה של תאולוגיה זו נמצא מיתוס מעצב הנדמה כתורת גזע של ממש, שבה יש לבנים פריבילגים ולעומתם לא-לבנים מדוכאים השואפים לשחרור. נוסף על המוחלטות של המיתוס המעצב, ישנה שלילה מוחלטת של אחריות מוסרית: המדוכאים רשאים ואף נדרשים לאלימות, כפי שאומר בציטוט בלתי-ייאמן הפילוסוף ז'אן פול סארטר, בהקדמה לספרו של פאנון משנת 1961:

חיסול של אירופי משיג שתי ציפורים במכה אחת, הוא מחסל בו זמנית את המדכא ואת המדוכא: מה שנותר הוא אדם אחת מת ואדם אחד חופשי.

מדוע יהא זה פלא בעינינו שעדת המאמינים במיתוס הזה, אשר אינם בוחלים באמצעים כל עוד מדובר במאבקים המקדמים "צדק חברתי", יצדדו בביעור ועיקור המדכא הלבן (ובפרט – היהודי)? וזה עוד לפני שאמרנו מילה על אנטישמיות. אלו, בין היתר, גידולי הפרא של מוסדות הפאר של האקדמיה המערבית. ביחס לרעיונות אלה חשוב לומר בבירור כי על אף ההשפעה העצומה של זרמי מחשבה כאלה על העולם המערבי, הם אינם התפתחות טבעית של הליברליזם המערבי אלא להפך – עיוות וסילוף מוחלטים שלו.

בצד הירוק של הברית אנו רואים קבוצות אסלאם פוליטי רדיקליות, סוניות ושיעיות ממדינות ורקעים שונים. בקרב קבוצות אלו רווחת תאולוגיית הכופרים והמאמינים, המתובלת בבחירה סלקטיבית של רעיונות אסלאמיים ושאיפה מוצהרת לשוב לראשית ימי האסלאם ולשחזר את תפארת עברו. את הכופרים יש להשמיד על מנת לגאול את המאמינים.

החיבור הברור כעת בין הקבוצות אינו חידוש היסטורי. כמה מהוגי הדעות הבולטים של המהפכה האסלאמית באיראן, ובראשם עלי שריעתי, היו תלמידים נלהבים של פרנץ פאנון.

4

הביטחון והוודאות התאולוגיים הללו, המשוללים כל רסן מוסרי, רואים במבוכה והספקנות של המערב הליברלי מבנה מט לנפול. ההומניזם ההובסיאני המערבי נתפס כחולשה המפחדת להקריב חיים למען הערכים המקודשים לה ביותר. לא בכדי המנהיג העליון של איראן אמר בעבר כי ערכיה של ישראל (ובהתאמה, של המערב כולו) הם האויב הגדול ביותר של עצמה. הוא אינו מסוגל להבין כיצד ריסון מוסרי, סבלנות רעיונית וספקנות אינטלקטואלית מסוגלים להתמודד עם הלהט נטול העכבות שהוא מקדם. הוא טועה, כמובן – ויש לומר זאת בבירור, בניגוד לכמה קולות הנשמעים כיום בישראל. אבוי אם נאמץ לנו תאולוגיה אלילית ומוחלטת או שנראה באחריות המוסרית פריבילגיה מערבית-עשירה.

אך ח'אמנהאי ואנשי הזרמים הפרוגרסיביים מזהים נקודת חולשה אסטרטגית אמיתית: הקושי של המערב לבסס סיפור מכונן רעיוני-היסטורי פוזיטיבי, כזה שאינו מבוסס על אשמה אלא על גדלות.

הבלבול ביחס לנקודה זו מובן – הן בשל תפיסת האשמה (המוצדקת) המלווה את המערב ממלחמת העולם השנייה, הן בשל תחושת המנוחה והנחלה הנובעת מניצחונה של ארה"ב במלחמה הקרה. שני אלה הובילו את המערב להתבססות עקרונית על מנגנונים ולא על אמונות, על מוסדות ולא על בהירות מוסרית. מנגנונים ומוסדות אלה הם נקודתיים, מוגבלים וזמניים – על אף הניסיון לשוות להם מעמד נצחי ועל-זמני. הם נטולי שאר רוח הנותן מענה לצרכים המוסריים הנשגבים של האנושות, ולפיכך הם קמלים. לא בכדי מנצלים אנשי חמאס ושותפיהם בעולם את המוסדות הללו ומעוותים את תוכנם. המוסדות הללו אינם רק האו"ם והצלב האדום – אלא גם השפה ועולם המושגים הליברלי, מוסדות תרבות ואף מסגרות פנאי – ראו את הליגה האנגלית בכדורגל.

5

ההתגייסות המוחלטת והרחבה של מדינת ישראל למלחמה וביטחונה בצדקת דרכה מוכיחות שוב לאויבינו כי למרות תפיסתם המוטעית, העם היהודי זוכר ומודע בדיוק מדוע הוא נלחם ועל מה. היהודים בארץ ובתפוצה, על אף ואולי מתוך הויכוחים והמחלוקות העמוקות והארוכות, התלכדו בעשייה רוויית תודעת שליחות עמוקה הנובעת ביסודה מתוך תפיסה תאולוגית-פוליטית: ברית אברהם וברית סיני, דורות של דיונים ופלפולים רעיוניים והלכתיים המעידים על דינמיקה מתמדת.

כדי להביס את עבודת האלילים המחרידה שהתעצבה למולנו יש צורך בעוצמה צבאית, בוודאי. נדרשת גם עבודת עומק בהסרת המסכות הרבות שעטו על עצמם אויבינו על בסיס עקרונות התקייה או סתם כניצול אגב-אורחא של השפה הליברלית.

אך אלו לא יספיקו לבדן. יש צורך בעמידה מוסרית איתנה ובוטחת המבחינה בין אמת לשקר. יש צורך לחולל תרבות, לשמר מסורת ולספק משמעות הנובעת מתחושת שייכות. המערב אינו צריך להפוך למזרח – הוא צריך להקשיב לו ולהשיב לו בקול בהיר וברור.

את רוח הימים הללו יש לתרגם ליצירה של תאולוגיה פוליטית אחרת – מונותאיסטית במהותה, ליברלית בערכיה, ומסורתית באופייה. זוהי תאולוגיה של מבוגרים: אין בה חד-ממדיות או תשובות פשוטות לשאלות מורכבות. יש בה מורכבות ואיזונים רבים. ודאות וספקנות משמשות בה בערבוביה. תאולוגיה זו צריכה להוות הבסיס הרעיוני לעיצוב המוסדות הפוליטיים החסרים למדינת ישראל, דווקא עכשיו.

תפיסות הבסיס של תאולוגיה הומנית זו אינן בלעדיות ליהדות או למדינת ישראל, ובוודאי לא לעולם הנוצרי; הן גם אינן תובעות שייכות לזרם דתי מסוים או קיום פרקטיקות כאלה או אחרות, אך הן תובעות את היכולת להכיר הן באדם והן בנשגב ממנו – ואף מותר ורצוי לדבר בהן על אלוהים. העם היהודי ומדינת ישראל נקראים להיות עמוד האש לפני המחנה, וכאברהם בזמנו, פעם נוספת, לנפץ את צלמיו של הדור.