שיחה עולמית, קיץ 2022

הגם בטהובן בנעוֹרים?

קישור אל הכתבה

אם הייתם מתבקשים לציין תחום אחד ויחיד באומנות שאין בו מדרס רגל לרוחות התקינות הפוליטית, סביר להניח שהייתם מציעים את המוזיקה הקלאסית. הת'ר מקדונלד, במאמרה "להעיר את בטהובן" בסיטי ג'ורנל (אפריל), מבהירה שזה כבר לא המצב. אולי במוזיקה הקלאסית האינסטרומנטלית אין (כמעט) מקום לשילוב אידיאולוגיה פרוגרסיבית, אבל זה לא נכון לגבי אופרות. בחודש פברואר, היא מספרת, העלה מוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק את הפקת 'פידליו', האופרה היחידה של לודוויג ואן בטהובן, "שיר תהילה לחירות ולאהבת הנישואים" – והפך אותה למופע ביקורת נגד כליאה המונית של שחורים באמריקה.

בטקסט המקורי של האופרה, ליאונורה מתחפשת לסוהר ששמו פידליו כדי לשחרר את בעלה פלורסטן מן הכלא הספרדי; אך בגרסה של המטרופוליטן ליאונורה היא אשת אקטיביסט שחור שנעצר במהלך כתיבת דיסרטציה על התיקון ה-13 לחוקה, והיא מתחפשת לסוהרת ששמה פידליו כדי לעשות את אותו הדבר. ההחלטה שפידליו תהיה סוהרת ולא סוהר נועדה רק לסבך עוד יותר את מסרי העלילה, משום שבשתי הגרסאות – המקורית והמטרופוליטנית – מרצלין, בתו של הסוהר רוקו, מתאהבת בפידליו. במקור האהבה הזאת נובעת במישרין מתרמית התחפושת, אבל בגרסת המטרופוליטן רוקו מעודד את מרצלין הלסבית להינשא למושא אהבתה פידליו.

עדכון האופרה כך שתבלע את מערכת המסרים המקובלת בימינו חורג הרבה מעבר לבימוי, לתלבושות ולליהוק. פידליו מתלוננת שפלורסטן נעצר בגלל "דיכוי מהגרים ואנשים של צבע" באמריקה, ופלורסטן מאשים את רוקו השחור בהיותו חלק מהמערכת המושחתת ש"מדכאת את עמנו". מנהל הכלא הלבן, דון פיזארו, "חושף את גזענותו בהכריזו שאם האקטיביסט רצה באמת 'לעזור לקהילתו, הוא יאמר לחבריו להפסיק לשרוף שכונות, ולהניף את עצמם במשיכת שרוכי נעליהם' … סימן גלוי לעליונות לבנה". מלבד הדיאלוגים הללו, גם הארְיות שונו: הן צומצמו (למשל מקוורטט לטריו, בגלל מחיקת דמותו של ג'אקינו, שמחזר אחר מרצלין בגרסת המקור של האופרה), וקטעים נוספים של בטהובן נחתכו והוחלפו ב"מופע מטופש של גבר שחור נורה על רקע רעש מכני".

מקדונלד מספרת כי אחרי פרסום מאמרה צפויה התזמורת הסימפונית של בולטימור לנגן את הסימפוניה התשיעית של בטהובן תוך החלפת העיבוד של המלחין הדגול ל"אודה לשמחה" מאת פרדריך שילר ביצירה מאת הראפר וורדסמית, שנועדה "להדגיש את הצורך בעידוד … שוויון מגדרי, קבלה תרבותית וחיים מוכווני מטרה". התוצאה: במקום "שמחה, ניצוץ אלוה, מִשדות עדן מוֹצָאֵךְ", שמעו המאזינים את המילים "חיו ואהבו בראש פתוח ותנו לתרבויותינו להישזר … אנחנו מוכרחים להיאבק לזכויות שוות ולחלוק אדיבות משותפת, בעודנו רודפים אחר חלומותינו ומפיצים את אושרנו מים עד ים". משפטי השראה כמו "עלו, עלו, היו קול השינוי, עלינו להפגין אמפתיה רבה יותר" מחליפים את "אֶת הבורא תחוש, עולם? / בכוכבים, בקשהו שם! / בשמי מרום פניו הוא ילט" (מגרמנית: יצחק הירשברג, מתוך 'בטהובן' מאת פאול בקר, הוצאת עדית, 1953).

מקדונלד מזכירה שבחג המולד 1989, על רקע מהלכים משני עולם כמו נפילת חומת ברלין, החליף המנצח ליאונרד ברנשטיין באומץ את המילה Freude הפותחת את האודה, ופירושה "שמחה", ב-Freiheit, שפירושה חופש. "אבל עכשיו, חיסולה המוחלט של האודה של שילר … אינו דורש שום הצדקה". למעשה, המנצחת מארין אלסופ הזמינה כמה יצירות שיתפסו את מקומה של האודה במסע הקונצרטים העולמי שתכננה לערוך עם התשיעית של בטהובן, אך בוטל ב-2020 בגלל המגפה.

במאות הקודמות כבר פגעו כך במוזיקה הקלאסית, ומקדונלד מדגימה זאת בציטוט תלונה מפורטת של הקטור ברליוז על עיבוד גרמני ל'חליל הקסם', המסתיימת ב"לא, לא, לא, מיליון פעם לא! אתם המלחינים, אתם המשוררים, הסופרים, השחקנים, הנגנים, המנצחים, בין שאתם מדרג שלישי או שני או אפילו ראשון, אין לכם זכות להתערב בשייקספיר או בבטהובן כדי להעניק להם את ברכת חוכמתכם וטעמכם". במאה ה-20, בדרך כלל, עולם המוזיקה הקלאסית הסכים עם ברליוז. עכשיו נדמה שההסכמה הזאת אובדת.

"יש לנו אינספור דרכים לשמוע ראפרים ולמתוח ביקורת על אלימות משטרתית לכאורה", כותבת מקדונלד. "האמצעים היחידים שלנו לחדור אל העבר, עם זאת, הם סופיים וזמינים רק דרך יצירות אמנות ששרדו עד היום". עיבודים של שילר ובטהובן יפגעו ביכולת שלנו להמריא אל מעבר ליום-יום, למתוח את גבולות תודעתנו, ויגרמו לנו לשקוע בהווה תמידי. הם מספקים "תירוץ לבורות", היא אומרת, "וגם בלי אג'נדה דקונסטרוקטיבית, המעבדים והמשכתבים מחריבים את הקשר היקר בין ההווה לעבר, שהוא האמצעי העיקרי למסירת תרבות ולפתיחת תודעתנו בפני היופי".

המבחן הישן והטוב

קישור אל הכתבה

מבחני הכניסה לאקדמיה בכל רחבי העולם – והמבחן הפסיכומטרי בישראל – מותקפים זה שנים בטענה שהם מקדמים אפליה בין מועמדים ללימודים גבוהים ומנציחים אי שוויון – משום שההצלחה בהם נובעת בין השאר ממאפיינים חברתיים-כלכליים ומסביבת ההתפתחות והלימוד של המועמדים. בפרט יש המודאגים מקורסי ההכנה למבחנים כאלה, למשל, שעלותם הגבוהה מציבה לכאורה חסם כניסה בפני מי שאין בכוחם לשלם על ההשתתפות בהם.

פרופ' קתרין פייג' הרדן מאוניברסיטת טקסס באוסטין מציגה באטלנטיק (במאמרה "זה לא ה-SAT שאינו הוגן", גיליון אפריל) כתב הגנה על המבחנים הסטנדרטיים – אף שבסתיו שעבר כמעט שלושה רבעים מן הקולג'ים האמריקניים ביטלו את חובת ההיבחנות ב-SAT וב-ACT, ומאות אוניברסיטאות ויתרו על דרישת ציון GRE למועמדים ללימודי תואר שלישי. אחת מהאוניברסיטאות שוויתרו על המבחן הייתה MIT, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס; השנה הודיעה האוניברסיטה שמועמדי השנה הבאה ישובו ויידרשו להציג ציוני מבחנים סטנדרטיים, משום שהוויתור עליהם – באופן מפתיע – "נוטה להעלות את החסמים החברתיים-כלכליים" ולפגוע בסטודנטים מרקע של הכנסה נמוכה.

הטענה של MIT מוזרה לכאורה, משום שהמתאם בין ציוני SAT לבין הרקע החברתי-כלכלי של משפחת הנבחן גבוה ביותר. אבל הרדן מסבירה מדוע MIT צודקים. "המבחנים מודדים הבדלים במוכנות האקדמית", היא כותבת. "ה-SAT אינו יוצר אי שוויון בהישגים האקדמיים. הוא חושף אותם". לטענתה, ילדי העשירים מצליחים יותר במבחנים דוגמת הפסיכומטרי לא בגלל קורסי הכנה יקרים (שתועלתם במונחי הציון נמוכה יחסית), אלא בגלל 18 שנות טיפוח וחינוך יקרים וטובים יותר משל חבריהם שגדלו בבתים שאינם עשירים. במעבדת ההתפתחות ההתנהגותית הגנטית באוניברסיטת טקסס גילו הרדן ועמיתיה שהבדלים בין עניים לעשירים מתבטאים במבחנים סטנדרטיים כבר בגיל שנתיים, ואין ספק שעד גיל 18 הפערים הממוצעים הללו רק צומחים.

מסתבר ששיטות הקבלה שנקטו MIT ואוניברסיטאות אחרות לאחר שביטלו את חובת המבחן – שילוב של ריאיון אישי, כתיבת חיבור, מכתבי המלצה, ציוני התיכון – מושפעות מהטיות אנושיות ומרקע חברתי-כלכלי עוד יותר מהמבחן הסטנדרטי, שיעילותו מוכחת (הציון מנבא היטב את מידת ההצלחה האקדמית הצפויה לסטודנט, גם בניכוי הרקע החברתי-כלכלי שלו). כש-MIT ויתרה על דרישות ה-SAT ב-2020, בגלל המגפה, נפגעה יכולתה של האוניברסיטה לברור בין סטודנטים על רקע השכלתם המתמטית; לכן גם נפגעה יכולתה לקבל סטודנטים מצליחים במיוחד מקרב אוכלוסיות חלשות. לאוניברסיטה לא הייתה דרך אובייקטיבית טובה לברר את יכולותיהם של הסטודנטים, וסטודנטים עניים, למשל, התקשו לגייס את מכתבי ההמלצה הנכונים או להרשים מספיק בריאיון האישי כדי שיתקבלו. הצלחה במבחן אובייקטיבי הייתה קלה להם הרבה יותר.

"כשמדינת מישיגן דרשה מכל תלמידי התיכון לעבור מבחני ACT או SAT, עלה מספר הסטודנטים ממשפחות בעלות הכנסה נמוכה בקולג'ים", מדגימה הרדן את התועלת של המבחנים במונחי אי שוויון. "מבחנים סטנדרטיים, בלתי שוויוניים ככל שיהיו, הם שוויוניים יותר מכל קריטריון אחר". המלצותיה הן להפחית את חסמי הכניסה למבחנים עצמם – דהיינו את מחיר הבחינה – וגם להגביר את עצם השאיפה לעבור אותה בעזרת תוכניות חינוכיות המיועדות לכך, כפי שנעשה למשל במישיגן.

הדילמה היפנית

קישור אל הכתבה

רובע צ'יודה שבלב טוקיו הוא משכנו של מרכז השלטון היפני. בשוליו הצפון-מערביים ניצב, בלב גן מטופח, מקדש שינטו פרטי, מקדש יסוקוני – המקבילה היפנית להיכל הזיכרון הממלכתי שלנו בהר הרצל. רשומים בו שמותיהם של כמעט 2.5 מיליון יפנים שנפלו בשירות הקיסר היפני, ומאז 1978 מונצחים בו גם 14 ממנהיגי יפן בתקופת המלחמה שהוצאו להורג כפושעי מלחמה או מתו בכלא, ובהם גנרל הידקי טוג'ו, ראש הממשלה בזמן המתקפה בפרל הרבור. בגן גם ניצבת מצבה לזכר השופט ההודי ראדה בינוד פאל, החבר היחיד בחבר השופטים של בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק שזיכה מאשמה את כל הנאשמים במשפטי טוקיו ב-1946‐1948.

היכל הזיכרון הזה מכבד את מורשת הלחימה היפנית בשבעת עשורי התוקפנות שלה, מ-1874 ועד 1945. לכן הוא נחשב לעלבון ולקריאת תיגר בעיני סין. ביקוריהם של ראשי ממשלת יפן שם נערכים בקפידה ונחשבים לאיתות גיאופוליטי. ראש ממשלת יפן הנוכחי, פומיו קישידה, לא ביקר שם מאז תחילת כהונתו באוקטובר שעבר; אך בסוף אפריל הוא שלח מנחה מסורתית למקדש – וספג גינויים חמורים מסין ומדרום קוריאה.

במאמר חד ברבעון האוסטרלי איסט אסיה פורום, פרופ' מונג צ'אונג מאוניברסיטת ואסדה ביפן מסביר שהאיתות הזה של קישידה הוא חלק ממערך איתותים עדינים המציבים את יפן בעמדה מדינית מעורפלת במקרה שיתפתח עימות בינלאומי בדרום מזרח אסיה. הסכנה לפריצתו של עימות כזה סביב טייוואן גוברת מאז פרוץ המלחמה באוקראינה. כותרת המאמר של צ'אונג, "הריאליזם הסרבני של יפן בעניין טייוואן", טוענת שטוקיו זהירה מלהתחייב בעניין גורלה של טייוואן, בניגוד לארצות הברית, בעלת בריתה, המנסה להרתיע את הסינים מליטול את השליטה במה שבעיניהם אינו אלא מחוז מורד. "אם ארצות הברית תבקש סיוע צבאי מיפן", מזהיר צ'אונג, "טוקיו עלולה ליפול לכאוס".

לדברי צ'אונג, יפן מתמרנת בזהירות רבה ביותר בכל הקשור לסין. בין יפן, סין וארצות הברית מתקיים "משולש גיאופוליטי": כשהיחסים של יפן עם ארצות הברית נחלשים, טוקיו חותרת לקשרים הדוקים יותר עם הסינים. ואכן, מאז ראשית כהונתו של דונלד טראמפ, שמדיניות "אמריקה תחילה" שלו ערערה את הקשר בין ארה"ב ליפן, ניסתה טוקיו להתקרב לבייג'ינג כדי ליצור איזון במעמדה הגיאופוליטי. כך, "במארס 2019 הכריזה לבסוף יפן שמדיניותה כלפי טייוואן תדבק בהסכמות שנקבעו בהכרזה המשותפת של סין-יפן ב-1972".

בהכרזה ההיא נקבע שטייוואן היא חלק בלתי נפרד מהטריטוריה הסינית, שיפן מכבדת את עמדת ממשלת סין העממית לגביה, ושיפן תמשיך להגביל את נוכחותה לאיי הבית היפניים בלבד. אך ההתחייבות החוזרת ב-2019 לעמדה הפרו-סינית הזאת לא מנעה את המשך התמרון היפני העדין והבלתי מתחייב. בנייר העמדה הממשלתי על הביטחון הלאומי לשנת 2021, שחובר לאחר דיונים ממושכים עם האמריקנים בנושא טייוואן, הודגשה "חשיבותו החיונית של הביטחון היציב במצרי טייוואן". גם הצהרת המחויבות הזאת נועדה למעשה לאפשר ליפנים לדחות בקלות רבה יותר את בקשת האמריקנים שיפן תחוקק משהו מעין "חוק היחסים עם טייוואן", שעבר בוושינגטון לפני יותר מארבעים שנה. "בכך קיוותה יפן להפחית את החשד של וושינגטון לגבי יחסיה הקרובים עם בייג'ינג", מסביר צ'אונג.

בדצמבר 2021 ניסה ראש הממשלה לשעבר שינזו אבה ללחוץ על הממשלה להתחייב באופן גלוי יותר למען ביטחון טייוואן, ואמר שכל תוכנית מגירה להגנת האי בידי האמריקנים תהיה גם תוכנית להגנת יפן. זה היה ניסיון "ללחוץ על ראש הממשלה החדש קישידה לחשוף את עמדת הממשל שלו לגבי טייוואן", אבל עד כה קישידה לא הציג התחייבות כזאת.

ארצות הברית, אומר צ'אונג, אינה יכולה לסמוך על עמדתה של יפן בעימות במצרי טייוואן. המנחה ששלח קישידו למקדש יסוקוני מסמלת זאת: הוא אינו מצהיר בבירור על עמדה תוקפנית כלפי סין באמצעות ביקור של ממש במקדש, אבל שולח מנחה המעידה שהוא עשוי לנטות לכך. טוקיו עדיין מתלבטת איך עליה להתכונן לסכסוך באזור, והיא מנהלת משחק מורכב בניסיון לאזן את היחסים בין אמריקה לסין; אבל דווקא בגלל היעדר ההתחייבות המפורשת שלה היא מגבירה את הסכנה למהלך סיני. אם כמו הרוסים במזרח אירופה ינסו גם הסינים ליזום מהלך תוקפני במרחב ההשפעה שלהם, קשה להאמין שיפן לא תיקלע בפועל לאין אונים דומה מאוד לזה שגרמניה נקלעה אליו במלחמה באוקראינה.

מחסור בגלל כוונות טובות

קישור אל הכתבה

אחת מתופעות הלוואי של מגפת הקורונה (והיציאה ממנה) היא מחסור ובעקבותיו התייקרות במוצרים רבים, לצד אינפלציה דוהרת. כשזה גורם למצאי נמוך בשוק הטלפונים זה לא כל כך נורא, אבל בארצות הברית התופעה הכתה באחד השווקים הרגישים יותר מכול לשיבושים – תרכובות מזון לתינוקות, המכונות לרוב 'פורמולה' או תחליף חלב אם – ועוררה משבר של ממש בקרב הורים. המשבר הורגש בייחוד לאחר איסוף (recall) של הפורמולה של חברת אבוט בהוראת מנהל המזון והתרופות (FDA) במהלך פברואר ומארס.

בחודש מאי גבר המחסור עד כדי כך שב-12 מדינות כ-40 אחוזים מהחנויות דיווחו שמלאי הפורמולה חוסל. היצרנים הודו שאף שהם עושים ככל יכולתם כדי לפתור את בעיית האספקה, יכולתם מוגבלת מכדי לעשות זאת במהירות. סקוט לינסיקום, מנהל לימודי הכלכלה ומדיניות הסחר במכון קאטו בוושינגטון, סוקר את המשבר ואת סיבותיו במאמר "משבר פורמולת התינוקות באמריקה ותעתוע ה'חוסן'", שפורסם בדיספאץ', מגזין רשת אמריקני שמרני, ב-11 במאי.

המחסור במוצרי הפורמולה החל עוד בינואר, לפני איסוף מוצריה של חברת אבוט, כשהיצרנים המקומיים באמריקה דיווחו שהם מתקשים למצוא עובדים וחומרי גלם, ומתמודדים עם בעיות תובלה ולוגיסטיקה. בשוק הפורמולה הודעות כאלו עשויות להיות נבואה המגשימה את עצמה: כשהורים שומעים או רואים שהמוצר עלול להיעלם מהמדפים, הם מתחילים לקנות אותו בכמויות ולאגור; ממש כמו משבר נייר הטואלט בראשית המגפה, מדפים ריקים עודדו קניית יתר. הוראת ה-FDA על איסוף מוצרי אבוט החמירה את המחסור, העלתה את המחירים עוד יותר, וגרמה לפגיעה של ממש בצרכנים.

בשווקים אחרים אפשר אולי לטפל בבעיה במהירות באמצעות ייבוא, אבל שוק מזון התינוקות מוגבל ומפוקח ביותר. כחלק מהתמיכה הפדרלית הכללית בתעשיית החלב, מערכת מיסים ומכסות מונעת ומייקרת ייבוא של מוצרי פורמולה מעבר לים, אפילו מקנדה וממקסיקו החתומות עם ארצות הברית על הסכם סחר "חופשי". למעשה, ההסכם כולל כללים שנקבעו במפורש כדי "לשלוט בהתרחבות הייבוא של מוצרים כאלה" ולהפחית אותה.

מלבד זאת, הפיקוח הרפואי-תזונתי של ה-FDA מגביל ייבוא מוצרי פורמולה, אפילו ממדינות האיחוד האירופי או מניו-זילנד, שמוצרי הפורמולה המיוצרים בהן עוברים בדיקות מחמירות לא פחות מאלו שעורכת ארצות הברית. מנגנון נוסף של פיקוח על הסחר, המכונה "הזמנות שיווק", מקשה על ייבוא אבקת חלב, רכיב חיוני בפורמולה, ומונע מהיצרנים האמריקנים להגביר את הייצור כדי לפצות על המחסור שנוצר בשוק. וכך, בשוק הפורמולה שערכו 2 מיליארד דולר בשנה, חלק ניכר מהייצור, יותר מ-90 אחוזים, מתקיים בארצות הברית לבדה, ותלוי כמעט לחלוטין בחומרי גלם מקומיים שאספקתם אינה גמישה דיה. גם רוב ייבוא הפורמולה מגיע דווקא ממקסיקו, מדינת עולם שלישי, ולא מהאיחוד האירופי, מקנדה או מניו-זילנד.

אבל לפי לינסיקום יש עוד סיבה מטרידה למשבר. תוכנית ההזנה המיוחדת לנשים, פעוטות וילדים (WIC) מעניקה שוברים לאמריקנים בעלי הכנסות נמוכות כדי שיוכלו לקנות פורמולה בזול מספקים בעלי היתר. בתוכנית כלולים כ-1.5 מיליון תינוקות מתוך כ-3.6 מיליון שנולדים באמריקה בכל שנה. אבל התינוקות הללו מוגבלים לרכישת מוצרי פורמולה מסוימים בלבד, של יצרנים שהצטרפו לתוכנית; וכדי להצטרף לתוכנית, לזכות בשוק השבוי ולקבל את כספי הממשלה, היצרנים מתחייבים למחיר נמוך בהרבה מהמחיר המקובל – לעיתים עד כדי הנחה לצרכן הקצה בשיעור של 92 (!) אחוזים.

הבעיה בכך, מסביר לינסיקום, היא ששלוש החברות הזוכות במכרזי WIC שולטות בוודאות בכמעט מחצית מהצרכנים, ולכן מפחיתות את ההיתכנות להצטרפותן של מתחרות לשוק. שנית, ההתחייבות להנחות לחלק גדול כל כך מהשוק מעוותת את איתות המחירים, מקשה על עידוד הייצור כתגובה לירידה בהיצע, ומונעת מהצרכנים לבטא את רגישותם למחיר. הלקוחות הקונים את הפורמולה בתוכנית WIC לא חשים את עליית המחירים, ולכן לא יעדיפו הנקה או חלופות אחרות על פני פורמולה כדי לחסוך בהוצאות.

גרוע מכך, העיוות גורם להתייקרות מוצרי הפורמולה לצרכן הרגיל, כדי לפצות על ההנחה הגדולה למשתתפי WIC. התוצאה היא שיותר ויותר אנשים נזקקים לשירותי WIC כדי לרכוש את הפורמולה המתייקרת; והתוכנית נדרשת להתרחב עוד ועוד.

"המדיניות הגרועה של ארצות הברית לא גרמה למשבר הפורמולה", מסכם לינסיקום, "אבל היא בהחלט הרעה את המצב". מחסומי סחר, פיקוח רפואי מוגזם ותוכנית סיוע כלכלי שתוכננה באופן שגוי העמיסו משקולות על השוק האמריקני, ומנעו ממנו לזהות את המשבר באמצעות איתות מחירים ולהגיב לו במהירות.

"זו תזכורת עגומה לכך שמגמת המדיניות הלאומית שנועדה להפוך את אמריקה ל'חסינה' יותר … עלולה למעשה להחליש אותנו בכך שהיא שוללת מאיתנו את יכולות הייצור, המגוון והגמישות העולמיים", הוא כותב. קצת כמו במשברי הביצים, החמאה ועכשיו גם השוקולד שלנו בישראל, גם בארצות הברית הגנות הסחר פוגעות ביכולת הצריכה המקומית ברגע שמתחולל משבר, ומובילות למחסור גלוי שלא אמור להתקיים בשוק חופשי.

תמונה ראשית: P Gregory B/BigStock.